אגס תרבותי – Pyrus communis
בערבית – אנג'אץ
באנגלית – Pear
תיאור הצמח: האגס התרבותי הוא עץ פרי גבוה ורחב-נוף. העלים קרחים, גלדניים במקצת, מחודדים בקצותיהם, משוננים או תמימי שוליים. הפרחים מופיעים יחד עם העלים, והם גדולים. הגביע שעיר, הכותרת לבנבנה או ורדרדה. הפרי ענבה מדומה. התושבת, ההופכת בשרנית-עסיסית עם הבשלת הפרי מהווה את ציפת האגס. הפרי האמיתי הוא החלק הפנימי המכיל את הזרעים.
מקורות ופולקלור: מוצא האגס התרבותי הוא בדרום-קווקז, צפון-פרס ובאזור הים-התיכון. האגס אינו מוזכר בתנ"ך, כנגד זה מוצאים את שמו פעמים מספר במשנה: "ובאילן –ה אגסים והקרסתומלין, והפרישים והעוזרדים אינם כלאיים זה בזה" (כלאים א', ד'). בספרות ימי-הביניים מופיע האגס בארץ-ישראל רק לעתים רחוקות, מוקדסי מזכיר את האגסים בארץ, שיש להם ריח ניחוח.
אסף הרופא אינו ממליץ על אכילת אגסים ועל-כך הוא אומר: "האגסים קרים וכבדים, מקררים את הגוף, משפיעים להשביע ולהטריח על הגוף ומעצלים האדם, מכבים חום קרבים ורובם רעים לגוף."
גם הרמב"ם מזהיר מפניהם וטוען שהם רעים לעיכול "וראי לאנשים כולם שירחיקו אותם" אך מציין שהם יפים לעצירות.
טוביה הרופא מציין שפירותיו "מחזיקים האצטומכא, אבל גורמים רוחות בבני מעים. מאידך הוא כותב שקליפת העץ והגזע כשהם מבושליםב מים טובים לטחורים, לתולעים בדרכי העיכול ולנפילת השליה.
רפואה עממית: יהודי עיראק מבשלים אפרוח צעיר באבטיחים, אגסים וחבושים צלויים ואוכלים את התבשיל לטיפול באיבוד כושר הדיבור וגרדת. לגרב שותים חלב פרות ואוכלים אבטיח, לימן מתוק רימונים ואגסים. לדלקת סמפונות אוכלים לימון מתוק, מיץ רימונים ואגסים.
ברפואה הטבעונית ידוע שלאכילת אגסים יש השפעה משתנת ומשלשלת. מיץ אגסים מכיל ויטמין A, B1, B2, וC-. עשיר בזרחן ובאשלגן ומכיל כמויות קטנות של סידן, ברזל ומגנזיום.
אופן השימוש: בוחרים באגסים גדולים ונוקשים וסוחטים 500 גר' פירות. מקבלים 1 כוס מיץ. שותים את המיץ לטיפול בעצירות והפרעות בתפקוד מערכת השתן.