צנון הגנה – Raphanus sativus

בערבית – פג'לה

באנגלית Radish –

תיאור הצמח: צנון הגינה הוא צמח חד- או דו-שנתי בעל שורש מעובה ובשרני. גבעולו כחלחל במקצת, העלים מסודרים בצורת שושנת, שעירים מאוד וצורתם ככינור. הפריחה בחודשים פברואר-מארס, הפרחים נישאים על עוקצים דקים וערוכים באשכולות, צבעם לבן. הזרעים שחורים וכדוריים.

מקורות ופולקלור: הצנון הוא גידול תרבות עתיק שהיה שכיח מאוד במצרים העתיקה, ביוון וברומא, ואף שימש למטרות פולחן. יש חוקרים הסבורים שמוצא הצנון במזרח הים-התיכון. הצנון היה נפוץ בארץ כצמח תרבותי, הואיל והחשיבו אותו כצמח תבלין המעורר את התיאבון ויחד עם זה קל לעיכול. האגדה מספרת: "לא פסק משולחנם (של רבי ושל קיסר) לא צנון ולא חזרת ולא קישואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (בבלי ברכות).

את הצנון היו מגדלים גם למען השמן האצור בזרעיו, בשמן זה השתמשו לבעירה: "אין מדליקים…וחכמים מתירין בכל השמנים… בשמן צנונית (שבת, ב', ב'). הרמב"ם מציין שאכילת הצנון "מסירת צרידות הקול." אסף הרופא משבח את השמן ואומר עליו: "ישיב הזקנים לכוח השחרות, יחמם הכליות, וירבה הזרע וישמין האדם, ויסיר עצלנות ויועל לשעול ולריאה."

רפואה עממית: יהודי מרוקו סוחטים את השורש, מערבבים את המיץ בסוכר ושותים את המיץ לטיפול בצרידות ובשיעול. יהודי תימן שותים לתמצית זרעים לטיפול בדלקת דרכי השתן, הגברת הפרשת שתן ואבנים בכליות. יהודי עיראק מספרים שאכילת צנון יפה לטיפול בחזרת, באבנים בכליות, מסייעם לאם לחוש את תזוזת התינוק שברחמה, בהפגת גזים, אמבטיה, במרתח צנון יפה למי שרגלו נפוחה.

אופן השימוש: לצרידות, חוצים צנון גדול לשניים, חופנים גומה בכל מחצית וגודשים אותה בסוכר. הסוכר שואב את הנוזלים שבשורש. שתיית הנוזלים יפה לטיפול בצרידות ובשיעול. מאדים מספר עלים במים ומניחים אותם ישירות על פרקים כואבים, נקעים, דליות ופצעים ומחזקים בתחבושת.