חדש! באמצעות מדור זה כל אחד יוכל להקים בביתו גינת צמחי מרפא בקלות וביעילות.
מגידול צמחי מרפא בדירתכם, במיכלים ואדניות, עד להקמת גן צמחי מרפא בחצר ביתכם או במסלעה,
כאן תוכלו למצוא פתרונות גידול מכל הסוגים.
שימור |
איסוף |
בחירה |
גידול |
תכנון הגינה |
עוד בשחר ההיסטוריה התחקו רופאי האליל על טיבן של המחלות ושל העשבים והתרופות שהשפיעו אליהן לטובה ומסרו את פרי ניסיונם לדורות הבאים.
זמן רב לפני שיצא אברהם מאור כשדים נתקיימה במסופוטאמיה או עיראק של היום תרבות עירונית שצרכה סמי מרפא ותכשירי יופי.
בספרייתו הגדולה בנינוה אסף אשורבניפל מלך אשור (669-626 לפנה"ס) למעלה מ30,000- לוחיות חרס, מהן 800 בענייני רפואה.
רשימת התרופות ודרכי הריפוי שהיו ידועים לרופאים – הכהנים בבבל ארוכה ואשירה.
ידועות כיום כ400- תרופות אשוריות ממקורות צמחיים כמו שרף המופק מעץ האורן לטיפול במחלות עור ובמחלות כליה וכבד ושיקויים שהופקו מפרג ודודא לשיכוך כאבים.
במצרים נתמזגו תפקידי הכהן והרופא לאחד. הפרעונים היו מוקפים רופאים שכל אחד מהם התמחה באיבר מיוחד או בתופעה רפואית מיוחדת. בפפירוס ע"ש אדווין סמית שנתגלה בתבי בשנת 1862 ומתייחס לשנת 1600 לפנה"ס תמצא תיאורים מפורטים של מחלות, דרכי אבחנתן וסיכויי ריפוין באמצעות צמחים.
בפפירוס אברס (1500 לפנה"ס) נמנו 877 מרשמים למספר רב של מחלות, מהם הנחשבים אף כיום כמו המור, הלבונה, השומר והכופר (החינה).
הרפואה בישראל בתקופה הקדומה היתה חלקה עממית-מקורית ובחלקה מורכבת מיסודות זרים שהגיעו אליה מהארצות השכנות.
מפסוקי המקרא נוכל ללמוד לא מעט על ידיעות אבותינו במבנה גוף האדם, במחלות, בדרכי ריפוי ובייחוד בחוקי מניעה ושמירה על הבריאות. רופאי העולם תמימי דעים בהוקרתם ובהתפעלותם מחוקי ההיגיינה הציבורית כפי שנקבעו בתורה – והחשובים שבהם עקרון יום מנוחה שבועי לאדם ולבהמה ומניעת מחלות מדבקות.
לפרסום זכו הרפואות הצרי" (ירמיהו ח' כ"ב). פצעים, חבורות ומכות טריות טופלו על-ידי בזיקת חומרי ריפוי, תחבושות ומריחה בשמן: "פצע וחבורה ומכה טריה לא – זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן" (ישעיהו א', ו').
הרוכלים שהיו משוטטים ביישובים ומוכרים מיני סדקית, היו מספקים גם תערובת של צמחי רפואה שנקראה בשם "אבקת רוכל" (שיר השירים ג', ו').
ישעיהו הנביא ממליץ למרות דבלת תאנים על השחין שפשה בעורו של המלך חזקיהו (ישעיהו ל"ח, כ"א).
אליהו ואלישע הפגינו בקיאות עמוקה בטבע צמחי הארץ עד כי השכילו לרפא בהם ילדים שלא נותרה בהם נשמה.
ראשיתה של רפואת הוודה של הודו בשנת 1500 לפנה"ס והיא שופעת לחשים והשבעות שבכוונתם להפיס את דעת השדים משלחי המחלות.
בספר הסוסרוטה (מן המאה החמישית לספירה) נמנים לא פחות מ760- צמחי מרפא, שרבים מהם נכללו בספר התרופות של ארצות המערב ומשמשות עד היום. להבלטה מיוחדת זכו סמי המשגל וציון רעלים וסמים נגד רעלים להכשות נחשים ובעלי חיים ארסיים אחרים. מקום רב הוקדש בו לשום שהעמים הלטיניים מרבים לאוכלו ושנתפרסם רק עכשיו בזכות סגולותיו החשובות למניעת כיב הקיבה (אולקוס) ומחלות זיהומיות.
כת זרתוסטרא הפרסית (1000 לפנה"ס) הביאה לרפואה את פולחן הניקיון והעשירה את אוצר הסמים והצמחים ומאחר שפרס ישבה על פרשת דרכים בין מזרח למערב, היא השפיעה על התפתחות רפואת הצמחים ברחבי המזרח התיכון ואף בסין הרחוקה.
לפני שנעבור למזרח התיכון, מן הראוי שנעיף מבט על רפואת הצמחים בסין.
הקיסר שן-נונג (2737 לפנה"ס) נחשב כמייסדה של הרפואה הסינית. לקיסר זה מייחסים את כתיבת "הבנצסאו" – העשבייה הגדולה המזכירה כאלפיים חומרים רפואיים שימושיים מעולי החי, הצומח והדומם, וביניהם צמח מטפס בשם מה-הואנג
(שרביטן – (Ephedra כתרופה הממריצה את מחזור הדם, מורידה חום, מרגיעה שיעול, מקלה על הפרעות בדרכי הנשימה ומרפאה דלקת ריאות.
האיליאדה מבהירה מעל לכל ספק שבשנת 1000 לפנה"ס כבר היתה הרפואה ביוון מקצוע המכבד את בעליו. מקדשי הפולחן הרפואי היו ידועים בשם אסקליפייה מעין בתי-הבראה של היום בהם רחצי את החולה במי מעיין וסכו את גופו בשמנים ובמרקחת צמחי מרפא.
תודות לעובדה שהיוונים לא נטו להתעמקות בעניינים דתיים ולדת לא היתה השפעה כה גדולה בחיים הציבוריים, הצליחו רופאיה להעלות את המדע הרפואי לרמה גבוהה מאוד.
היפוקראטס (460-370 לפנה"ס), מייסדה של תורת הרפואה המוכרת לנו כיום, הוא שהשרה עליה רוח מדעית, דחק אמונות טפלות, והשתית אותה על עקרונות המוסר. בכתביו הוא מונה כ300- צמחי מרפא. כמה מן הצמחים האלה משמנים עד היום ברפואה העממית ובהם נענה, מרווה, פיגם, וורבנה, רוזמרין ופרג.
הבוטנאי תיאפרסטוס (המאה ה3- לפנה"ס) חקר את צמחי יוון והארצות השכנות וכתב ספר הנקרא: חקירות אודות הצמחים" ובו הוא מביא פרטים על תאור הצמח, אופן גידולו ושימושו הרפואי.
דיוסקורידס (המאה ה1- לפנה"ס), שהיה רופא יווני ששירת בצבא רומי בימי נירון קיסר, חיבר ספר בשם "חומרי הרפואה" ובו הוא מתאר כמעט אלף תרופות ממקורות צמחיים כולל הוראות איסוף, קטיף, שימור ושימוש. הספר זכה להצלחה אדירה והפך לספר יסוד ברפואת העשבים.
גאלינוס היווני מקובל כגדול הרופאים בתולדות רומי (200-130 לספירה). הוא חיבר למעלה מ300- ספרים אשר שימשו ספרי לימוד בכל אוניברסיטאות אירופה בימי-הביניים. חלק גדול מהם מוקדש לאנטומיה ופיזיולוגיה. הוא ביסס את טיפוליו, בין היתר על שימוש ברפואות צמחיות. בשם "רפואה גלנית" מכנים עד היום רפואה המתבססת על חלקי צמח. עם מותו נסתיימה תקופת הזוהר של הרפואה היוונית העתיקה. בעולם הופיע כוח חדש, שהרס את התרבות העתיקה עד היסוד: הנצרות.
