בבא קמא דף קטו
המשך פרק עשירי
'הגוזך ומאכיל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קיד,ב)
משנה:
המכיר כליו
וספריו ביד אחר, ויצא לו שם גניבה (שיצא קול שנגנבו כליו) בעיר - ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול (ויחזיר
לו כליו; ולפני יאוש קמיירי), ואם
לאו - לאו כל המנו, שאני אומר: 'מכרן לאחר ולקחן זה הימנו'.
גמרא:
וכי יצא לו שם
גניבה בעיר מאי הוי? ליחוש דילמא זבנינהו והוא ניהו קא מפיק שמא!?
אמר רב יהודה
אמר רב: כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין (צעק) בלילה, ואמר "נגנבו כליי".
כל שכן עילא
מצא (פירכא היא, כלומר: עילא מצא כשמכר כליו ונתחרט וידע שמכרן
לוקח לאחר, עמד והפגין וצעק בלילה להאמין דבריו כשיערער)!?
רב כהנא מסיים
בה משמיה דרב: כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו
ואנבורקראות (חבילות) של כלים על כתפיהם, והכל אומרים "נגנבו כליו של פלוני"!
ודלמא כלים
הוו, ספרים לא הוו?
אמר רבי חייא
בר אבא אמר רבי יוחנן: כגון דקאמרי נמי "ספרים".
וליחוש דלמא
זוטרי וקא טעין רברבי?
אמר רבי יוסי
בר חנינא: דקאמרי "ספר פלוני ופלוני".
ודלמא הוו
עתיקי וקא טעין חדתי?
אמר רב: כגון
דאמרי "הללו כליו של פלוני"! "הללו ספריו של פלוני"!
מי אמר רב הכי?
והאמר רב: בא במחתרת ונטל כלים ויצא – פטור; מאי טעמא? בדמי קננהו (דהבא
במחתרת בר מיתה הוא, כדכתיב 'אם במחתרת ימצא הגנב וגו'; וכיון דאי הוה בידיה פטור
- כי מכרן לאחר אמאי מהדר להו לוקח)?
הני מילי
דקננהו בבא במחתרת, דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא, אבל הני - כיון דלא מסרו נפשייהו
לקטלא – לא.
אמר רבא: לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו -
(בבא קמא קטו,א)
לא צריך
לאהדורי עליה כולי האי (דנימא "ספר פלוני ופלוני") [עיין
הגהות הגר"א].
ודלמא איצטריך
ליה זוזי וזבין?
אמר רב אשי:
הרי יצא לו שם גניבה בעיר.
איתמר: גנב
ומכר ואחר כך הוכר הגנב: רב משמיה דרבי חייא אמר: הדין עם הראשון (דינו
של בעל הבית ותביעתו - על הגנב היא, ואין הלוקח בעל דינו; ואם בא לגבותו הימנו -
יתן דמים, ואף על גב שהוכר הגנב לא אמרינן 'יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב'); רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני (דינו
של בעל הבית - עם הלוקח הוא, ויוציא הימנו כליו בחנם).
אמר רב יוסף:
לא פליגי: כאן (לקחו מן הגנב) לפני יאוש - הדין עם השני; כאן לאחר יאוש - הדין עם הראשון, ותרוייהו אית
להו דרב חסדא (גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו - רצה מזה
גובה כו' בריש פירקין; והאי נמי: אף על גב דיהיב דמי לגנב - לגבי האי מיהא גזלן
הוא; ומיהו היכא דלא הוכר הגנב עבוד ליה רבנן תקנת השוק ליטול מה שנתן, אבל
היכא דהוכר הגנב - עליו להחזיר אחריו).
