זנגביל רפואי – Zingiber officinale

בערבית – זנגביל

באנגלית – Ginger

תיאור הצמח: זנגביל רפואי הוא צמח עשבוני רב-שנתי שגובהו 120-60 ס"מ. הוא יוצר קנה-שורש מעובה או גבעולים תת-קרקעיים עבים, מסועפים וגדלים בצורה אופקית בתוך האדמה וסמוך לפניה. קנה-השורש שולח גבעולים ועלים כלפי מעלה. הגבעול זקוף, עטוף ניצני עלים ונושא עלים. העלים דמויי אזמל מוארך (עד 20 ס"מ), צר ומחודד בבסיסו. הפריחה כצמח תרבותי נדירה.

התפרחת היא שיבולת דמוית-אליפסה. החפים ירוקים בהירים, ובכל חף פרח אחד שכותרתו ירוקה-צהבהבה והשפית שלו ארגמנית.

זנגביל משווק בצורות רבות: טרי וירוק, סירופ, שמן אתרי ואבקה יבשה.

מקורות ופולקלור: בספרות חז"ל מוזכר הזנגביל כמאכל בעל ערך והיו משתמשים בו למשלוח מנות בפורים (מגילה ז', ע"ב). גם ברפואה השתמשו בו. בתרגום חופשי מארמית נאמר על הזנגביל: "כל מה שטוב למחלה אחת, קשה למחלה שנייה, חוץ מזנגביל טרי ופלפל ארוך" (פסחים מ"ב).

שמו הלטיני של הזנגביל בא מסנסקריט סינגברה, שפירושו בצורת קרן, על שום דמיון שורשיו לקרני איילים. דיוסקורידס הרופא היווני במן המאה הראשונה לספירה, מציין את יעילותו בחימום הקיבה, סממן העוזר לעיכול, ותרופה לטיפול בהרעלות קיבה קשות.

רפואה עממית: יהודי תימן היו משתמשים בזנגביל מעורב בקינמון כתרופה לחיזוק הראייה, ובתערובת עם דבש לטיפול בשיעול ובליחה ולחיזוק כוח הגברא. יהודי קוצ'ין נהגו לסחוט את השורש הטרי, לערבב את המיץ בקוניאק ובמלח ולשתות את המשקה לטיפול בשלשול. מיץ זנגביל שימש רטייה על המצח נגד כאבים, ומשרת זנגביל הועילה כנגד הקאה. יהודי פרס טוחנים זנגביל ודוחסים את החומר הכתוש לתוך שן כואבת, לשיכוך כאבים. ברפואה משתמשים בקנה-השורש להרחבת כלי הדם העליונים של העור ולהקלת הנשימה והעיכול. קנה-השורש עשיר בשמן אתרי, העוזר לסלק ליחה מדרכי הנשימה.

אופן השימוש: לשיעול, ליחה ומחלות דרכי הנשימה: מבשלים 100 גר' שורשים כתושים בליטר יין שולחני מתוק. מסננים ושותים כסירופ 3 כפות ביום.

לטיפול בהצטננות והפגת גזים: חולטים חצי כפית זנגביל טחון וחצי כפית קינמון בכוס מים רותחים, ממתיקים בדבש, משהים כ3- דקות ושותים.