בתקופת פריחתה של הרפואה היוונית נמצאה ארץ ישראל בתוך אזור גיאוגרפי שעמד תחת השפעתה של התרבות היוונית. בתקופת התלמוד היה קיים מעמד רופאים שהיה מכובד מאוד ורבים מהתנאים והאמוראים היו גם רופאים מפורסמים כמו ר' ישמעאל, ר' חנינא בן דוסא, ר' עקיבא, ר' חנינא בן חמא, יוסף הרופא מגמלא, טוביה הרופא ממודיעים ומניומי הרופא. ר' שמואל בן אבא הכהן (257-165 לספירה) המציא לפי כל הנתונים תרופה צמחית מפורסמת למחלות עיניים בשם "קולירין דמר שמואל".
בתקופה זו מזכיר התלמוד תרופות שונות מעולם הצומח, משחות, שמנים, אבקות וחבישות.
עם עלייתו של האיסלאם התעניינו המושלים הערבים בכתבים רפואיים של גדולי הרופאים היוונים והרומים. חלק גדול מהכתבים תורגם לערבית ועד המאה ה13- היתה כמעט כל הספרות הרפואית באירופה ובארצות המזרח הקרוב ערבית. חלק גדול ממנה תורגם לשפה הלטינית על-ידי מלומדים יהודים לשימוש הרופאים הנוצרים.
עולם האיסלאם הוליד רופאים גדולים כמו אבו בקר אר-ראזי (932-860). אבן-סינא (1036-980) שכתב מעין אנציקלופדיה שלמה של כל הרפואה בזמנו וחלקים ממנה עוסקים בתרופות פשוטות או מורכבות המבוססות על צמחים בייחוד נגד סמי רעל.
ואבן אל ביאטר (1248-1197) שכתב ספר רב היקף על צמחי מרפא המבוסס על ספריהם של דיוסקורידס וגלינוס.
לתקופה קדומה שייך ספרו העברי של אסף הרופא בשם ספר הרפואות שאין יודעים בדיוק מתי נכתב. בספר זה נמצאים מונחים רפואיים לרוב, שמות תרופות בעברית, ארמית, יוונית וגם בלטינית. אוצר התרופות הצמחיות של אסף היה עשיר עד מאוד, דבר המצביע על בקיאותו הרבה בתורת הצמחים הרפואיים.
על אדמת אירופה נכתב הספר הרפואי השני בשפה העברית. בקרבת העיר סאלרנו שבדרום-איטליה חי הרופא ר' שבתי בן אברהם המכונה דונולו (982-931), שהותיר אחריו גם ספר רפואי על תרופות המכיל כ120- חומרים רפואיים, רובם מעולם הצומח.
ברם, הגדול מבין הרופאים היהודיים בימי-הביניים, היה רבנו משה בן מימון (1204-1135). מחיבוריו ידועים ספר המכיל מעין תמצית כתבי גלינוס הנקרא "ספר הרפואות" וספר על הרעלים והתרופות כנגדם. בספרים אלה שמור מקום נכבד לצמחי המרפא וכמה מאות מהם נזכרים בכתביו. החיבורים הרפואיים של הרמב"ם מעידים כי מחברם היה רופא בעל כשרון הסתכלות ובעל דעות עצמיות – חופשי מכל אמונות טפלות ובעל ביקורת חריפה.
אחרי נפילת האימפריה הרומית נעשתה הכנסייה הנוצרית למוקד הדעת והחוכמה. המעט שנותר מתורת הרפואה הקדומה נתפזר במנזרים ובמסדרי הנצרות הרבים. 800 שנה קפא המחקר על שמריו. תחת שלטון הכנסייה קמו לתחייה ההשקפות הישנות הטוענות שכל המחלות הפוקדות את הנוצרים מקורן בשדים וברוחות ומכיוון שכך הצטמצם הטיפול הרפואי הנזירי בתפילות, בהשבעות, בקמיעות ובסיגופים.
באותה העת נשתמרה באירופה תרבות גידול צמחי מרפא ותבלין בעיקר בגני המנזרים. נוצרה בהם מעין רפואה עממית שעסקו בה בעיקר הנזירים והמנזרים הפכו בזמנים ההם למקלט היחידי של המדעים.
בימים בהם שקעה אירופה במגפה השחורה והמוני העם שהולעטו באמונות טפלות, נרעשו מעוצם המוות השחור, היתה עדנה לצמחים בני משפחת הסולניים כמו השיכרון, הדודא והדטורה בשל תכונותיהם הנרקוטיות ובשל הסגולות שקשרו להם כמגרשי שדים ורוחות רעות.
ימי-הביניים לא היו בכל דבר "התקופה האפלה" כפי שנהוג היה לחשוב. באירופה התפתחה תורה מעניינת של רפואת צמחים שנקראה "תורת החתימות" או רפואה של דומה בדומה. רופא שוויצרי בשם פרצלסיוס (1541-1493) טען כי הבורא ברא את האדם בצלמו כדי שישרת אותו ואת הצמחים כדי שישרתו את האדם. לפיכך ברא אותם הבורא בצלמו של האדם. עלה שנברא בצורת לב עליו לשרת את לבו של האדם. זרעים בצורת כלייה את הכלייה. פרחים שצבעם אדום יפים לשרת את מחזור הדם.
שינויים גדולים חלו בתולדות האנושות במאה ה15- והם נתנו כמובן אותותיהם גם ברפואה, בספרות ובאמנות. התחילה תנועת התחייה (הרנסאנס) ששאפה להחיות את המקורות העתיקים של התרבות היוונית הקלאסית, לרבות הפילוסופיה, מדעי הטבע והרפואה.
התחייה הביאה לידי התעוררות עניין באנטומיה ובפיזיולוגיה.
במאה ה17- נפרדו דרכיהן שלה בוטניקה והרפואה. הרפואה פנתה אל הכימיה ואילו הבוטניקה נעשתה מדע שיטתי שהקיף את כל צמחי העולם.
דווקא היום, בעידן התגליות המדהימות בשטח התרפיה הכימית והאנטיביוטית גדלה הכמיהה לחזור אל "השורשים" (תרתי משמע) ומספר המשתמשים היום בריפוי באמצעים טבעיים גדל והולך. בימינו אלו הצמחים תורמים למדע הרפואה יותר מאשר התרופות הסינתטיות.
גן צמחי המרפא
סבתי עליה השלום נהגה לומר: "כל המגדל עשבי מרפא בגינתו – מרחיק חוליים מתוך ביתו." מדפי בתי-הטבע עמוסים במרקחות עשבים, שרובם מיובאים ומיעוטם תוצרת הארץ. אין אתה יודע מתי נקטפו וכמה זמן הם חנוטים באריזתם. צמח מיובש מאבד אחוז ניכר מאונו. אם עברה עליו שנה – אבדה חיוניותו. טוב נעשה אם בתכנון הכללי של גן תבלינים, נקצה גם ערוגה אחת לצמחי מרפא. ונשלב בה צמחים הטובים לטיפול בחוליים השכיחים, כמו מחלות דרכי העיכול, נזלת, שיעול, עצירות, שלשול, כאבי גרון וכאבי ראש.
מרווה משולשת או מרווה רפואית יתאימו מאוד לטיפול במחלות דרכי העיכול ובנזלת; אזוב מצוי – לשיעול ולכאבי ראש; ריחן ופטרוסלינון – לעצירות; נענה ומליסה רפואית ייטיבו עם גרון כואב, ושבת ריחני – לשלשול.
את הגבוהים שבצמחים, כמו שומר ומרווה, נשתול בשוליים. ננסה להפריד בין צמחים צורכי מים לצמחים חסכוניים. מרווה משולשת ואזוב מצוי חסכוניים מאוד; נענה, מליסה וריחן דורשים השקיה קבועה.
