דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
הוריות פרק ראשון: הורו בית דין
ויקרא ד,כז: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ה’
אשר לא תעשינה ואשם
ויקרא ד,כח והודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה
נקבה על חטאתו אשר חטא
ויקרא ד,יג: ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת
מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ואשמו
ויקרא ד,יד: ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת
והביאו אתו לפני אהל מועד
ויקרא ד,טו: וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה’ ושחט את
הפר לפני ה’
ויקרא ד,טז: והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד
ויקרא ד,יז: וטבל הכהן אצבעו מן הדם והזה שבע פעמים לפני
ה’ את פני הפרכת.
ויקרא ד,יח: ומן הדם יתן על קרנת המזבח אשר לפני ה’ אשר
באהל מועד ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד
ויקרא ד,יט: ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה
ויקרא ד,כ: ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו
וכפר עלהם הכהן ונסלח להם
ויקרא ד,כא: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אתו כאשר שרף את
הפר הראשון חטאת הקהל הוא
במדבר טו ,כב: וכי תשגו
ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה’ אל משה
במדבר
טו ,כג: את כל אשר צוה ה’ אליכם ביד משה
מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדרתיכם
במדבר
טו ,כד: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה
ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח לה’ ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד
לחטת
במדבר
טו ,כה: וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל
ונסלח להם כי שגגה הוא והם הביאו את קרבנם אשה לה’ וחטאתם לפני ה’ על שגגתם
במדבר טו ,כו: ונסלח לכל
עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה:
במדבר טו ,כז: ואם נפש
אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת
במדבר
טו ,כח: וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה
בשגגה לפני ה’ לכפר עליו ונסלח לו
במדבר
טו,,כט: האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם
תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה
במדבר
טו,ל: והנפש אשר תעשה ביד רמה מן
האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה
במדבר טו ,לא: כי דבר ה’
בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה
(הוריות ב,א)
משנה:
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה (כגון שהורו שחֵלב או דם מותר), והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם (מפרש
בגמרא) - בין שעשו (בית
דין) ועשה עמהן (כגון
שאכל דם או חלב עמהן), בין שעשו ועשה אחריהן (בזה
אחר זה), בין שלא עשו (בית
דין) ועשה (היחיד על פיהן) – פטור (מלהביא כשבה ושעירה),
מפני שתלה בבית דין (ועשה על פיהם).
הורו בית דין וידע אחד מהן (מבית דין) שטעו, או תלמיד והוא
ראוי להוראה, והלך (אותו אחד או אותו תלמיד)
ועשה על פיהן (שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים כדמפרש בגמרא) - בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין
שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה (ממש) בבית דין (שהרי
יודע שטעו; ואמרינן בגמרא: העושה מפי עצמו – חייב; בהוראת בית דין - פטור).
זה הכלל: התולה בעצמו - חייב, והתולה בבית דין - פטור.
גמרא:
אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבין (כי עשו הקהל או רובו על פיהם;
כלומר: בין למאן דאמר 'ב"ד מביאין פר' בין למ"ד 'צבור מביאין פר, ולא
בית דין' - לעולם לא הוי גמר הוראה דלחייב קרבן ולגבי יחיד דלהוי תולה בב"ד) - עד שיאמרו (בית דין) להם (לצבור) "מותרין אתם".
רב דימי מנהרדעא אמר: (לעולם לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן) עד שיאמרו להם "מותרין אתם לעשות".
מאי טעמא? - לפי שלא נגמרה הוראה.
תוספות הרא"ש: פירוש: ששאלו לבית דין "מה אנו לאכול חלב
שעל גבי הקיבה" ואמרו להם "מותרין אתם לאכול" – לאפוקי אם שנו
ולמדו להם בבית המדרש שמותר, דלא הוי הוראה.