אמר ליה אביי:
ולא פליגי? הא מתנות כהונה כלפני יאוש דמי (דכהן לא מייאש מינייהו), ופליגי (כלומר: ואמר רב 'הדין עם
הראשון'), דתנן [חולין
פ"י מ"יג קלא,א]: 'אמר
לו: "מכור לי מעיה של פרה", והיו בהן מתנות (קיבה) - (הלוקח) נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים (דמסתמא
מתנות לא זבין ליה); לקח הימנו
במשקל - נותנו לכהן ומנכה לו מן הדמים.'; ואמר רב: לא שנו ('לקח הימנו במשקל - נותנן לכהן'
דמשמע דהלוקח על כרחו נותנן לכהן, והוא יתבע דמים מן המוכר) אלא ששקל (הוא) לעצמו, אבל שקל לו הטבח - הדין עם הטבח (דינו
של כהן וערעורו - על הטבח הוא).' (רב
לטעמיה, דאמר 'הדין עם הראשון', דטבח כגנב ראשון, ולוקח הוי שני, וקאמר 'הדין עם
הטבח' אלמא רב לית ליה דרב חסדא)!
אימא 'אף דין
עם הטבח': מהו דתימא 'אין מתנות כהונה נגזלות (דאלימא
קנייה דידהו, דמכח גבוה קאתו ליה, וכל היכא דאיתנהו אימא 'דכהן נינהו', ואפילו שקל
לו הטבח יגבה הכהן נמי מן הלוקח)' -
קא משמע לן.
ולאביי, דאמר
'פליגי' - במאי פליגי? - (בלפני יאוש) בדרב חסדא (דרב לית ליה דרב חסדא).
רב זביד אמר: (היכא
דלא אייאוש בעלים, דכולי עלמא אית להו דרב חסדא, והדין עם השני; והכא -) כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד
גנב, ובהא פליגי: מר סבר: יאוש ואחר כך שינוי רשות קני; שינוי רשות ואחר כך יאוש
לא קני; ומר סבר: לא שנא (דקני לגמרי, ואפילו בדמי לא מהדר
לו).
רב פפא אמר: (לעולם
בדלפני יאוש פליגי, ותרוייהו אית להו דרב חסדא, ו)בגלימא (דגניבה) - דכולי עלמא לא פליגי דהדר למריה (מיד, בחנם,
ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו, וכדרב חסדא; ו'הדין עם הראשון' דאמר רב, לא בדין
הבעל הבית קאמר, אלא בדינו של לוקח קאמר), והכא בעשו בו תקנת השוק (על שקנאו
לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב - עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו) קמיפלגי: רב משמיה דרבי חייא אמר: 'הדין עם
הראשון': דינא דלוקח דלישקול זוזי מגנב, ולא עשו בו תקנת השוק; ורבי יוחנן משום
דרבי ינאי אמר: 'הדין עם השני': דינא דלוקח דלישקול מבעל הבית, ועשו בו תקנת השוק.
(ונהי דאית לן דרב חסדא, ולא מצי לוקח למימר לבעל הבית 'לאו
בעל דברים דידי את'; מיהו לאחר שישלם הגניבה - יתבע מעותיו מבעל הבית; ואי קשיא:
מכל מקום דמי שקיל, מה לי משום תקנה מה לי משום טענת 'לאו בעל דברים דידי את'? -
נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים, דאמרינן כדרב חסדא, ואם השני נוח לו
מן הראשון גובה הימנו.)
וסבר רב 'לא
עשו בו תקנת השוק'? והא: רב הונא - תלמידיה דרב הוה, וחנן בישא גנב גלימא וזבנה;
אתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה לההוא גברא: "זיל שרי עביטך (התר
משכונך, כלומר: פדה משכונך שבידו)"!?
שאני חנן בישא,
כיון דליכא לאישתלומי מיניה - כלא הוכר דמי.
אמר רבא: אם
גנב מפורסם הוא - לא עשו בו תקנת השוק.
והא חנן בישא,
דמפורסם הוה, ועשו בו תקנת השוק!?
נהי דמפורסם
לבישותא - לגניבותא לא מפורסם.