שיקולים בתכנון גינת צמחי תבלין ומרפא
צמחי תבלין ומרפא אינם בררניים, בדרך-כלל, ביחס לבית-גידולם. קל לגדלם וקל לטפל בהם. עם זאת, ככל שמעניקים להם אהבה, דאגה ותשומת-לב, כן ייטיבו לגדול.
חלקת התבלינים וצמחי המרפא היא חלק מהגינה הכללית ויש להתחשב בצמחים אלה ובתכונותיהם בתכנון הגינה.
מכיוון שמרבית צמחי התבלים והמרפא מקורם באזורים חמים, זקוקים מרביתם לאור שמש, וכדי להפיק מהם את מלוא טעמם וריחם, כדאי להשתדל ולשחזר עבורם את תנאי הטבע שלהם.
כאשר מצוין בהוראות הגידול שיש לשתול את הצמח במקום שטוף שמש, ברור כי הצמח צריך לקבל לפחות שבע שעות שמש ביום. אם ההנחיות קובעות שהוא זקוק לצל חלקי, הרי הוא צריך לא יותר מארבע שעות שמש ביום. צמחי תבלין ומרפא ייטיבו לגדול במקומות מוגנים מפני רוחות קרות, ליד קיר, גדר, חומר או אפילו מדרון טבעי.
מיקומה וגודלה של גינת התבלינים וצמחי המרפא
כשמתכננים גינת תבלינים וצמחי מרפא צריך לקבוע כמה שטח מקצים לה. אין להפריז בגודל החלקה, כי תבלינים רבים יכולים לגדול גם בחלקה קטנה. אם מחליטים לשתול גן תבלינים קטן ונפרד, או לערב אותם בצמחי מרפא, או לשלבם במסלעה, תמיד יש לזכור כי חשובה הגישה הנוחה לצמחים, כדי לא להרחיק על מנת לקטוף עלים בודדים משיח תבלין, או להרטיב סוליות בדשא רטוב, או לחצות ערוגה מעובדת. אבני מדרך או שביל צר יכולים לפתור את הבעיה. אחרי שהוחלט אילו צמחים רוצים לגדל, קל יהיה לתכנן ערוגת צמחי מרפא ותבלינים, קטנה או גדולה.
תכנון גינת תבלינים וצמחי מרפא בבית העירוני
גינה של בית עירוני מוגבלת מאוד בשטחה, בדרך-כלל, אבל דווקא משום כך היא מתאימה לגידול צמחי תבלין ומרפא. לפעמים זוהי חצר אחורית קטנה או טרסה נמוכה. ברבי-קומות יש גינות גג שטוח, מרפסות או אדני חלונות. יהא השטח קטן ככל שיהיה, אפשר להיעזר בעצות המובאות כאן כדי לתכננו כהלכה.
תבלינים וצמחי מרפא שזקוקים להם יום-יום, כמו בצל, שום פטרוסלינון, שבת (שמיר) ונענה. כדאי לגדל סמוך לדלת הבית או המטבח, בארגז עץ, בכיור, באמבטיה או אפילו באסלה ישנים. זורעים או שותלים צמחי תבלין ומרפא, חד-שנתיים או רב-שנתיים, כמו פטרוסלינון, שום, שבת ריחני, צתרה ורודה וקורנית.
בחצר מרוצפת אריחים כדאי לעקור אריח או שניים, לאוורר את הקרקע הדחוסה מן האריחים, לטייב אותה בזבל או בקומפוסט ולשתול תבלינים וצמחי מרפא רב-שנתיים ירוקים, כמו זוטה, אזוב ונענה.
אפשר לבנות ערוגות מורמות על המשטח המרוצף. ממלאים צמיגי מכוניות בגדלים שונים באדמה, תחילה צמיג רחב ומעליו קטן יותר. במדרגה שנוצרה שותלים פטרוסלינון, שום, מרווה ואזוביון, ובראש המגדל – רוזמרין.
אפשר לנצל כד גדול ולזרוע בו פטרוסלינון. בסיר או בעציץ גדול נפרד שותלים ער אציל (דפנה). ארגז עץ שיונח בצל ישמש בית-גידול נוח לנענה ואבוס עץ גדול יכול להיות מצע נוח לתבלינים וצמחי מרפא הגדולים, כמו שומר, שבת ריחני וכמנון האניס.
אפשר להגביה ערוגה מאבנים המצויות בשדה. אפשר לערום שכבה על גבי שכבה של סלעים, ברוחב 50-
בערים נוהגים להקיף את חצרות הבתים בגדר אבן, שאת שוליה אפשר לעטר בערוגה מורמת, הנשענת על מסגרות ברזל, ולזרוע בה תבלינים ריחניים וצמחי מרפא. אדנית עץ או פלסטיק תתאים לכך. מומלץ גם להתקין מערכת השקיה סדירה.
דיירי הבתים העירוניים, הרב-קומתיים, שאין ברשותם גינה, מנצלים את חלל הבית ואת המרפסות לטיפוח צמחייה ירוקה. דיירי דירות הגג מנצלים את משטחי הגגות והופכים אותם לגנים פורחים. בתכנון של גינת-גג או מרפסת יש לקחת בחשבון את גורם המשקל, לכן כדאי להשתמש בעציצי פלסטיק קלים או מכלי קלקר, בקליט ועץ. מכלי פלסטיק שומרים על לחות יחסית גבוהה יותר ממכלי חרס. יש לוודא שיש נקבים במכלים, לניקוז עודפי המים. מניחים כמה אבנים גדולות מעל הנקבים ומעליהם את המצע. קרקע המכל תהיה מורכבת, אם כך, משכבה של אבנים וחצץ בעובי
מעורב ברגבי אדמה. מרווים את תכולת הסל במזלף-יד, וממתינים עד שעודפי המים יתנקזו. מכינים גומות במצע ושותלים צמחי תבלין ומרפא. מכסים את המשטח שבין הצמחים בוורמיקוליט, שקונים במשתלות, ומוסיפים כפית דשן. משקים שנית ותולים את הסל על עץ, במרפסת, על קיר של גג שטוח, בחדר כניסה שטוף-שמש, על פרגולה, ובכל מקום מאוורר שבא בחשבון.
הזמן המתאים לשתילת סלים תלויים הוא האביב או הסתיו. להשקיה או לקטיף יש לעלות על סולם או על שרפרף מדורג קטן ויציב. ההשקיה תעשה במזלף קטן בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב. סלים תלויים זקוקים להשקיה סדירה.
מה כדאי לשתול או לזרוע בהם? כלמנתה אפורה, בת-קורנית, אזוב, מרווה, פטרוסלינון, גרגיר הנחלים, נענה.
גידול תבלינים וצמחי מרפא במכלים
עירוניים החולמים על גינה משלהם, למדו את סוד הקסם של טיפוח גן קטנטן במרפסת או על אדן חלון. השקעת הזמן היא מזערית וכך גם ההשקעה הכספית, והגן מספק עיסוק מרתק לשעות הפנאי לכל המשפחה. גידול תבלינים וצמחי מרפא במכלים הוא הזול ביותר. מחירי האדניות המיוצרות בארץ גבוה, וכדאי לאלתר ולהכין מכלי גידול – מארגזים או מעציצים ואפילו מקופסאות פח גדולות שהכילו דלקים או שמנים, מכלי פלסטיק שהיו בהם חומרי ניקוי, מאריזות קלקר של ציוד אלקטרוני, מכדי חלב, מסירי בישול, מקומקומים, מאסלות, מאמבטיות, מכיורים, מצמיגים, מלבני בניין חלולות, מדליים, הכל כיד הדמיון הטובה והמקום שבו הם צריכים לעמוד.
ראשית יש לנקב חורים במכלים, כדי לאפשר ניקוז עודפי מים. יש לנקות אותם משרידי החומרים הקודמים, לצבוע בירוק, או בצבע אחר, ולהניח שברי חרסים או אבנים שטוחות מעל לנקבים, שלא ייסתמו באדמה.