והקשה הרמ"ה ז"ל: מה חילוקיש בין "מותרין אתם" ובין "מותרין אתם לעשות"? ופירש: ד"מותרין אתם" דקאמר שמואל לא מיירי ששאלו אם מותרין לאכול, דאם אמרו להם "מותרין אתם" – היינו "מותרים אתם לעשות", דבשאלת השואל תלויה ההוראה, ולא בתשובת המור5ה: דכיון ששאלוהו אם מותרין לאכול – יודע המורה כשיאמר "מותרין אתם" שיאכלועל פיו, וכשאמר להם "מותרין אתם" – הוי כאילו אמר להם "מותרין אתם לעשות"! אלא מיירי ששאלו להם הוראה: "מה אנו להורות היתר בחלב שעל הקיבה?" ואמרו להם "מותרין אתם": דאף על גב דלא הורו אותם לעשות, אלא להורות לאחרים – הוראה הוי.
ולא נהירא לן: דכיון שיודע המורה ששאלו כדי להורות היתר לכל שואל, יותר הוי ליה לדקדק בדבריו, וכשהוא הורה להם היתר כל שכן דהוי הוראה!?
ונראה לי לפרש כההיא דקתני בבא בתרא פרק 'יש נוחלין' [דף קל,ב]: 'תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי תלמיד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו "הלכה למעשה"; שאל ואמר "הלכה למעשה" – ילך ויעשה.' ותו אמרו התם: 'אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן: כי אמר לן מר "הלכה" – נעבד? אמר ליה: עד דאמרי לכו "הלכה למעשה"' – כלומר: אפיול אם ישאלו לו אם הלכה כך, ויאמר להם "הלכה כן" – לא יסמכו על זה לעשות מעשה עד שישאלו ממנו פעם שנית בשעת מעשה, לפי שכשהאיסור מזומן לעשות מיד – אז ידקדק המורה בדבריו שלא תארע על ידי תקלה;
והכי פירושו הכא: אם שאלו להם, ואמרו להם "מותרין אתם" אף בשלא בשעת מעשה – קאמר שמואל דהוי הוראה, ורב דימי – דאמר כההיא דפרק 'יש נוןחלין'.
ולולא מסתפינא הייתי אומר שרב דימי –
לא לחלוק על שמואל בא, אלא לפרש את דבריו, שהרי שמואל היה ראש בנהרדעא, ולא מסתבר
שרב דימי מנהרדעא יחלוק עליו, אלא שמפרש דבריו; וכן נראה מכך שאין רב דימי מקשה על
שמואל;
ועוד יש לומר שהלשון של שמואל כך מורה:
שאין דרך לומר בשעת לימוד "מותרין אתם" אלא אומרים "מותר" או
אסור"; ולכן משמע בדברי שמואל שמדובר בשאלה מעשית; ורב דימי רק מפרש דברי
שמואל ואמור שהכוונה היא, שהתשובה מכוונת להלכה למעשה, ולא לעיון – גם בדברי שמואל
וגם בדברי רב דימי מנהרדעא.
אך אין זו הדרך בגמרא; אולי כי הדיון בדברי
שמואל ורב דימי התקיים שנים רבות אחר-כך, בבית מדרשו של רבא ואביי, ואולי לשם
לימוד בחרו להבין שיש כאן מחלוקת מטעמים דידקטיים: להראות את הצורך בדיוק בלשון,
וכיצד יכולה לצאת תקלה מניסוח לא שלם ומדויק.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא (בפרק 'אלו הן הנחנקין' [במשנה סנהדרין פ"יא מ"ב; בבלי דף פו,ב]):
'חזר (זקן ממרא) לעירו, שנה ולימד
כדרך שלימד – פטור; הורה לעשות (דמשמע דקאמר "מותרין אתם לעשות" דנגמרה
הוראתו ) – חייב.'