איתמר: גנב
ופרע בחובו (מלוה),
גנב ופרע בהיקיפו (הקף לחנוני) - לא עשו בו תקנת השוק, דאמרי [לבעל
החוב או לחנוני]: לא אדעתא דהנהו (דהאי גניבה) יהיבת ליה מידי (יהבתה
ליה זוזי, דמקמי הכא אוזפת ליה);
משכנתא שוי
מאתן במאה - עשו בו תקנת השוק.
(משכנתא) שוה בשוה: אמימר אמר: לא עשו בו תקנת השוק (אין דרך
לעשות כן: להלוות על המשכון כל שויו; הלכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה, אלא
הימוני הימניה);
מר זוטרא אמר:
עשו בו תקנת השוק.
(והלכתא
עשו בו תקנת השוק.)
זבינא שוה בשוה - עשו בו תקנת השוק; שוה מאה במאתן: רב
ששת אמר: לא עשו בו תקנת השוק (ואפילו ליטול מאה; דכי היכי דמאה
יתירין מתנה היא - מאה דשויה נמי מתנה הוו); רבא אמר: עשו בו תקנת השוק (אפילו ליטול מאתים, דאורחיה
למזבין בדמים יקרים).
והלכתא: בכולהו
עשו בו תקנת השוק, לבר מגנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקיפו (דלא יהיב
זוזי אהאי חפץ).
אבימי בר נאזי,
חמוה דרבינא, הוה מסיק בההוא גברא ארבעה זוזי; גנב גלימא, אתיא ניהליה, אוזפיה
ארבעה זוזי אחריני [הילוה
לו עוד ארבע זוז, ולא ברור אם גלימא הגנובה שימשה כמשכון על ההולאה הראשונה,
השניה, או לשתי ההלאות, או כתשלום לראשון]; לסוף הוכר הגנב [שגנב
את הגלימה שהביא הלוה]. אתא לקמיה דרבינא, אמר: קמאי 'גנב ופרע בחובו' [וחייב
להחזיר את הגלימה] ולא בעי [הנגנב] למיתב ליה ולא מידי; הנך ארבעה זוזי אחריני -
שקול זוזך והדר גלימי.
מתקיף לה רב
כהן: ודלמא גלימא - בהני זוזי קמאי יהבה ניהליה: 'גנב ופרע בחובו, גנב ופרע
בהיקיפו', וארבעה זוזי בתראי - הימוני הימניה כי היכי דהימניה מעיקרא!?
איגלגל מילתא,
מטא לקמיה דרבי אבהו, אמר: הלכתא כרב כהן (דכיון דהימניה מעיקרא השתא
נמי הימניה).
נרשאה גנב
ספרא, זבניה לפפונאה בתמנן זוזי; אזל פפונאה זבניה לבר מחוזאה במאה ועשרין זוזי ('נרשאה'
ו'פפונאה' ו'בני מחוזאה' - על שם מקומן נקראו); לסוף הוכר הגנב. אמר אביי: ליזיל מרי דספרא ויהב ליה
לבר מחוזא תמנן זוזי ושקיל ספריה, ואזיל בר מחוזאה ושקיל ארבעין מפפונאה.
מתקיף לה רבא:
השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק, לוקח מלוקח מיבעיא?
אלא אמר רבא: ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזאה מאה ועשרין זוזי ושקיל ספריה; וליזיל מרי דספרא ולישקול ארבעין מפפונאה ותמנן מנרשאה.
משנה:
זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש; נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו
(בבא קמא קטו,ב)
[המשך המשנה:]
אין לו אלא
שכרו (שכר כלי ושכר פעולה); ואם אמר "אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי" - חייב ליתן לו.
שטף נחל חמורו
וחמור חבירו: שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו -
אין לו אלא שכרו; ואם אמר לו "אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי" -
חייב ליתן לו.