את המכל ממלאים בתערובת שהוכנה מחלקים שווים של אדמת חמרה, חול וקומפוסט. במקום חול אפשר להשתמש בוורמיקוליט, כבול וקלקר. את המכלים הגדולים, כמו אמבט, אסלה, כיור וצמיגים, יש להניח במקומם הקבוע לפני שממלאים אותם. מכלי עץ או פלסטיק גדולים כדאי להעמיד על רגלי לבנים.
גובה התערובת לא יעלה על
את תערובת האדמה יש להרטיב לפני השתילה ולהניח למכל למשך שבעה עד עשרה ימים, כדי לאפשר נביטה של עשבים שוטים. עוקרים את העשבים וחוזרים ומשקים את התערובת יממה לפני השתילה. בוחרים צמחים שזקוקים לתנאים הקיימים במקום ובעונה מבחינת שמש והשקיה. אם מזג-האוויר אינו קר במיוחד, אפשר לשתול תבלינים וצמחי מרפא שיחניים כמו רוזמרין, ער אציל, אזוביון וצתרה בכל ימות השנה, אך עדיף לשתול אותם בסתיו.
את רוב זרעי התבלינים וצמחי המרפא החד-שנתיים אפשר לזרוע ישירות במכלים. שתילים של צמחי תבלין ומרפא שנקנים במשתלה צריכים להיות בריאים וחזקים ולשם כך יש לבחון את שורשי השתיל, המבצבצים מבסיס העציץ. השתילים צריכים להיות קצרים, בעלי גבעולים מעובים וחזקים, ושלא הגיעו לפריחה. אלה מבטיחים שתיל בריא וחזק, שלא יסבול מן ההעברה למיכל.
מוציאים את השתילים, בזהירות, מבית-גידולם (שרוולי פלסטיק, מגשים, עציצים), לא לפני שחופרים גומה באדמת המכל, שקוטרה ועומקה גדולים יותר מגוש השורשים. מניחים את השורשים בגומה, מהדקים ומצלים על המכל מאור שמש בימי הקליטה הראשונים, עד שהשתילים מזדקפים ומתחילים לחיות וללבלב.
בימי הקיץ החמים יש לשמור על לחות יחסית באדמת המכל ולהימנע מהשקיית-יתר. מדי יום יש לבחון באצבע את שכבת הקרקע העליונה. אם האדמה יבשה עד לעומק עד לעומק
צמחי תבלין גבוהים, כמו שבת ריחני, שומר, או לענה, יזדקקו לתמוכות עץ, בעיקר אם הם גלויים לרוח.
אם מגדלים את התבלינים לסלט ולשימוש רגיל במטבח, יש לקצץ את הפרחים עם הופעתם, כדי שהארומה תתרכז בעלים.
צמחי תבלין ומרפא הגדלים במכלים רגישים פחות למחלות ולמזיקים, אך גם הם נתקפים בכנימות-עלה. אם יש מעט כנימות, כדאי להסיר אותן ביד. אם יש מכת כנימות, מומלץ לשטוף את נוף הצמח ולהתיז עליו מי-סבון או תמיסה מדוללת מאוד של סטרגנט נוזלי.
צמחי נענה רגישים למחלת החילדון, בעיקר בעת חילופי מזג-האוויר. על העלים מופיעים כתמים גדולים, חומים, בצבע חלודה, הגורמים לנשירת העלים. במקרה של חילדון יש לעקור את הצמח החולה. בשום מקרה אין לרסס צמחי תבלין ומרפא בקוטלי חרקים, כי אז הם אסורים למאכל!
טיפול בצמחי תבלין ומרפא בתוך הבית
אור – צמחי תבלין ומרפא זקוקים לאור, לכן כדאי למקם את העציץ על אדן חלון הפונה שלמש. בימים חמים ובשעות חמות יש לדאוג להצללה, או להעבירם לפינות מוצלות יותר, כי קרינת השמש יכוו את העלים וישרפו אותם.
מומלץ לסובב את העציץ מדי יום, או לשנות את כיוון עמידתם של המכל והאדנית, כדי שכל חלקי הצמח יקבלו אור במידה שווה. אם אין אדן חלון מתאים, אפשר לשים את הצמחים על שולחן, בקרבת חלון. חובבים מושבעים של צמחי תבלין ומרפא משתמשים במנורות פלואורסצנט, כדי לספק אור פוטוסינתטי, הדרוש לצמחים, בעיקר אם הם ממוקמים במרתף, במטבח או בקיטון. את המנורות תולים בגובה 50-
אוויר – צמחי תבלין ומרפא זקוקים למשב רוח רענן. יש לפתוח חלונות ולוודא שהצמחים אינם מופקרים לרוח פרצים או למשבי-רוח עזים. צמחי תבלין ומרפא הגדלים באוויר דחוס, כמו במטבח הבית, ונתונים לקטיף תמידי, כדאי להוציא מדי פעם לאוויר הצח והחמים.
מים והשקיה – הצורך של צמחי תבלין ומרפא הגדלים בבית במים תלוי במצב הלחות היחסית באוויר. בסביבת גדילתו של הצמח ובעונת השנה. כן תלוי צורך זה ביכולתם של הצמחים לשמור על מימיהם מפני התאדות, בגודלו של העציץ או הכלי בו הם נתונים, בבריאות הצמחים ובמזג-האוויר. בעלי הבית צריכים להכיר את סימני דרגות הרטיבות בעציצים. בימים חמים בודקים באצבע את שכבת הקרקע העליונה. אם היא יבשה, סימן שיש להשקות. אפשר ללמוד להבחין במידת הרטיבות לפי צליל בית-הקיבול של הצמח. מקישים על הדופן שלו ואם הצליל עמום, סימן שיש רטיבות בקרקע. צליל צלול אומר שהקרקע יבשה.
מומלץ להשקות בהשקיה עילית, עד שעודפי המים יחלחלו לתחתית שעליה הכלי עומד. יש לדאוג שהמשפך יהיה תמיד מלא מים, כדי שטמפרטורת המים שבו תשווה לטמפרטורת החדר. הפרשי טמפרטורות בין מי ההשקיה לעלי הצמח עלולים לגרום נזקים בגידול. מים קרים אינם טובים לשורשים.
טמפרטורה ולחות – מוצא צמחי התבלין והמרפא הוא בארצות טרופיות, סובטרופיות ודרום אירופיות, לפיכך הטמפרטורה סביב הצמחים צריכה לנוע בין 10 ל17- ממעלות צלסיוס.
אפשר להתאים את מקום הגידול שלה צמחים למיקרו-אקלים של הבית, שאינו אחיד בכל הדירה. תמיד יש הפרשי טמפרטורות בין המרפסת הצפונית לדרומית ואפילו בין חדר לחדר. לכמות הלחות שבאוויר יש השפעה רבה על התפתחות צמחי תבלין ומרפא, משום שרובם התרגלו בארצות מוצאם ללחות גבוהה באוויר.
בשל החימום המלאכותי בחורף, והיובש בקיץ, יש להעמיד בקרבת התנורים או הצמחים קערות מים לאידוי כדי להעלות את רמת הלחות באוויר. ריסוס העלווה והרצפה במים מגביר גם הוא את הלחות. תנאי הטמפרטורה בארץ טובים לגידול צמחי תבלים ומרפא בבית בכל עונות השנה, פרט לימי שרב כבדים וימי קרה, אז זקוקים הצמחים לטיפול מיוחד, שיעזור להם לעבור את תקופת המשבר.
הזנת הצמחים – הזנת הצמחים פירושה הוספת חומרי מזון לבית-גידולם. יש להבדיל בין חומרי מזון אורגניים, שמקורם מהחי או מהצומח, כגון זבל בקר, זבל צאן, זבל עופות וקומפוסט, לבין דשנים כימיים. כדאי תמיד להעדיף את הראשונים. זבלים אורגניים מכילים את כל יסודות המזון, בכמויות קטנות, והשפעתם חיובית גם על מבנה הקרקע והעשרתה במיקרו-אורגניזמים מועילים, המגבירים פוריות.