אמר רבי אבא: אף אנן נמי תנינא: 'הורו לה בית דין להנשא (על פי
עד אחד; דאי בשני עדים - לא צריך בית דין), והלכה וקלקלה (בזנות
ואחר כך בא בעלה) - חייבת בקרבן, שלא התירו לה
אלא להנשא (לפי שלא היתה תולה בבית דין).'
(מדקתני 'הורו לה ב"ד להנשא' ולא קתני
'התירוה בית דין' - שמע מינה דלא נגמרה הוראתם עד שיאמרו "מותרין אתם
לעשות")
אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא: 'הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות
האמורות בתורה' (דמשמע 'הורו בית דין לעשות', דאינה גמורה הוראתם עד
שיאמרו "מותרין אתם לעשות").
תו לא מידי.
איכא דאמרי: אמר שמואל: אין בית דין חייבין עד שיאמרו להם "מותרים אתם
לעשות".
רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו "מותרים אתם" - נגמרה הוראה.
אמר אביי: והא לא תנן הכי (כולהו מקשו לרב דימי):
'חזר לעירו ושנה, או לימד כדרך שלימד – פטור; הורה ו – חייב'!?
אמר רבי אבא: והא לא תנן הכי: 'הורו לה ב"ד להנשא, והלכה
וקלקלה - חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא'!?
אמר רבינא: והא לא תנן הכי: 'הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות
האמורות בתורה'!?
תו לא מידי.
והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם:
וניתני 'ועשה
על פיהם'; 'שוגג' למה לי?
אמר רבא: (תרתי
קתני, דמשמע הכי: 'והלך היחיד ועשה, או שוגג או על פיהם') 'שוגג' - לאתויי הורו בית דין שחֵלב מותר
ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו – פטור (אף על גב דלא
הוי 'על פיהם' ממש, ושלא במתכוין קאכיל ליה - אפילו הכי, הואיל ואילו מתידע ליה
דחֵלב הוא - לא הוה הדר ביה, שהרי הורו בית דין שחלב מותר! הלכך – 'תולה בבית דין'
קרינן ביה, ופטור); 'על פיהם'
- על פיהם ממש (כגון
שהורו בית דין שחלב מותר, והלך ועשה על פיהם; לאשמועינן דשוגג על פיהם - פטור).
ואיכא דאמרי: אמר
רבא: 'שוגג על פיהם' (חדא קתני;
להכי איצטריך למיתני 'שוגג על פיהם', דמשמע: דבשוגג ממש על פיהם) - הוא דפטור (דהיינו
'על פיהן ממש': דידע דחלב הוא, ופטור משום דתלה בבית דין ממש), אבל (כגון שהורו
ב"ד שחלב מותר ו)נתחלף לו
חלב בשומן ואכלו – חייב (שלא תלה עצמו בבית דין).
מילתא דפשיטא ליה לרבא - קמיבעיא ליה לרמי בר חמא, דבעי רמי בר חמא: הורו
בית דין שחלב מותר ונתחלף לו בשומן ואכלו – מהו?
אמר רבא: תא שמע: 'הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו''; 'שוגג'
'על פיהם' למה לי? לאו לאתויי 'הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן
ואכלו פטור'?
דלמא שוגג על פיהם - הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו – חייב!
איכא דאמרי: אמר רבא: תא שמע: 'הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם' מאי לאו
'שוגג על פיהם' - הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו – חייב?
[עונה רמי בר חמא:] דלמא 'או שוגג' 'או
על פיהם'?
בפלוגתא: הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו: רב אמר: פטור
(ד,תולה בבית דין, הוי, ויחיד שעשה בהוראת ב"ד - פטור),
ורבי יוחנן אמר: חייב (הואיל ולא הוי 'על פיהם' ממש – כ,תולה בעצמו, הוא,
וחייב).
