Kind of blue - האזנה מודרכת

האלבום הוקלט בניו יורק באביב שנת 1959.
מיילס דייויס עד אותו זמן עבר כברת דרך מוסיקלית רצינית ביותר. ההשגים שהיו מאחוריו הם הפרוייקטים עם גיל אוונס, BIRTH OF THE COOL, הקלטות המופת שלו עם ג'ון קולטריין (ביחוד MILESTONES וROUND BOUT' MIDNIGHT) ותקליטי ההארד בופ בחברת פרסטיג'. הצעד הבא היה לכיוון הג'ז המודלי.
לדעתו של דייויס הבי בופ וסגנונות הג'ז שבאו אחריו היו מורכבים ומסובכים מבחינה הרמונית. מצד אחד, זה היווה אתגר רציני למאלתר ודרש כושר חשיבה מהיר על מנת להתאים את עצמו לאקורד שנוגן באותו רגע. מצד שני, התבניות המסובכות היו אילוץ שהגביל את המאלתר והקשה עליו.

אחד הדברים הבולטים בKIND OF BLUE הוא הפשטות שלו. בחלק מהקטעים מופיע אקורד סטטי שלא משתנה לאורך זמן רב יחסית. המאלתר מרגיש את עצמו בנוח מכיוון, שהוא יכול להתאים לאקורד בזמן הקיים לרשותו, מגוון רחב יותר של רעיונות מלודיים וקבוצות צלילים (סולמות או מודוסים ומכאן השם ג'ז מודלי). למרות שלכאורה מבחינה הרמונית המוסיקה "קפואה" היא מאפשרת חופש רב יותר מבחינה מלודית, ריתמית ואינטרקציה בין נגנים.

הקטעים באלבום

1. SO WHAT - לקטע הזה יש מבוא קצר המנוגן רק ע"י הפסנתר והבס. המטרה, ליצור אווירה מעט מסתורית שמתאימה להמשך. אחרי המבוא נכנס הבס שמנגן את המנגינה בקטע כאשר הפסנתר עונה לו בפרזות קצרות.
   אורך הנושא של המנגינה הוא 8 תיבות והן כולם באקורד אחד (רה מינור). לאחר מכן המנגינה חוזרת על עצמה עוד 8 תיבות באותו האקורד כאשר כלי הנשיפה מצטרפים לליווי.
   8 התיבות הבאות הן בחצי טון למעלה (מי במול מינור) ואז חוזרים שוב לרה מינור ל8 תיבות אחרונות. שיא הפשטות ! רק שני אקרודים ומנגינה אלמנטרית אבל האפקט על המאזין אדיר. בלי שום ספק שחלק מהקסם באלבום ובקטע הפותח שלו במיוחד הוא בביצוע.
   מיילס בונה אלתור באורך של שני קורוסים. הוא לא משתמש בפירוטכניקה וטריקים מרשימים אלא בונה סיפור מתוך שיזור מוטיבים מלודיים אחד בשני.
   ג'ון קולטריין בסקסופון טנור הוא הבא אחריו. באותה תקופה הוא היה המומחה מספר אחד למודוסים ואקורדים שונים ומשונים ולישום שלהם באלתור. הנגינה שלו הייתה כל כך שוטפת ומהירת מחשבה שהיא זכתה לכינוי SHEETS OF SOUNDS. קולטריין "עטף" את המאזין בשכבת צליל. בSO WHAT הוא מתעסק יותר בפיתוח מוטיבים. שימו לב כיצד רעיון מסויים שהוא מתחיל בתחילת כל 8 תיבות (בערך) מפותח וחוזר על עצמו בתצורות שונות מספר פעמים.
   קננובול אדרלי הוא הבא בתור עם סקסופון אלט והוא מכניס לרה מינור והמי במול מינור המסכנים מנה גדושה של רעיונות מלודיים, ציטוטים ממנגינות ידועות, בלוז, פנק ושמחת חיים.
   האחרון הוא הפסנתרן ביל אוונס. באותה תקופה הוא היה מחוץ ללהקה של מיילס אבל החצצר הדגול הרגיש שרק אונס יוכל למלא את תפקיד איש הקלידים בצורה נאותה באלבום כזה. האלתור של ביל פשוט ועדין עם קישוטים הרמוניים.
   שימו לב לסיום של הקטע, המנגינה דועכת ונעלמת.

2. FREDDIE FREELOADER - מיילס חוזר לשורשים עם הבלוז הראשון באלבום הזה. שוב פעם האקורדים יחסית פשוטים כמעט כמו בבלוז רגיל (לא ג'זי) עם קצת פלפול: שינוי לא צפוי בסוף. אורכו של כל קורוס הוא כמובן כמו תמיד בבלוז 12 תיבות.