גמרא:
ואמאי? לימא
ליה "מהפקירא קא זכינא (דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד
והריני כמציל מן ההפקר)!" (ואמאי
'אין לו אלא שכרו'? כוליה דבש לישקול! וגבי חמור ליכא למימר הכי, דיכול להצילה הוא)? מי לא תניא 'הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן
וראה שהן משתברות (והכל נשפך ביחד) לא יאמר "הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך
ביתי", ואם אמר - לא אמר כלום (אלמא כיון דלאיבוד אזל - לית בהו
זכייה והפקירא הוא)?
כדאמר רבי
ירמיה (לקמן): 'כשעקל
בית הבד כרוך עליה (בעקל דדובשא כרוך עליה: חבית של דבש קשורה בעקל, ולא
ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר)' - הכי נמי כשעקל בית הבד כרוך עליה.
'ואם אמר - לא
אמר כלום'? והתניא [תוספתא מעשר שני (ליברמן) פרק א הלכה ז]: 'מי שבא בדרך, ומעות בידו, ואנס כנגדו, לא
יאמר "הרי פירות (של מעשר שני) שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו"
ואם אמר - דבריו קיימין.'?!
הכא במאי
עסקינן? - בשיכול להציל.
אי בשיכול
להציל - לכתחלה אמאי לא יאמר?
בשיכול להציל
על ידי הדחק.
וכל היכא דאיכא
הפסידא (קצת הפסד, וליכא איבוד לגמרי, כי הכא דמוקמת לה בשיכול להציל
על ידי הדחק, ושמא יציל) - לכתחלה
לא יאמר (בתמיה)? והתניא
[תוספתא דמאי (ליברמן) פרק ח הלכה יא]: 'הרי שהיו לו (ללוי) עשר חביות של טבל (הטבול
לתרומת מעשר) טמא (דתרומת
מעשר דידיה לא חזיא לכהן לשתיה אלא לזלף; ולקמיה מוקי לה ביין חדש, דלא חזי כולי
האי לזלף, דלא אלים ריחא, ופסידא פורתא הוא דאיכא, כמו זה שיכול להציל על ידי הדחק), וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה – אומר: הרי
היא תרומת מעשר על תשע חברותיה; ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן (שמן
דתרומה טמאה חזי להדליק, וכי מפסיד לה - לכהן איכא פסידא טובא)'; [ו]אמר רבי ירמיה: כשעקל בית הבד כרוך עליה (דלא
חשיב פסידא כולי האי, כגון זה שאין יכול להציל אלא על ידי הדחק) [אבל
יכול לומר "הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי" לכתחילה
בהפסד מועט או בהפסד הניתן להציל על ידי הדחק]! בשלמא שנשברה [וכרבי
ירמיה, או שנשברה בחלק העליון של הכלי, ובחלק התחתון נשאר שמן טוב] – חזיא; אלא נתגלתה [היין] - למאי חזיא (ואפילו
הכי קתני 'אומר הרי הוא תרומה', אלמא להפסד מועט לא חששו)! וכי תימא: חזיא לזילוף – והתניא [תוספתא
תרומות (ליברמן) פרק ז הלכה יד]: 'מים
שנתגלו הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים (שלא יעבור עליהם אדם יחף,
ויכנס ארס של נחש ברגלו על ידי מכת צרור וימות) ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירבץ בהן את הבית ולא ישקה מהם
את בהמתו ולא בהמת חבירו (משום סכנת נפשות: שמא ישחטנה אחרי
כן).'!?
דעבר לה במסננת
(כלי על גבי כלי, ונותנין השמרים בתוך העליון, והוא ככברה,
והיין מסתנן מאליו), כרבי נחמיה,
דתניא [תוספתא תרומות (ליברמן) פרק ז הלכה יג]: 'מסננת יש בה משום גילוי (צריך
לכסות העליון כדי שלא ישתה בו נחש; ואף על פי שהיין מסתנן והולך - חיישינן שמא
יעבור הארס עם היין לתוך הכלי, וכל שכן כשהתחתון מגולה); אמר רבי נחמיה: אימתי? בזמן שהתחתונה מגולה, אבל בזמן
שהתחתונה מכוסה - אף על פי שהעליונה מגולה - אין בה משום גילוי, לפי שארס של נחש
דומה לספוג וצף ועומד במקומו.'