מיתיבי [לרבי יוחנן]: (ויקרא ד,כז) [ואם
נפש אחת תחטא בשגגה] מעם הארץ בעשותה [אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם] (מֵעם
הארץ בעשותה - ולא כל עם הארץ) - פרט למומר (דאינו מביא קרבן על שגגתו: דאין מקבלין מידו); רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: אינו צריך:
הרי הוא אומר (ויקרא ד,כב) [אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו אשר] אשר לא תעשינה
בשגגה ואשם [פסוק כג] או הודע [אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו שעיר עזים זכר
תמים]: השב
מידיעתו מביא קרבן על שגגתו; לא שב מידיעתו - אינו מביא קרבן על שגגתו (ומומר
- לא 'שב מידיעתו' הוא,
אמר רב פפא: קסבר רבי יוחנן: כיון דכי מתידע להו לבי דינא (כיון
דאילו הוה ידיע לב"ד דטעו) - (הוו) הדרי בהו, והוא נמי (הוי)
הדר ביה – (הלכך) 'שב מידיעתו' קרינן
ביה, וחייב (קרבן: שהרי לא תלה כ"כ בבית דין: שלא עשה על
פיהם ממש, ואמטול הכי קאמר רבי יוחנן דחייב קרבן, אבל היכא דעשה על פיהם ממש -
אע"ג דאילו הוי ידיע לב"ד הוו הדרי בהו, והוא נמי הוה הדר ביה, והוי 'שב
מידיעתו' - אפילו הכי פטור, מפני שתלה ממש בדעת ב"ד).
אמר רבא: (אף על גב דאמר רב כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי 'יחיד
שעשה בהוראת בית דין', ופטור, כגון שאמרו ב"ד שחלב מותר, והלכו חצי צבור ועשו
על פיהם, ואכלו חלב ממש, והלך זה ואכל ונתחלף לו חלב בשומן)
מודה רב שאינו (אותו יחיד) משלים לרוב צבור (ואין
מביאין פר); מאי טעמא? - אמר קרא 'בשגגה': (דבעינן) עד שיהו כולן (ממש שוגגין)
בשגגה אחת (על פי בית דין).
בין שעשו ועשה עמהן [בין שעשו
ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה]:
למה ליה למיתנא כל הני (במתניתין: ועשה עמהם, ועשה אחריהם, שלא עשו ועשה)? בשלמא רישא - לא זו אף זו קתני (דהכי
משמע: לא מיבעיא זו: דעשה עמהם, דהוי ודאי תולה בבית דין, דפטור, אלא אף זו נמי:
דעשה אחריהם - הוי 'תולה בבית דין', ופטור; ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור, אלא אף
זו: דלא עשו בית דין ועשה - אפילו הכי 'תולה בבית דין' הוי, ופטור); אלא סיפא, דלחיובא - איפכא מיבעי ליה (דהכי
איבעיא ליה למיתנא: 'הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, והלך
ועשה על פיהם - בין שלא עשו ועשה, ובין שעשה אחריהם, ובין שעשה עמהם - דלא תלה
בבית דין', דהוי משמע: לא זו בלבד דלא עשו ועשה: דלא הוי 'תולה בבית דין', דחייב,
אלא אף זו: דעשה אחריהן - לא תלה בבית דין, וחייב; ולא זו בלבד דעשה אחריהן חייב,
אלא אף זו דעשה עמהן! דס"ד אמינא הואיל ועשה עמהם – 'תולה בבית דין' קרינא
ביה, ולהוי פטור!? - אפילו הכי אמרינן: הואיל וידע שטעו - לא 'תלה בבית דין',
וחייב)!?
(הוריות ב,ב)
(הא - לא קשיא, דסיפא -)
'זו ואין צריך לומר זו' קתני (דהכי משמע: לא מיבעיא זו: דעשה עמהם - לא תלה בבית
דין, ואין צריך לומר זו: דעשה אחריהם, דודאי לא תלה בבית דין, וחייב קרבן, וכל שכן
אין צריך לומר היכא דלא עשו ועשה, דחייב).
וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה [חייב]:
תרתי למה לי?
