חמנית מצויה – Helianthus annuus

בערבית – עבאד אל-שמס

באנגלית Sunflower –

תיאור הצמח: החמנית המצויה היא צמח חד-שנתי שגובהו 3-2 מ'. גבעולה זקוף ועליה גדולים דמויי ביצה או לב. הקרקפות הן גדולות (בקוטר של 35-10 ס"מ) ומרובות פרחים וזרעונים. צבע הזרעונים שחור, לבן או מפוספס. הזרעונים נמכרים בשווקים לפיצות ולתעשיית שמן.

מקורות ופולקלור: מקור השם חמנית נובע מתכונתה של קרקפת הפרחים ללוות את השמש בתנועתה היומית. היא פונה כלפי השמש יחד עם העלים המקיפים אותה. מוצאה מצפון אמריקה. האינדיאנים גידלו אותה כבר בשנת 3000 לפנה"ס. לאירופה הובאה במאה ה16- בידי הספרדים ונפוצה בעיקר כצמח נוי. גידולה התעשייתי כחומר גלם להפקת שמן החל ברוסיה באמצע המאה ה19-. החמנית היא גידול השמן השלישי בחשיבותו בהיקף הייצור העולמי. ראשיתה גידול בישראל בזרעי זנים לפיצוי שהביאו מתיישבי באר-טוביה מרוסיה.

רפואה עממית: זרעוני החמנית מכילים 60%-50% שמן, שצבעו בהיר-זהבהב והוא משתווה בערכו המזין והרפואי לשמן זית. השמן עשיר בוויטאמינים B וE- ובקארוטן, לכן הוא חשוב לבריאות העור והעיניים.

יהודי תורכיה הכינו תחבושות מהשורש ומהעלים לטיפול בפצעים ובפצעונים. יהודי פרס השתמשו במיץ שנסחט מהשורשים לטיפול בפטריות שבין אצבעות הרגליים. יהודי עיראק גידלו את החמנית בגינותיהם בעיקר לנוי. צורת הקרקפת הגדולה שהזכירה מטריה הניעה אותם לקרוא לצמח בשם "שמסת אל-בריה". עלים שלה שנחלטו במים שימשו כרטייה על המצח, לטיפול בכאבי ראש.

אופן השימוש: חולטים מספר עלים במים רותחים, מוציאים, מועכים בממחה ביתי ולדייסה המתקבלת מוסיפים שמן זית. בעיסה משתמשים כמשחה לטיפול בכוויות, בפצעים ופצעונים ובדלקת עור.