בבא קמא דף
צט
המשך פרק תשיעי
'הגוזל עצים'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא צח,ב)
לימא מסייע ליה
[משנה להלן, פ"ט מ"ד; ק,ב]: 'הנותן צמר לצבע
(בבא קמא צט,א)
והקדיחו יוּרה
(נתקלקל הצבע מעצמו) - נותן לו דמי צמרו'; 'דמי צמרו' – אִין, 'דמי צמרו ושבחו' –
לא; לאו שהקדיחו לאחר נפילה (לאחר שקלט הצבע), דאיכא שבחא (ונעשה
שבח בצמר), ושמע מינה 'אומן קונה
בשבח כלי'?
אמר שמואל: הכא
במאי עסקינן? - כגון שהקדיחו בשעת נפילה, דליכא שבחא.
אבל הקדיחו
לאחר נפילה – מאי? נותן לו דמי צמרו ושבחו! - לימא שמואל לית ליה דרב אסי (הואיל
ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין; ומהשתא לא עבדינן כרב אסי, דהא קיימא לן כשמואל בדיני)?
אמר לך שמואל:
הכא במאי עסקינן (הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי
דמי שבחיה)? - כגון דצמר וסמנין
דבעל הבית (דהא ליכא למימר 'אומן קונה בשבח כלי', דסמנין הוא דמשבחי
ליה), וצַבַּע - אגר ידיה הוא דשקיל
(שכיר בעלמא הוא; ודאי אומן שהסמנין שלו - קונה בשבח כלי,
ואין משלם אלא דמי צמרו).
אי הכי 'נותן
לו דמי צמרו וסמנין' מיבעי ליה!?
אלא שמואל -
דחויי קא מדחי ליה (כלומר: ממתניתין לא תסייעיה, ולא משום דנשמע מינה
דשמואל פליג אדרב אסי).
תא שמע: 'הנותן
טליתו לאומן, גמרו, והודיעו - אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום [ויקרא
יט,יג: לא תעשק את רעך ולא תגזל] לא תלין [פעלת
שכיר אתך עד בקר]; נתנה לו בחצי
היום, כיון ששקעה עליו החמה - עובר עליו משום 'בל תלין'' ואי סלקא דעתא 'אומן קונה בשבח כלי' אמאי עובר משום 'בל
תלין' (הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה ולא 'שכירות' היא)?
אמר רב מרי
בריה דרב כהנא: בגרדא דסרבלא (פלוקי"ר [סריקת
צמר ל]בגדים), דליכא
שבחא.
סוף סוף למאי
יהבה נהליה? לרכוכי? כיון דרככיה - היינו שבחא!
לא, צריכא
דאגריה לביטשי (פלארא"ש בלע"ז: ושכרו לדרכהּ [לדרוך עליה לשם כיבוס,
כגון במים]), ביטשא
ביטשא במעתא (והתנה עמו סכום הדריכות: כל דריכה במעה), דהיינו שכירות (דשכיר
יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא);
ולמאי דסליק
אדעתין מעיקרא, דלא אגריה לביטשי (למנין בטשי, וקבלנות הוא, וקתני
'עובר') - (לא
גרסינן 'נימא') מסייע ליה לרב ששת;
דבעו מיניה מרב ששת: קבלנות - עובר עליו משום בל תלין? או אינו עובר? ואמר להו רב
ששת: עובר.
לימא דרב ששת
פליגא אדרב אסי (דמדקאמר 'עובר' קסבר 'אין אומן קונה בשבח כלי', ולא
זביני נינהו; וכיון דלא קני בשבחא, היכא דנתן לו עצים לעשות מהן תיבה ועשאה, ושיברה
- משלם תיבה!)?
אמר שמואל בר
אחא: בשליחא דאיגרתא (דקבלנות היא: שלא שכרו ליום אלא להוליך לו אגרת למקום
פלוני; בההיא קאמר רב ששת דעובר, דליכא שבחא דליקני).
לימא כתנאי: '"עשה
לי שירים (צמידין [כמו: 'בהמה יוצאת בשיר'] משלי [חומרי הגלם – שלי ולא
שלך]), נזמין
וטבעות ואקדש לך (בשכר פעולתך)": כיון שעשאן – מקודשת, דברי רבי מאיר; וחכמים
אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.'; מאי 'ממון'? אילימא אותו ממון - מכלל דרבי מאיר
סבר 'אותו ממון – לא'!? אלא במאי מקדשא? אלא פשיטא: מאי 'ממון' - ממון
אחר!; וסברוה דכולי עלמא 'ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף (כיון
שעלה שכרו לפרוטה - נתחייבה לו מיד פרוטה, והויא ליה מלוה גבה)' (ואי לאו דאומן קונה בשבח כלי -
משום שכירות לא לימא רבי מאיר דתתקדש, דהמקדש במלוה אינה מקודשת), ודכולי עלמא 'המקדש במלוה אינה מקודשת' (דמלוה
להוצאה ניתנה, ואינה בעין!); מאי -
לאו באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי, דרבי מאיר סבר 'אומן קונה בשבח כלי' (וכי
יהיב לה ניהליה - מקדשה בשבחא, [מה] דאית ליה בגוויה, אף על פי שלא נתן לה
ממון אחר), ורבנן סברי 'אין אומן
קונה בשבח כלי' (ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה)?!