אמר רבא: איצטריך! סלקא דעתך אמינא: הני מילי גמיר (למד הדבר)
וסביר (מבין דבר מתוך דבר),
אבל גמיר ולא סביר – לא [קא משמע לן שחייב].
אמר ליה אביי: 'להוראה' - גמיר וסביר משמע!
אמר ליה: אנא הכי קאמינא: אי מההיא - הוה אמינא: הני מילי גמיר וסביר, אבל גמיר
ולא סביר – לא; תנא 'ראוי להוראה': ממשנה יתירה (להכי איצטריך משנה יתירה שלא לצורך) - (לאשמועינן) אפילו גמיר ולא
סביר, סביר ולא גמיר (ולעולם תלמיד ראוי להוראה - גמיר וסביר הוא) [חייב
בקרבן].
ראוי להוראה [והלך ועשה על פיהן]:
כגון מאן?
אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא (שהיו יושבין לפני חכמים, והיו
ראויין להוראה, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ד' יז:) 'דנין לפני חכמים' = שמעון
בן עזאי ושמעון בן זומא).
אמר ליה אביי: (שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא!? - ) כי האי גוונא (דידעי שטעו ואפילו הכי עשו) מזיד הוא (- אמאי חייבין קרבן? והא מזידין נינהו, ומזיד לאו בר
קרבן הוא)!
ולטעמיך - הא דתניא: '(ויקרא
ד, כז) [ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] בעשותה אחת [ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם]: - יחיד העושה מפי עצמו
חייב, בהוראת ב"ד פטור; כיצד? - הורו ב"ד שחלב מותר, ונודע לאחד מהן
שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה, כגון שמעון בן עזאי - יכול יהא פטור?
תלמוד לומר: 'בעשותה אחת': יחיד העושה על פי עצמו חייב, בהוראת ב"ד פטור'!? - אלא היכי משכחת
לה? - כגון דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים (אפילו למיעבד איסורא); לדידי נמי (דאמרי 'כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא'): (כגון) דטעו במצוה לשמוע
דברי חכמים.
זה הכלל התולה
בעצמו חייב [והתולה בבית דין - פטור]:
לאיתויי מאי?
לאיתויי מבעט בהוראה (שאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה,
ואחר כך הורו שחלב מותר, והלך זה המבעט ועשה על פיהם ואכל חלב – דחייב, דהואיל
והוא רגיל להיות מבעט - השתא נמי מבעט, וכשהוא אוכל חלב - מפי עצמו הוא עושה,
ואינו 'תולה בבית דין' - הלכך חייב קרבן).
'תולה בבית
דין (פטור)' - לאיתויי הורו בית דין (וטעו) וידעו שטעו וחזרו בהן (בין
שהביאו כפרתן [ובין שלא הביאו], והלך היחיד ועשה על פיהם – פטור, ד'תולה בבית דין'
הוא, וברשות ב"ד הוא עושה).
הא - בהדיא
קתני לה (במתניתין (לקמן דף ג:) דרבי
שמעון פוטר)!?
(הא לא קשיא:) תני והדר מפרש (דתני
כללא זה הכלל והדר מפרש במתניתין).
אמר רב יהודה
אמר שמואל: זו דברי רבי יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת ב"ד –
חייב.
מאי 'רבי
יהודה'?
דתניא: (ויקרא
ד,כז) [ו]אם נפש אחת תחטא בשגגה [מעם
הארץ] בעשותה [אחת
ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם] (דמשמע:
נפש תחטא, אחת תחטא, בעשותה תחטא) - הרי אלו שלשה מעוטין: (דמשמע
'בעשותה') העושה מפי עצמו חייב, (למעוטי
תולה) בהוראת ב"ד
פטור (והני שלשה מיעוטי - מפרש במסכת שבת בפרק 'המצניע' (דף
צג.) לרבי יהודה: חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול
וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין, דפטור)'.
מאי 'רבנן'?