דרך טובה לזיבול היא בתמיסת זבל. ממוססים זבל עופות, זבל בקר או זבל צאת בתוך כלי, חלק אחד זבל על חמישה חלקים מים. בוחשים היטב, כדי שהמים לא יתאדו והחנקן לא יתנדף. את התערובת משאירים לתסיסה במשך חמישה עד עשרה ימים. החומר הכבד שוקע לקרקעית והנוזל שמעליו הוא תמיסת הזבל הרצויה, אותה יש לדלל במים נוספים, לפי מצב הצמח וגילו. בתמיסה זו מזבלים פעם בחודש, או שלוש פעמים בעונת צמיחה. יש להקפיד לא התיז תמיסת זבל על העלים, ולדאוג להשקיית הקרקע מיד אחרי הזיבול.
קטיף – אפשר לקטוף עלים וגבעולים של צמחי תבלין ומרפא הגדלים בבית, בכל עונת גידולם, אך בשום מקרה אין לקטוף יותר מחמישית מכמות העלים. קטיף מופרז יכול לפגום בבריאותה צמח.
צמחים גדולי-מידות, כמו רוזמרין וער (דפנה), יוסיפו ריח ניחוח וירק נאה לבית במשך כל השנה. צמחים אלה גדלים לאט ויש לקטוף מעליהם בקמצנות רבה.
ריבוי צמחי תבלין ומרפא הגדלים בבית
מי שנהנה מגידול צמחי תבלין ומרפא, ירצה להרבות אותם כדי לחלק מתנות או להגדיל את שטח הגינה שלו. ריבוי על-ידי חלוקת הצמח הוא הדרך הפשוטה ביותר לריבוי צמחי תבלין. מוציאים בעדינות את הצמח מן המכל, מפרקים את גוש הקרקע, וחותכים בסכין חד את גוש השורשים, כך שכל חלק חתוך מחובר לגבעול או לגבעולים מספר. מעבירים את החלקים לעציצים שהוכנו מבעוד מועד עם תערובת נכונה, ושותלים כמו את צמח-האם. בת-קורנית ומליסה רפואית מתאימות מאוד לריבוי על-ידי חלוקה.
דרך נוספת לריבוי היא ייחורי אמיר או ייחורי גבעול ירוקים, מוצקים, מצמחי מרווה, צתרה, לענה ורוזמרין. ייחורי אמיר נלקחים מראש גבעול או מראש ענף צדדי. חותכים כל ייחור בסכין חד לגודל שלא יעלה על 15-
סלעים טבעיים ניתנים לסידור אטרקטיבי כמעט בלי תכנון, למעט הרחקת שיחים ועשבים גסים. ניתן להעמיק את הסדקים והבקיעים שבסלעים, או ביניהם, ולמלא אותם באדמה דשנה וברקבובית. צמחי תבלין רבים גדלים בארץ-ישראל במסלעות טבעיות, וכדאי לנצל את המסלעה הטבעית ולכסות אותה בצמחים אלה.
מי שביתם בנוי על מדרון, עם מעברים בין מפלסים שונים, ייטיבו לעשות אם יעדיפו לעצב מסלעה בגינתם, כדי ליצור הרמוניה נפלאה בין הסביבה לצומח, ולכל אלה מוגש צרור הצעות לטיפוח מסלעת צמחי תבלין ומרפא:
המסלעה בנויה כחיקוי לטבע, לכן יש למקם בה את הסלעים והאבנים בצורה טבעית, דומה ככל האפשר להימצאותם בטבע, ללא תוספות, וללא עיבוד וליטוש.
באזורים הסלעיים של הארץ – גולן, גליל, הרי ירושלים, שומרון, יהודה ונגב, בונים את המסלעה מאבני המקום.
צמחי תבלין ומרפא הגדלים במסלעה רגישים לעודף מים, על כן יהיה השלב הראשון בבניית מסלעה התקנת ניקוז לעודפי מים.
אם הקרקע כבדה מדי או משובשת בעשבי-בר רב-שנתיים, כמו יבלית או גומא הפקעים, יש להסיר את שכבת הקרקע העליונה בעומק כ20- ס"מ ולרפד את מקומה בשכבת חצץ דק או חול, ועל גבי החצץ להניח אדמת חמרה, קומפוסט או רקבובית עלים, ועליהם לערוך את המסלעה.
חשוב שהאבנים תהיינה שונות בגודלן ושגובהן יעלה על
התאמת הצמחים למסלעה
רוב צמחי התבלין והמרפא עונים על התכונות הנדרשות מצמחי מסלעה, כגון צניעות בצריכת מים, טיפול מינימלי וגדילה איטית. מבחר רב של צמחי תבלין ומרפא מתאים לשתילה במסלעה, ביניהם צמחים משתרעים, וכאלה היוצרים גושים צפופים. יש צמחים המתאימים למסלעות שטופות-שמש ואחרים הזקוקים להצללה קלה.
להלן רשימה של צמחי תבלין ומרפא הראויים לגידול במסלעה:
רוזמרין שרוע, צתרה ורידה, צתרנית משובלת, קורנית מקורקפת, אזוביון דגול, כלמנתה אפורה, רגלת הגינה, מינים של נענה, בת-קורנית, פטרוסלינון, געדה מצויה אזוב מצוי, זוטה לבנה, כתלה חריפה, אזובית מדברית, פיגם מצוי, צלף קוצני, קזוח עקום ושום.
שתילה – חשיבות מרובה נודעת למרווחי השתילה ולמיקום הצמחים במסלעה. יש לקחת בחשבון את ההתפתחות העתידית של הצמח. מי שאין לו מושג בכך, רצוי שיבקר במסלעות קיימות או בגנים בוטניים. אבני המסלעה יוצרות מיקרו-אקלים מיוחד: צד אחד של האבן עשוי למתן את החום במסלעה, וצד אחר להגביר אותו. יש אפוא לבחור בצמחים הנכונים לכל צד.
חשוב מאוד למיין, לקבץ ולשתול צמחים בקבוצות שיש להן צורך דומה במים. בשטח הריק שבין הצמחייה הרב-שנתית, אפשר לשתול צמחים פורחים עונתיים, או צמחי בצל ופקעת.
השקיה – צמחי התבלין והמרפא שנועדו לגדול במסלעה, חסכוניים מאוד במים. בשנים גשומות הם יסתפקו במי הגשמים ויעברו את הקיץ בשלום. בשנים שחונות יש לסייע להם בכמה השקיות-עזר, באמצעות טפטוף, בצור מבוקרת.
תכנון מדוקדק של המסלעה וחלוקת הצמחים לקבוצות לפי הצרכים שלהם במים, יקלו לתכנן את מערכת הטפטוף.
להלן הצעת חלוקה לקבוצות צמחים במסלעה:
דורשי מים: מיני נענה, כלמנתה אפורה, רגלת הגינה, פיגם מצוי, פטרוסלינון, שום.
חסכוניים במים: רוזמרין שרוע, צתרה ורודה, צתרנית משובלת, קורנית מקורקפת, אזוביון דגול, בת-קורנית, געדה מצויה, אזוב מצוי, זוטה לבנה, כתלה חריפה, אזובית מדברית, צלף קוצני, קזוח עקום.
גיזום וטיפול – כדי לשמור על צורת המסלעה, יש למנוע את כיסוי הסלעים בעודף צמחיה. מטרה זו מושגת עם גיזומים זהירים בזמן הנכון, בלי לפגוע בצורת הצמחים.
את צמחי התבלין והמרפא שבמסלעה רצוי לגזום באמצע תקופת גדילתם ולא לקראת עונת הצמיחה הנמרצת באביב. אסור לתת לצמח להתפתח בצורה מופרזת ולגזום בבת-אחת חלקים גדולים.
