אבטיח – Citrullus vulgaris

בערבית – בטיח'

באנגלית – Watermelon

תיאור הצמח: האבטיח הוא צמח חד-שנתי משתרע. גבעולו מסועף הרבה ואורכו מגיע עד 3 מטרים ואף יותר. הוא שרוע על פני הקרקע, שעיר ומצולע. העלים מפורצים במפרצים רחבים, מחוספסים בצדם העליון, שעירים בצדם התחתון וצבעם ירוק-אפור. מבין העלים יוצאות קנוקנות מסתעפות. הצמחים חד-ביתיים: בצמח אחד מצויים גם פרחי זכר וגם פרחי נקבה. הפרחים עולים בודדים בחיקי העלים וצבעם צהוב בהיר. הפרי שונה מזן לזן בגודלו, בצורתו ובצבעו. הוא כדורי או מוארך, קליפתו קשה. ציפתו אדומה או ורודה והיא מתוקה. משקלו של הפרי לרוב מ2- עד 12 ק"מ.

מקורות ופולקלור: האבטיח הוא צמח תרבות עתיק. מוצאו באפריקה באזורי סוואנה מדבריים למחצה. גידולו היה ידוע במצרים ובהודו.

אבותינו הכירו את האבטיח עוד במצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים" (במדבר י"א, ח').

גידלוהו בארץ בזמן העתיק: בימי הבית השני ובתקופת המשנה היה גידולו מקובל מאוד. פרי האבטיח היה גדול עד כי 10 אנשים יכלו לאכול מימנו: "אבטיח שנוקר ואכלו הימנו עשרה בני אדם, השאר, הרי זה אסור" (תוספת תרומות, ז', י"ז).

הרמב"ם מציין אתו כפרי של קיץ וממליץ לאכול אותו לפני הארוחה ולא כקינוח כפי שאנו נוהגים היום יען כי הוא נחשב על המאכלים קשה-העיכול. כמו כן הוא ממליץ לשתות מים שבישלו בהם זרעי אבטיח כתרופה המונעת הצטברות שלא בנים בכליות.

רפואה עממית: יהודי עיראק מערבבים מיץ של אבטיח בחלב ובמיץ לימון מתוק ושותים את המשקה לטיפול בצהבת. כמו כן הם משפשפים בקליפת האבטיח עור הנגוע בפטריות.

יהודי מרוקו ממליצים לסובלים מהפרעות בדרכי השתן ובעיקר מעצירת שתן, להרבות באכילת אבטיח.

יהודי לוב מחככים אתה קליפה בכתמים על העור והפנים.

ברפואה הטבעונית ידוע כי מיץ אבטיח עשיר בויטמין A ובמינרל האשלגן, ואין כמיץ אבטיח לניקוי הכליות ושלפוחית השתן, ולעורר תיאבון.

אופן השימוש: סוחטים 500 גר' אבטיח עם קליפה ומקבלים 1 כוס מיץ אבטיח.

שתיית 3 כוסות ביום מועילה במצבי הפרעות בשלפוחית השתן ובתפקוד הכליות.