דתניא [סיפרא
פרשת ויקרא דיבורא דחובה פרשה ז משנה ה]: '(רישא [משנה ד] דמתניתא
- הכי איתא בתורת כהנים [בשנויים]:: 'בעשותה'
- יכול יחיד שעשה חייב, שנים שעשו פטורין? תלמוד לומר: 'מעם
הארץ': אפילו מרובין;) עדיין אני אומר: מיעוט קהל שחטאו – חייבין, שאין
בית דין מביאין על ידיהן (מביאין
עליהן) פר; רוב קהל
שחטאו - יהו פטורין, שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר! תלמוד לומר: 'מעם הארץ'
- אפילו רובה ואפילו כולה'.
במאי (חטאו)? אילימא בשגגת מעשה שלא בהוראה (דלא
הורו בית דין כלל, וכגון שנתחלף חלב בשומן שלא בהוראתם; דהכי הוי משמע: מיעוט
קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא שלא בהוראה - חייבין, אבל רוב קהל
שחטאו בשגגת מעשה שלא בהוראה - יכול יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין פר
עליהם? תלמוד לומר: מעם הארץ,
דמשמע דאפילו רובן חייבין בקרבן בשגגת מעשה: דמייתו כל חד וחד כשבה או
שעירה) בית דין מאי
עבידתייהו שלא בהוראת בית דין (ומי מצית
למימר הכי: 'שהרי ב"ד מביאין עליהם פר כי חטאו רוב קהל בשגגת מעשה שלא
בהוראה')? בית דין מי
מייתו שלא בהוראה (וכי בית דין מייתו קרבן שלא
בהוראה? והא לא הורו כלל!?)? אלא בהוראה (דהכי הוי
משמע: מיעוט קהל שחטאו בהוראה, כגון שהורו ב"ד ועשו על פיהם - חייבין
כשבה או שעירה, שהרי אין ב"ד מביאין פר עליהם; רוב צבור שעשו
בהוראה - יכול יהו פטורין? - תלמוד לומר: מעם
הארץ: דאפילו רובן חייבין);
(ומי מצית אמרת הכי: שצבור מביאין קרבן?) והא כי כתיב [(ויקרא
ד, כז) [ואם
נפש אחת תחטא בשגגה] מעם הארץ
[בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם] - בשגגת מעשה (גרידתא) הוא דכתיב (ומהכא
לא נפקא דליחייבו רוב קהל בהוראה כלל)!?
אלא - לאו הכי קאמר?: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה (גרידתא) – חייבין (כשבה או שעירה), שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה (כי הורו
ב"ד ועשו מיעוט קהל שחטאו (בשגגת מעשה) על פיהם),
הא הן חייבין (בהוראה כשבה או שעירה; דיחיד שעשה בהוראת בית דין
[חייב]; וכי היכי דחייבין בהוראה - הכי נמי חייבין בשגגת מעשה גרידתא); יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה (גרידתא) יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין עליהם פר
[בהוראה] (והן פטורין, כדאמר לקמן: 'רבי מאיר אומר: שבעה שבטים שחטאו
- בית דין מביאין עליהם פר בהוראה, והן פטורין'; וכי היכי דבהוראה פטורין הן,
לִפטרוּ נמי בשגגת מעשה גרידתא)? תלמוד לומר: מעם הארץ - אפילו רובו (חייבין
בשגגת מעשה גרידתא: דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה, דהאי דכתיב 'מעם
הארץ' - בשגגת מעשה הוא דכתיב; אלמא שמעינן מהא מתניתא: יחיד שעשה
בהוראת ב"ד חייב)!
אמר רב פפא:
ממאי? דלמא לא הן ולא בית דין (והכי
קאמר: 'מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה – חייבין, שאין ב"ד מביאין פר
עליהם בהוראה, והן המועט נמי פטורין, דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור')!?
