מייק מניירי - The dreamings
נגן הויברפון והמרימבה מייק מניירי, החל את הקריירה שלו בגיל צעיר מאוד (14) כאשר הצטרף לסיבוב ההופעות של פול וויטמאן ותזמורתו. בגיל 17 הוא החל לעבוד עם באדי ריץ' כנגן ומעבד. באותו זמן, בהזדמנויות שונות, מניירי ניגן עם ענקים כמו בילי הולידיי, קולמן הוקינס ודיזי גילספי.
התקופה
היותר מעניינת שלו כמוסיקאי התחילה עם הצטרפותו להרכב בשם Jeremy and the
satyrs, שהוביל אותו נגן חליל בשם ג'רמי סטייג. בתחילת שנות השישים
זה היה אחד ההרכבים הראשונים שעשו נסיונות של שילוב בין ג'ז לרוק. הלהקה הקטנה
התרחבה ועם הזמן הפכה לביג בנד שנקרא White elephant orchestra.
במסגרת עבודתו בהרכב מייק הכיר ים של מוסיקאים גדולים, רובם הפכו להיות דמויות מפתח בעולם הג'ז וחלקם שותפים נאמנים להרכבים שלו בעתיד. האחים ברקר, אדי גומז, סטיב גד הם רק חלק מהשמות הללו.
בשנות השבעים מייק המשיך להיות ממוקד בפיוז'ן עם כמעט אותם אנשים במסגרת הרכב שהוביל שנקרא steps ומאוחר יותר שודרג ל steps ahead. ההרכב היה חממה לכשרונות צעירים וגם לכשרון ההלחנה והאילתור של מניירי.
האלבום שעליו מדובר הוא השני בסידרה: An American diary וההרכב כולל את פיטר ארסקין (חבר ותיק) בתופים, ג'ורג' גרזון בסקסופון סופרן וקלרניט ומרק ג'ונסון בקונטראבס כיחידה הבסיסית, אליה מצטרפים אורחים נוספים. המוסיקה הנפלאה שואבת השפעות מתרבויות ועמים שונים, אבל מה שמשותף לכל הקטעים באלבום הוא רמת הביצוע המעולה, בשילוב עם קומפוזיציות, שמאוזנות בין תחכום ופשטות.
מניירי
מתאר את החוויות שעבר בחייו שהשפיעו עליו באופן משמעותי כמוסיקאי.
אחת מהן היא תקופת הילדות בברונקס, המוסיקה הדתית (כנסיות ובתי כנסת בעיקר)
והארוחות המשפחתיות שכללו ג'מים מוסיקליים וסיפורים. דרך אגב משפחתו היא יהודית,
אבותיו נאלצו לשנות את שמם לגרסא איטלקית אי שם בעבר. הדבר המצחיק הוא שבדי ריץ'
ניסה לשכנע אותו להפוך את שמו ליותר אמריקני כאשר עבד אצלו. הקשר היהודי מופיע גם
באלבום הנוכחי עם הקדשה והבעת תודה למשפחתו של מניירי ומסורת הסיפורים שלהם - קטע
בשם שחרחורת שמארח את גיל דור ונועה.
חויה יותר אקזוטית היא סיבוב ההופעות של מייק הצעיר אי שם בסוף שנות החמישים ותחילת השישים. התור כלל את ברזיל, הודו, אפגניסטן (שם מניירי מספר שהוא ניגן עם התזמורת של בדי ריץ' באמצע המדבר מול קהל של חצי מליון איש), נפאל, לאוס ואיראן. החויה השלישית היא המוסיקה שבה נתקל עם חזרתו לארה"ב, חשיפתו לרוק, ג'ימי הנדריקס, פראנק זאפה ובוב דילן וכמובן ההשתתפות בהרכבים הנסיוניים שכבר הוזכרו.
האלבום
נפתח עם קטע בשם R is for riddle - והוא באמת נשמע כמו חידה
שצריך לפצח. רק הרבעיה הבסיסית מנגנת פה. העיבוד מתוחכם וחסכוני והסולואים של גרזון
ומניירי מבריקים.
קטע הנושא הוא מופת לקומפוזיציה ביחוד כאשר טריו של ויברפון, תופים ובס שופך אקורדים המזכירים מוסיקה קלסית. הצלילים הקפיציים שייכים לכלי מוזר שנקרא didjeradu. הטריו נשמע פעם נוספת בבלדה ג'זית טיפוסית המוקדשת למשפחתו של מניירי בשם An American tale. זה הקטע לשמוע נגן ויברופון מאלתר, כל המסורת של הבלוז והביבופ יוצאת בנגינה הנפלאה של מייק.
עוד מנגינה מפתיעה זה השיר המוקדש לאישתו Los dos Lorettas שמתגלה כבעל מבנה של בלוז, 12 תיבות המוחבא היטב במעטפת מקסיקנית.
בשי בוזוק, נכתב ע"י מרק ג'ונסון וסטפן ברבר. קטע אטמוספרי מצויין, מפחיד ומצמרר, (מתאר את המלחמות של הטורקים, האימפריה האוטמנית) - אפקט שאני בטוח שחלק מלהקות הפרוג היו מתות להשיג. כולל צ'לו סולו מצויין של נגן בשם אריק פרידלנדר וגיטרת סלייד של דייב טרונזו.
One night in paradise - מלווה 㢙אגדה איטלקית יפהפיה על איש שלפני נישואיו מאבד את שושבינו. בחיפוש אחריו, אותו איש מתפתה לנסות איך זה לחיות בעולם הבא, בגן עדן. כאשר הוא חוזר לעולמנו מתברר לו שחלפו 300 שנה. המוסיקה היפה בעלת ניחוחות איטלקיים ביחוד במעבר בין החלק העצוב, המינורי למאז'ורי וגרזון מנגן בקלרניט.
קשה להפריז בשבחים לאלבום הזה. אני מאזין לו כבר תקופה ארוכה וחוזר אליו פעמים רבות וכל פעם מגלה עוד משהו - עיבוד מתוחכם, אילתור וירטואוזי, קומפוזיציות מבריקות והמון המון מנגינות יפהפיות. ממליץ בחום.