מלבד הגיזום יש לטפל בצמחים באופן שוטף: לשמור על ניקיון המסלעה, לנכש עשבי-בר, לקלטר באופן זהיר בין הצמחים, לסלק קטעים יבשים, להרחיק מזיקים ומחלות, לדשן ולזבל. רצוי להימנע מזיבול מופרז, הממריץ את הצמיחה.
הכנת השטח המיועד לגידול צמחי תבלין ומרפא
קרקע טובה היא תערובת של ארבעה מרכיבים בסיסיים: חול, חרסית, גיר ורקבובית. כאשר יש איזון בין המרכיבים, מתקבלת אדמת טיט-חמרה, אדמה אידיאלית. יש הבדלים משמעותיים בהרכב הקרקעות באזורים השונים של הארץ:
אזור החוף עשיר באדמה חולית, שפלת החוף מבורכת באדמת חמרה, האזור ההררי באדמת גיר העשירה בסיד, הנגב באדמת לס חרסיתית הנאטמת למגע מים ונסדקת ביובש, עמק החולה עשיר באדמת כבול שלצערנו היא חומצית מדי לרוב הצמחים, העמקים עשירים באדמה כבדה-שחורה העשירה במזון טבעי וממעטת לאבד נוזלים.
לא נוכל להציע לך נוסחת קסמים ההופכת את הקרקע שלך בן-לילה לקרקע משובחת, אך התמדה בניקוז, בעיבוד ובטיוב הקרקע, יכולה לשפרה בהדרגה וההצעות הבאות תוכלנה להיות לך לעזר.
ניקוז – לפני טיוב הקרקע, יש לבדוק תחילה את מידת ניקוזה של הקרקע. נחפור בור בעומק 50-
דרך מהירה יותר לבדיקת מידת הניקוז בגינה היא במילוי הבור שחפרנו במים. אם לאחר כשתיים יחלחלו כל מימיו, סימן שהניקוז משביע-רצון. אם ייוותרו בו מים, סימן שעלינו לשפר את הניקוז. כדי לשפר את הניקוז עלינו לחפור בור בעומק מטר אחד בחלק הנמוך ביותר של הגן, למלא אותו בשברי לבנים, ברעפים או באבנים עד לגובה
עידור – קלשון, מעדר ואת חפירה עשויים לשפר את איכותה של הקרקע. עידור עקבי משפר את מרקם הקרקע ואת ניקוזה, מאפשר חדירה של אוויר וזרז את ריקבון ההומוס – רקבובית הנוצרת על-ידי ריקבון צמחים ובעלי-חיים.
בזמן העידור יש להתחשב בתנאי האקלים והקרקע. יום יבש ושטוף שמש מתאים ביותר לעידור, בעוד שאדמה רטובה וגשם מתקרב הם בזבוז זמן ומאמץ.
ספטמבר הוא חודש מתאים להפיכת אדמות טיט כבדות או בינוניות. החורף או תחילתה אביב מתאימים לאדמות חול. לפני יישור השטח במגרפה ולפני הזריעה והשתילה, יש לאפשר לאדמה לנוח כמה ימים.
טיוב הקרקע – להשבחת פוריות הקרקע משתמשים בשלושה מטייבים: סיר המנטרל קרקע חומצית ומספק לצמח סידן, זבל בעלי-חיים, קומפוסט ודשן כימי כמו אשלגן, חנקן או זרחן.
"20-20-20" הוא דשן מקובל על גננים והוא מכיל 20 אחוז מכל אחד מהיסודות האלה. דשן כללי אחר, הקרוב אוסמוקוט מתאים לכל צמחי הגן. לגידול צמחי תבלין נסתפק בזבן אורגני.
אמצעי נוסף להעשרת הקרקע הוא הזבל הירוק. את עשבי-הבר שעקרנו נצניע בקרקע ואת צמחי משפחת הקטניות, כמו תלתן או תורמוס, נזרע במכוון בין צמחי התבלין. כשיגיעו לגובה 20-
חול ים מצוי בשפע בשפלת החוף. כשמוסיפים אותו לאדמות כבדות ובלתי-מאווררות, הוא עושה את האדמה קלה לעיבוד ולעידור. אדמת עלים – אדמה שנתערבבו בה עלי שלכת עשירה בחומרי מזון, מוסיפה רכות לאדמה, ומגבירה את כושר אצירת המים. יש להשתמש באדמת עלים מפוררת שחורה, הנמצאת בשכבה העמוקה של הקרקע, מתחת לעצים.
משסיימנו את הכשרת השטח לגינת התבלינים, ניתן לאדמה לנוח שבועיים-שלושה עד לשתילה. הפסקה זו תאפשר לנו לרכוש בניחותא את השתילים הרב-שנתיים לגינה.
בחירה וקנייה של צמחי תבלין ומרפא
לאחר שתכננו את השטח המיועד לשתילה, נערוך את רשימת הצמחים המיועדים לגידול. נעבור עליה בקפידה. בל נשכח להוסיף לצמחים את נתוני השטח שהם עשויים לתפוס כשיגיעו לבגרות. גודש צמחים בחלקה מאלץ אותם להתפתח לגובה, בניגוד לטבעם, ופוגע בצורתם ובאיכותם. מגדל תבלינים מתחיל, טוב יעשה עם יתחיל בצמחי תבלין ומרפא פשוטים שגידולם מהיר ובטוח, ולא בכאלה שגידולם איטי ומייגע.
1.
לעולם יש להעדיף שימוש בצמח-בר על פני צמח תרבותי. הטבע הציב את צמח-הבר בבית-הגידול המתאים לו ביותר.
2.
יש להשתדל לרפא את חוליי הגוף בעזרת צמחים הגדלים בסביבה הטבעית שבה אנו חיים. בארץ-ישראל, כיחידה גיאוגרפית, יש אזורים שונים ומגוונים כמו שפלה והר, מדבר ובקעה. כדאי לנסות ולרפא חוליים שונים בעזרת צמחי הארץ ועוד יותר, בצמחים האופייניים לאזור בו יושבים. צמחים שנקטפו באנגליה או בגרמניה יתאימו יותר לתושבי הארצות האלה, ויהיו יעילים פחות, או בכלל לא, לתושבי ארץ-ישראל. משום כך יש המתנגדים לקניית מרקחת צמחים מתוצרת ארצות זרות. ארצנו נתברכה בשפע של צמחים, ואל לנו לחפש מזור שנועד לתושבי ארצות זרות.
3.
מבין הצמחים יש לבחור את הריחניים והטעימים ביותר לטעם האישי, עד כמה שיש בהם תכונות כאלה. כמו כן יש לבחור בצמחים שצבע פריחתם עז ביותר.
4.
עדיף לברור צמחים שגדלים בריחוק זה מזה. צמחים שיש להם מרווח, הם גדולים ומפותחים יותר. בין הצמחים הסמוכים מאוד מתפתחת תחרות טבעית על מזון ועל בית-גידול, מה שפוגע בתכונותיהם הטובות.
5.
כדי להימנע מאיסוף צמחים עלובים, שעליהם פגומים וצהובים, סימן מובהק למזיקים ולמחלות. צמחים חולים או בלתי-מפותחים. יש להם תכונות חלשות והם אינם משתמרים.
6.
צמח שלא זוהה בוודאות, מוטב שלא לעשות בו שימוש. בטבע גדלים גם צמחי רעל, שיכולים לגרום נזק, ולפעמים גם מוות.
7.
לא כדאי לקטוף צמחים בצדי דרכים וכבישים, כי הם מכוסים בפיח הנפלט ממכוניות, וספוגים בדלק ובשמן. אין לקטוף צמחים באפיקי זרימה של מי שופכין. הטעם ידוע. גם בשולי שדות מעובדים אין לקטוף, כי צמחי-בר אלה ספגו מנה הגונה של חומרי ריסוס רעילים.