אי הכי (אם כן, כדקאמרת: לא הן ולא בית דין לא מחייבי בהוראה כלל,
אם כן מיעוט קהל בשגגת מעשה גרידתא - נמי ליפטרו, כי היכי דמיפטרו בהוראה: דאי
הכי, כדקאמרת: לא הן ולא ב"ד) - מאי איריא דקמהדר על
רובא לחיובא (בשגגת מעשה, דקתני 'אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה'
גרידתא, יכול ... יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה, והן פטורין?
תלמוד לומר: מעם הארץ, ואפילו רובו דחייב בשגגת מעשה)?
לאו מכלל דמיעוט (קהל) בהוראה קיימא ליה (פשיטא ליה
לתנא) דמיחייבו בהוראה (כדאמר:
'הא הן חייבין' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, וכי היכי דמיחייבי בהוראה
(הם) - הכי נמי מיחייבי בשגגת מעשה גרידתא; ואמטול הכי - קא מהדר לעיל על רובא לחיוב!
אלא לדידך, דאמרת 'לא הן ולא בית דין', דאכתי לא נפקא לך דמיחייבי מיעוטא בשגגת
מעשה גרידתא), (אי הכי)
ונהדר ברישא על מיעוטא דמיחייב בשגגת מעשה (גרידתא), ולבסוף ניהדר על רובא
לחיובא בשגגת מעשה (גרידתא)!?
אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט דמיחייבין בשגגת מעשה (מדקא מהדר על רובא ושביק מיעוטא), ובסוף מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה - שמע מינה מיעוט
בהוראה (פשיטא ליה לתנא ד)חייבין
הן כשבה ושעירה (או שעירה, דהכי קאמר: 'שאין בית דין מביאין עליהם פר
בהוראה, הא הן חייבין' דיחיד שעשה בהוראת בית דין – חייב),
(וכי היכי דחייבין בהוראה (הם) - הכי נמי) ושלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין (וכיון דקיימא
ליה לתנא דמיעוט בשגגת מעשה גרידתא חייבין, הלכך קא מהדר על רובא לחיובא; ולעולם
שמעינן מהא מתניתין דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב - שמע מינה).
מכדי תרוייהו
סתמי תנן, ממאי דקמייתא רבי יהודה ובתרייתא רבנן? אימא איפכא?
מאן שמעת ליה
דדריש מיעוטי כי האי גוונא? - רבי יהודה היא, דתניא [ספרא צו
פרשה א משנה ז]: 'רבי יהודה אומר:
(הוריות ג,א)
(ויקרא ו,ב) [צו את אהרן ואת בניו לאמר] זאת תורת העולה היא [העלה
על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו] - הרי אלו שלשה מיעוטין' ('זאת'
'היא' 'העולה'
- הרי אלו שלשה מיעוטי; חד פרט לנשחטה בלילה, וחד פרט לנשפך דמה, וחד פרט ליציאת
דמה חוץ לקלעים: שאם עלתה על גבי המזבח – תרד: דלא הויא עולה חשובה; והכי נמי מפרש
במסכת נדה בפרק 'יוצא דופן' (דף מ.)); (ואי קשיא:
הא אמרינן בכל התורה 'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות', והיכי אמרינן 'אלו ג'
מיעוטין' דממעטינן אותם? בירושלמי מפרש: הני מילי היכא דליכא אלא ב' מעוטין, אבל
הכא, דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה בחד קרא - כולהו אתו למעט; וכן בל"ב מדות
מצאתי.)
ואיבעית אימא:
עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כרבי יהודה, דקתני: 'רוב קהל שחטאו - ב"ד מביאין על ידיהן פר', ואי רבי יהודה – האמר: צבור הוא דמייתי,
ב"ד לא, דתנן [לקמן ה,א]: 'רבי יהודה אומר: שבעה שבטים (דהוו רוב
שבטים) שחטאו מביאין
שבעה פרים' (דקסבר רבי יהודה דשבט אחד איקרי
'קהל', והן מביאין, ולא בית דין).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.