לאו איתמר עלה:
אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא טרקו (בשלא
עירבו אדם, וכגון הך מסננת, שאין איש נוגע בה), אבל טרקו - אסור (והכא בהך
חבית כי מערה ושדי ליה מחבית למסננת - מטריק ומתבלבל הארס עם היין, ויוצא דרך
המסננת לכלי)'.
התם נמי אפשר
דמנח מידי (בגד או שולי כברה) אפומא דחביתא (על פי חבית), דשפי ליה (ומסננו בנחת; 'שפי' - לשון שופך, כמו 'השופה יין
(לתמרי) [לחבירו]' בבא מציעא (דף ס.ע"ש); רודיי"ר).
(ואי ההיא דעשר חביות רבי נחמיה היא -) ורבי נחמיה <מטמא אטמא> מי תרמינן (מן
הטמא על הטמא)? והתניא [דומה
לתוספתא תרומות (ליברמן) פרק ג הלכה יט]: 'תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטהור ומן הטהור על הטמא, אבל לא
מן הטמא על הטהור; רבי נחמיה אומר: אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל
דמאי (הקילו, משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן, וכבר נתעשר).'!
הכא נמי [עשר
חביות] בשל דמאי.
אמר מר: 'ובשמן
לא יעשה כן מפני הפסד כהן'; מאי שנא שמן, דראוי להדליק? יין נמי ראוי לזילוף!?
וכי תימא 'זילוף לאו מילתא היא', - והאמר שמואל משום רבי חייא: 'שותין מלוג בסלע (לשתיה
אם ימצא יין בזול: לוג בסלע – יקח);
ומזלפין מלוג בשתים (אבל לזלף - יקח אפילו ביוקר: הלוג בשתים סלעים, דהנאה
יתירא היא)'?
הכא במאי
עסקינן – בחדש.
והא ראוי
לישנו?
אתי ביה לידי
תקלה (לשתותן, והרי היא טמאה).
שמן נמי אתי
ביה לידי תקלה?
דמנח בכלי
מאוס.
יין נמי מנח
ליה בכלי מאוס!?
השתא: לזילוף
קא בעי ליה, בכלי מאוס קא מנח ליה?
ותקלה עצמה -
תנאי היא, דתניא: 'חבית של יין של תרומה שנטמאת: בית שמאי אומרים:
(בבא קמא קטז,א)
תשפך הכל (כולה
ביחד); ובית הלל אומרים: תעשה
זילוף.
אמר רבי
ישמעאל ברבי יוסי: אני אכריע: בבית תעשה זילוף, ובשדה תשפך הכל (דאדממטי
ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה).
איכא דאמרי: בישן תעשה זילוף, ובחדש תשפך הכל.
אמרו לו:
אין הכרעה שלישית מכרעת (טעם עצמך אתה אומר, ולא כדברי אחד
מהן: ששניהם לא הזכירו בית ושדה).
(והיכי דמי 'הכרעה'? כגון אי הוה תני בית שמאי 'בין
נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל', ובית הלל אומרים 'בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף'
רבי שמעאל אומר 'נטמא בשדה - תשפך הכל, בבית - תעשה זילוף', דטעמא דתרוייהו קמכרע,
והוו להו לגבי בית תרי ולגבי שדה תרי, והלכתא כתרי: שאין עומדין דברי יחיד במקום
שנים, ד'אחרי רבים להטות' כתיב (שמות
כג,ב), כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט,א);
אבל הכא דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק בין בית לשדה - טעמא דנפשיה
קאמר.)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.