בהגיענו הביתה עם השתילים, נניח אותם במקום מוצל, ונזליף עליהם מים מדי פעם. בימים חמים במיוחד יש לכוון את מועד השתילה לשעות בין-הערביים. ערב לפני מועד השתילה נשקה את השתילים במים עד להצפה.
נחפור בור עמוק דיו כדי שיכיל את בית-השתיל. נוציא את השתיל מן העציץ בזהירות רבה, כדי לא לפגוע במערכת השורשים שלו. נחזיר את העציץ כשיד ימין שלנו מונחת על צווארו והגבעול של השתיל נמצא בין אצבעותינו. נהפוך אותו כשהאצבעות תומכות בגוש האדמה. הקשה קלה על דופן העציץ ועל קרקעיתו ביד שמאל, משחררת את גוש הקרקע בשלמותו. נניח את השתיל בבור שחפרנו, כשיד ימים מחזיקה את בסיס הגבעול ויד שמאל גורפת אדמה תחוחה ומכסה את חלל הבור.
נוודא שהנחנו את הצמח בבור כשראש גוש העפר והשורשים מעט מתחת לפני הקרקע. נהדק באצבעותינו בקלות סביב הגבעול ונשקה בזהירות באמצעות מזלף.
הצללת השתיל בימים הראשונה בעזרת ענפים או עציצים הפוכים תסייע להתבססותו, בעיקר בימים חמים.
טיפול בשתילים בשעות החום ובאור שמש גורם לנפילתם.
קטיף, ייבוש ושימור של צמחי תבלין ומרפא
אומנות ליקוט העשבים היתה מפותחת מאוד בחברת האדם בעת הקדומה, והיא בוצעה בדרך-כלל על-ידי נשים חכמות ורופאי עשבים.
מאוחר יותר הפכה למקצוע של ממש. ביוון וברומא עסקו בכך פועלים, שנקראו בשם ריזוטומוי או הרבראי.
הרופא היווני דיוסקורידס, בן המאה הראשונה לספירה, דרש ממלקטי העשבים, שיהיו זהירים בלקיטת הצמחים ובשימורם בזמנים המתאימים, כי בכך תלוי כוחם הרפואי. טוב ללקטם באור בהיר, ויש הבדל אם לוקטו בסביבה הררית או בשפלה, במקום פרוץ לרוחות, או מוגן מהם.
בכל המקומות ובכל הזמנים הליקוט היה קשור באמונות טפלות, בקסמים, בלחשים, בכוכבים ובמזלות, טקס מיוחד היה נהוג מאז ומעולם בשעת עקירת הדודא הרפואי, ועל כך מספר לנו יוסף בן-מתתיהו: "חופרים באדמה מסביב לו (לשורש) עד השאר רק מעט מצער ממנו בקרקע, ואחר-כך קושרים אליו כלב, וברצות הכלב לרוץ אחרי בעליו, יעקור את השורש על נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה כאילו נתן את חייו כופר האיש, האומר לתלוש את השורש… למרות הטורח הרב כל-כך בהשגת הצמח, מחפשים אותו בגלל סגולה אחת שיש לו, כי כאשר יובא בקרבת אנשים חולים, הוא מגרש עד מהרה את אלה הנקראים שדים, שאינם אלא רוחות אנשים רשעים הנכנסות לתוך אנשים חיים והורגות אותם" (מלחמות ההודים ז', ו', ג').
גם בתקופות אחרות לא היו עדות ישראל השונות נקיות מאמונות טפלות, מקסמים ומלחשים, כאשר עמדו לעקור את הצמח המכונה בלשון העמית "רוטא" או "רודא", ובפינו פיגם מצוי, על-פי הספר בעל משנת החסידים נדרשו ללכת לפיגם ביום הרביעי, במחצית הראשונה של החודש, לפני הנץ החמה – ולומר שיר של פגעים: "אני קוטף אותך בשם ה' כדי לחסן את פלוני בן פלונית בפני המגפה," ואחר כך היו כורכים אתה פיגם בקמיע והוא היה מחסן את נושאו. מנהג מעניין אחר רווח עד היום בכמה מכפרי הפלאחים בארץ.
נערות הכפר יוצאות באביב אל השדה, ביום המכונה "יום החמישי המסתורי", על מנת לקטוף את פרחי השדה הפורחים על שלל גוניהם. את הפרחים הן מניחות בכד מלא מים ושמות אותו למשמרת לילה על גג הבית, כדי שיקלוט לתוכו מאורם של הירח והכוכבים. ביום המחרת ישטפו במשרת הפרחים את שערן וראשן, וחזקה על המשרה שתעדן את עורן, תייפה את גופן ותמשוך אליהן במהרה את בחיר-לבן. ייתכן מאוד שמנהגים מוזרים אלה, אשר כולם נערכים בעונת האביב, שימשו בעבר – ומשמשים גם היום – תזכורת לאדם המלקט, שהאביב במלוא יפעתו, ושעליו להקדים לצאת וללקט עשבים.
תקופת האביב היא העונה המתאימה ביותר לליקוט צמחים. בעונה זו הצמחים במלוא אונם ויפעתם. חשוב מאוד לקטוף אותם בשלב השיא של הפריחה: לא בתחילה – כשהפרחים סגורים, ולא בסופה – כשהם עומדים ליבול.
הזמן המתאים ביותר לקטיף תבלינים הוא אמצע של יום שמש חמים ויבש. לא בשעותה בוקר ולא בשעות בין-הערביים והלילה, משום שבשעות אלה ספוגים חלקי הצמח טל ורטיבות, העלולים לפגוע בצמחים המיובשים, לגרום להם עיפוש ואיבוד חלק מתכונותיהם.
מעניין שיש קשר בין חוסנם של הצמחים לבין האזור שבו הם גדלים. הרמב"ם חוזר ומדגיש בפרקיו הרפואיים כי: "העשבים הנלקטים בהרים החזקים, הם יותר חזקי הרוח מאותם שיילקטו בבקעה, ובארץ שמנה ובגנים." צמחי השפלה והבקעה והצמחים התרבותיים מפונקים מטבעם, תשתיתם אדמה עמוקה והם זוכים ליחס מיוחד גם בשפע זבלים, דשנים והשקיה. לכן עליהם דשנים וגבעוליהם עסיסיים. גודלם וחוסנם אינו בהכרח ערובה לאיכות החומרים הפעילים שבהם. לעומתם, צמחי ההר, אינם מפונקים – תשתיתם רדודה, והם נאלצים בשל כך להעמיק ולחדור לתוך האדמה ובינות לסדקי הסלעים, על מנת לינוק מלשדה. הם עומדים בהצלחה מול פגעי טבע כמו רוח חזקה, קור וחום, ומשטרי קצירה של בעלי-חיים הניזונים מהם. כל אלה הופכים אותם לצמחים חסונים וחזקים. אם הצמח שאנו מעונינים לקטוף לצרכינו גדל גם בשפלה וגם בהר, ניטיב לעשות אם נקטוף את הצמח ההררי.
יש להקפיד שהקטיף יהיה מבוקר ולא משחית. לא קוטפים הרבה מצמח בודד וגם אין לתלוש אותו על שורשיו. כדאי לקטוף ענפים אחדים מצמחים אחדים. את הענפים יש לחתוך כ10- ס"מ מעל לקרקע, כדי לאפשר צימוח והתפתחות מחודשים.
כדאי לקטוף בעזרת כלי חד, כמו מזמרה, מספריים או סכין, קטיף ידני מועך ופוצע עת הצמח, גורם לניוונו, ועלול אף לעקור אותו על שורשיו. קטיף ידני פוגע גם בצבע, בטעם ובצורה של צמח המרפא המשומר. את הצמחים הקטופים יש להניח בסלי קש או בסלי פלסטיק מאווררים ולא בשקיות פלסטיק.
