דודא רפואי – Mandragora officinalis

בערבית – תופאח אל-מג'אנין

באנגלית – Mandrake

תיאור הצמח: עשב רב-שנתי ממשפחת הסולניים, מצוי כמעט בכל החבל הים-תיכוני של הארץ. גדל בשדות בור ובבתה. שורשו מעובה, ארוך ומסתעף. העלים ארוכים ומקומטים, מסודרים בשושנת-עלים, שפתם חרוקה ושסועה. הפריחה בחודשים דצמבר-מארס. הפרחים יוצאים ממרכז שושנת-העלים, צבעם סגול. הפרי דמוי עגבנייה קטנה, מבשיל בראשית הקיץ. צבעו לעת ההבשלה זהוב-כתום, והוא בעל ריח ניחוח הנודף למרחוק.

מקורות ופולקלור: המקור שבו נזכרים הדודאים לראשונה הוא במעשה ראובן, שמצאם בשדה בימי קציר חיטים (בראשית ל', י"ד-ט"ז), והביא אותם אל אמו לאה. רחל שהבחינה בהם הציעה ללאה את "שירותיו הטובים" של יעקב תמורת דודאי ראובן. רחל השתמשה בדודאים ורחמה נפתח. מכאן הסיקו הקדמונים, שסגולה רבה בדודא להבאת פרי בטן, ואולי להגברת כוח הגברא. בשיר השירים, בתיאור האביב המתעורר מופיעים גם הדודאים "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים" (שיר השירים ז', י"א-י"ד).

 

רפואה עממית: אגדות וסיפורים רבים על הדודאים ועל שימושיהם בפולקלור של עמים רבים וברפואה העממית. מעניין, שרק מעטים מהם הגיעו לאוזניהם של ערביי ארץ-ישראל. בימיה קציר נאכלים פירותיו של הדודא בתאווה רבה על-ידי הרועים והפלאחים. מן המעט ששמענו, משמשים חלקי הצמח השונים בעיקר להרגעת כאבים, להקלת הכשות נחשים ועקיצות עקרבים ארסיים, ולעצירת דם מפצעים שותתים. אכילת הפירות הבשלים שעות-מספר לפני המשגל נחשבת כמסייעת להגברת כוח הגברא ולפתיחת רחמן של נשים עקרות.

אופן השימוש: מועכים את פרי הדודא ומערבבים אותו עם כמה שיני שום. את התערובת מניחים על תחבושת בד וחושים אזורים כואבים בגוף.

שורש מטוגן בשמן זית: שולפים כ50- גר' שורש דודאים, כותשים היטב, ומטגנים מספר דקת בשמן-זית. את התבשיל המתקבל מורחים על עקיצות והכשות של נחשים ועקרבים ארסיים, ועל פצעים מדממים.