   ארבעת הקורוסים הראשונים הם של וינטון קלי, המחליף של אוונס בפסנתר . לאחר מכן מיילס נכנס בסולו יפיהפה. שים לב לפרזות הברורות והמרווחים (הפסקות) שהוא יוצר ביניהן כדי לעלות את המתח. הצליל שלו זך, נעים לאוזן ועבה כמעט כמו של פלוגלהורן. ...ואז ההפך הגמור ממלך הקרח נכנס בזעקה אדירה ג'ון קולטריין וממיס את מה שדייויס השאיר אחריו. האחרון בתור הוא קנונבול שהיה מומחה גדול לבלוז עם סולו מלודי, ארטיקולטיבי ומלא נשמה.

   

3. BLUE IN GREEN - במקור המוסיקה שייכת לביל אוונס אבל הקרדיט רשום גם עבור מיילס שכנראה השפיע על העיצוב של הבלדה הנוגה. לאחר איטרודוקציה קצרה של אוונס, מיילס נכנס עם MUTED TRUMPET לשני סבבים איטיים של המנגינה. פעם נוספת מופיעה אינטרלודיה בפסנתר כאשר הקצב כאילו מוכפל וכל זה כהכנה לסולו מדהים של קולטריין. האינטרלודיה השלישית מעלה את פי שניים את הקצב של הקטע פעם נוספת ואחריה חוזרים לקצב ההתחלתי שוב עם החצוצרה המדברת של מיילס. האקורדים בנויים כך שבסוף שנוצר רושם שהקורוסים מחוברים ביניהם וזורמים ללא הפסקה כמו מבנה אחד גדול. ללא ספק הקטע היפה באלבום. מצב הרוח בו כל כך עצוב שמיילס הרגיש שהוא לא יוכל לשתף את קנונבול מלא השמחה. הסיום הוא של ביל אוונס ופול צ'מברס שמנגן בקשת על הקונטרבס.

4. ALL BLUES - שוב פעם בלוז, הפעם בקצב שש שמיניות ועם ריף מדבק של הסקסופונים והבס שחוזר על עצמו. על הרקע הזה מיילס שוב פעם בMUTED TRUMPET מציג את המנגינה. לאחר מכן הוא מנגן בצליל הפתוח הרגיל את הסולו שלו. כדאי לשים לב לעבודה המצויינת של המלווים ג'ימי קוב בתופים וביל אוונס. ההפסקות שדייויס יוצר בסולו מאפשרות להם לענות לו ולשנות את הליווי בהתאם למוטיבים ומצב הרוח שהסולן יוצר. זו האומנות הנגינה בהרכבים קטנים במיטבה. קננובול בסולו הטוב ביותר בקטע הוא הבא בתור ואחריו ג'ון קולטריין וביל אוונס. זה כמובן ג'ז מודלי, התבנית ההרמונית פשוטה והדגש הוא על מלודיה.

   

    

5. FLAMENCO SCETCHES - לטעמי הקטע המדהים ביותר באלבום שמדגים את היכולות והחופש בג'ז מודלי.
   

   לקטע אין מנגינה מוגדרת אלא רק רצף של חמישה אקורדים שחוזר על עצמו בצורה מחזורית. כל נגן מאלתר על סבב אחד כזה שמהווה בעצם קורוס. אורך השהות באקורד שמגיעים אליו תלוי ברצון המאלתר באותו הרגע. הוא יכול להישאר בו כמה זמן שהוא רוצה ואז ע"י סימון לעבור לאקורד הבא. לכל אקורד מתאים מודוס (סולם) אחר. הנה פירוט הסולואים ע"פ התבנית ההרמונית.

   

   האקורדים עם המודוסים המתאימים ע"פ סדר הופעתם בכל סולו(משמאל לימין):
   C major, A(flat) myxolydian,B(flat) major, D spanish phrygian, G minor dorian
   וגודל כל קורוס(ע"פ אותו סדר משמאל לימין):

   
   

   • Davis: 4,4,4,8,4

   • Trane: 4,4,4,8,5

   • Cannonball: 8,4,8,8,4

   • Evans:8,4,8,4,4

   • Davis(2): 4,4,4,8,2

   לסיכום: תחת מנהיגותו של מיילס דייויס חבורת מוסיקאים מוכשרים ביותר (אפשר להגיד שזה הרכב הALL STARS האולטימטיבי) יצרה אלבום קסום מלא ניוינסים מוסיקליים ובעל משמעות עליונה ללמידת הג'ז והבנתו.

    

עמוד הבית/ כללי/ אלבומים/ ביג בנדים/ לינקים שימושיים/ שלח מסר