את הפרחים קוטפים בשיא פריחתם, כשעלי הכותרת שלהם פתוחים. הפרח, על כל חלקיו, רגיש ועדין כדי שלא לפגום בשלמותו, יש לקטוף אותו במזמרה או במספריים, סמוך מאוד למקום החיבור שלו אל הגבעול.
איסוף קליפות
יש מרשמים לטיפול צמחי, שממליצים להשתמש בקליפות של שורשים, גזעים או ענפים. לעתים דווקא הקליפה מכילה אתה ריכוז הגבוה ביותר של חומרים פעילים נדרשים. יש להקפיד לא לקרוע קליפה בצורה בלתי-מבוקרת. קריעת כל הקליפה של הגזע או של הענף, עלולה להמית את הצמח. לפיכך, יש להשתמש בסכין חד מאוד, ולחתוך רצועות אורך דקות מקבוצה של צמחים ולא מצמח אחד. רוחב הרצועה לא יעלה על
כדי לנצל את ערכם הרפואי של הצמחים יש להקפיד על ייבוש נכון, על-פי הכללים הבאים:
1.
יש להתחיל את תהליך הייבוש סמוך מאוד לסיום הקטיף. השהיית הצמחים הטובים עלולה לגרום לריקבונם.
2.
יש לייבש את הצמחים במקום יבש ומוצל, שיש בו זרימת אוויר מתמדת. חום השמש הורס את השמנים האתריים, בעיקר של צמחים ריחניים. אור בוהק וישיר פוגע בצבע.
3.
אסור בשום אופן לרחוץ את הצמחים לפני הייבוש. הרחצה פוגמת באיכות הצמחים ובתהליך הייבוש.
4.
יש לפזר את הצמחים בשכבה אחת ולא להניח צמח על צמח, שמא יתפתחו בהם עובש וריקבון.
5.
בימים הראשונים של הייבוש יש להפוך את הצמחים מצד לצד, לייבוש יסודי ושווה.
6.
רק עם תום הייבוש שוברים את העלים, הגבעולים ועוקצי הפרחים לחתיכות קטנות, ואז הן מוכנות לאחסון ולשימוש.
7.
כדי לבדוק את מידת היובש של צמחים, לוקחים גבעול או עלה ומכופפים. רק אם הם נשברים, הם יבשים דיים ומוכנים לאחסון; אם הם מתפוררים, סימן שהייבוש היה ממושך מדי, איכות נפגמה ואין טעם לאחסנם.
הדרך הטובה והקלה ביותר לייבש צמחים היא פזר אותם על רשת ניילון, המתוחה על מסגרת עץ. את המסגרת עם הצמחים יש להניח במקום מוצל ויבש, שיש בו זרימת אוויר מעל המסגרת ומתחתיה. מומלץ לכסות את המסגרת בבד אוורירי בכילה נגד יתושים, כדי לשמור עליהם מפני אבק ומזיקים בכל יום יש להפוך את הצמחים, להבטיח שיתייבשו באופן שווה.
צמחים המיועדים לייבוש באגודות יש לאגד בחבילות לא גדולות מדי. את האגודות קושרים בבסיסיהן ותולים על ווים, כשבסיסי הגבעולים כלפי מעלה וראשיהם למטה. הייבוש יכול להיעשות בתוך הבית, שיתמלא בריחם הטוב. אבל יש להקפיד שלא לייבשם בחדרים לחים. בכל יום יש לפתוח את קשרי האגודה ולשנות את מצב הגבעולים בתוכה, כדי להטיח ייבוש נכון ושווה של הצמחים. גם שורשים ופרחים ראויים לשימור באמצעות ייבושם. המועד המתאים ביותר לעקירת שורשים מהקרקע הוא בסתיו. בתקופה זו מתייבשים חלקיו העל-קרקעיים של הצמח, והשורש הבשל נמצא במלוא אונו. יש להוציא את השורשים באמצעות מזלג גננים, ולהימנע מפגיעה בהם. מנערים אותם מהאדמה, רוחצים היטב במים, גוזרים את קצות השורשים הנימיים הדקים המתלווים אליהם, וחושפים אותם שעות אחדות לקרני השמש. חותכים אותם לחתיכות קטנות, ומפזרים לייבוש ממושך על מדפי עץ, המונחים זה על גבי זה, במקום מוצל ויבש. המבחן הקובע את סוף הייבוש הוא כשחתיכת שורש נשברת ברעש. שורש שאינו יבש דיו יהיה גמיש ויתכופף בקלות.
הקפאה היא אחת הדרכים המומלצות לשימור צמחי תבלין. צמחים כמו מרווה, רוזמרין ער, נענה, בת-קורנית ואזובית מתייבשים ונשמרים היטב, אך רבים אחרים הופכים לאבק. תבלינים שנרכשים בחנות המכולת מכילים הרבה אבק תבלינים. פטרוסלינון יבש, לדוגמה, אינו שומר כלל על טעמו הטרי. שומר ובת נשמרים טוב יותר בצורת זרעים. בארצות המזרח-תיכון מעדיפים להשתמש באזור או נענה יבשים על פני הצמח הטרי. עלי צמחים עדינים וריחניים כמו שבת, לענה, דרקונית וריחן, נשמרים היטב בהקפאה. יש לתלוש את העלים מהגבעולים ולהכניסם לשקיות פלסטיק קטנות, או בצרורות עטופים ביריעת פלסטיק דקיקה נצמדת.
דרך נוספת להקפאת תבלינים היא קיצוץ העלים, הכנסתם למים והקפאתם במגשי קרח. בדרך זו ניתן להפשיר את הכמות הרצויה בהתאם לצרכים.
אפשר גם לקצוץ עת העשבים עד דק ולערבבם בחמאה. כך מכינים חמאות מתובלות ומוקפאות.
פסטו הוא רוטב ים-תיכוני, שמכינים אותו מריחן ומזרעי אורן (צנוברים). גם הוא נשמר היטב בהקפאה ומהווה מעדן חורפי נדיר, מעורב במרק ירקות או בספגטי.
שימור תבלינים במלח גס ובשמן זית הוא שיטה נושנה וטובה לאחסון תבלינים כמו ריחן. קוטפים את עלי הריחן ומניחים בתוך כד רחב-צוואר, או בקופסה פלסטית. מכסים במלח גס, לסירוגין שכבות ריחן ומלח גס, עד מלוא הכלי. יוצקים שמן זית מעל כיסוי השכבת ואוטמים את הכלי. בשמן ובריחן ניתן להשתמש לסלטים ולמאכלים רבים אחרים.
ניתן לשמר צמחי תבלין גם בשמן או בחומץ. אפשר להשרות ענפים ועלים של צמחי תבלין בשמן זית או בחומץ. השמנים האתריים, האחראים לארומה של התבלינים, מתמצים אל תוך הנוזל, וכך מתקבלים שמן זית או חומץ בטעם אזוב, מרווה, ריחן, רוזמרין, שום ועוד.
לפני שניגשים לאחסון, יש להבטיח שהפרחים, העלים, הגבעולים והשורשים יבשים לגמרי. שמץ לחות עלול להביא להתפשטות של עובש, שתקלקל את כל מרקחת העשבים. הדרך הבדוקה והבטוחה ביותר לאחסון צמחי מרפא היא בצנצנות זכוכית כהות, אטומות לאור ולאוויר. אם אין כאלה, אפשר לאחסנם גם בקופסאות פח, בכלי קרמיקה או בשקיות נייר חום. צנצנת זכוכית מאפשרת לבדוק בקלות את תכולתה. על כל צנצנת מדביקים מדבקה שעליה רשום שם הצמח ומועד קטיפתו. אסור בהחלט לאחסן צמחים בשקיות ניילון. צמחים מיובשים ומאוחסנים מאבדים את מחצית חיוניותם אחרי שלושה חודשים. הזמן המרבי לאחסון צמחים הוא שנה.
צמחי המרפא נבחרים על-פי הטעם והצורך, אך השימוש בהם אינו מבטיח רפואה או הקלה. במקרה מחלה יש להיוועץ ברופא.