לא, דכולי עלמא
אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא – ב'ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף' קא
מיפלגי: רבי מאיר סבר: אין לשכירות אלא לבסוף (כי מהדר
להו ניהלה, הלכך לאו מלוה הוא),
ורבנן סברי: יש לשכירות מתחילה ועד סוף;
ואי בעית אימא: דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והכא - במקדש במלוה קמיפלגי: דרבי מאיר סבר: המקדש במלוה מקודשת, ורבנן סברי: המקדש במלוה אינה מקודשת.
(בבא קמא צט,ב)
רבא אמר: דכולי
עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת, ודכולי
עלמא אין אומן קונה בשבח כלי; אלא הכא במאי עסקינן? - כגון שהוסיף לה נופך משלו;
רבי מאיר סבר: מלוה ופרוטה (כי יהיב לה פרוטה מדידיה) - דעתה אפרוטה (ומיקדשא;
להכי נקט 'פרוטה', דקדושי אשה דיו להו בכך), ורבנן סברי: מלוה ופרוטה - דעתה אמלוה, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: '"(התקדש
לי) בשכר שעשיתי עמך" -
אינה מקודשת (הואיל וכבר החזירו לה, והוא מלוה גבה); "בשכר שאעשה עמך" – מקודשת (דאינה
לשכירות אלא לבסוף, וכי מהדר להו ניהלה - מיקדשא ליה בשכרו); רבי נתן אומר: "בשכר שאעשה עמך" -
אינה מקודשת (דקסבר רבי נתן 'ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף', וכל
פרוטה ופרוטה הוה ליה מלוה), וכל
שכן "בשכר שעשיתי עמך" (דמיום שהחזירו לה - נזקף שכרו
עליה במלוה); ורבי יהודה הנשיא
אומר: באמת אמרו: בין "בשכר שעשיתי עמך" ובין "בשכר שאעשה
עמך" - אינה מקודשת, ואם הוסיף לה נופך משלו – מקודשת (דקסבר:
מלוה ופרוטה - דעתה אפרוטה) (ואילו
לרבי נתן, אף על גב דהוסיף לה - אינה מקודשת, דדעתה אמלוה).' <מאי איכא> בין תנא קמא לרבי נתן? - איכא
בינייהו שכירות; בין רבי נתן לרבי יהודה הנשיא - איכא בינייהו מלוה ופרוטה.
אמר שמואל:
טַבּח אומן שקלקל (וכל שכן הדיוט, דלא היה לו לשוחטה, הואיל ואינו בקי) - חייב לשלם: מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר
"לו שחוט לי מכאן" ושחט לו מכאן;
למה ליה למימר
'מזיק הוא, פושע הוא'?
אי אמר 'מזיק
הוא' הוה אמינא: הני מילי היכא דקא עביד בשכר (דמזיק
חייב באונסין, דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד; מדקרי ליה 'מזיק' - לחייבו
באונס; שמע מינה באותו שכר קאמר, וקא משמע לן דפושע הוא, דלא חשיב ליה אונס אלא
פשיעה, דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה), אבל דהיכא דקא עביד בחנם – לא; קא משמע לן 'פושע הוא'.
איתיביה רב חמא בר גוריא
לשמואל: 'הנותן בהמה לטבח וניבלה: אומן פטור (דאנוס
הוא), הדיוט חייב; ואם נותן שכר
- בין הדיוט בין אומן חייב'!?
אמר ליה [שמואל]: לעכר מוחך (כמו 'מים
עכורים').
אתא ההוא מרבנן קא מותיב ליה (הא
מילתא [כמו שהקשה רב חמא בר גוריא]); אמר ליה: השתא שקלת מאי דשקל חברך; קאמינא לכו אנא רבי מאיר,
וקאמריתו לי רבנן!? אמאי לא דייקת מילי: שאני אומר 'מזיק הוא, פושע הוא,
נעשה כאומר לו "שחוט לי מכאן" ושחט לו מכאן'; מאן אית ליה האי סברא? רבי
מאיר, דאמר 'מבעי ליה למירמי אנפשיה'.
הי רבי מאיר?
אילימא [הא] רבי מאיר, <קל"ן סימן> דתנן [בבא
קמא פ"ד מ"ט]: 'קשרו בעליו במוסירה
ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק - בין תם בין מועד – חייב, דברי רבי מאיר'.
התם - בקראי
פליגי (וגזירת הכתוב הוא [בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה]).
אלא הא רבי
מאיר, דתנן [בבא
קמא פ"ט מ"ד; צה,ב; ק,א; ק,ב]: 'לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום: רבי מאיר אומר:
נותן לו דמי צמרו'
התם - בידים קלאו
מיניה (שנתכוון לשנות).
אלא הא רבי
מאיר, דתניא: 'נשברה
כדו ולא סילקה, נפלה גמלו ולא העמידה: רבי מאיר אומר: חייב בנזקן, וחכמים אומרים:
פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים', וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי.
אמר רבה בר בר
חנה אמר רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל – חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי.
ומי אמר רבי
יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון ואמר
ליה "זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך"?
לא קשיא: כאן
בחנם, כאן בשכר, כי הא דאמר רבי זירא: הרוצה שיתחייב לו טבח - יקדים לו דינר.
מיתיבי: 'המוליך
חטים לטחון (אדם הממונה על כך [אולי
גירסת רש"י: לטוחן], ועליו
ללותתן במים, וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה) ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן (סובין
גסין ממורסן); קמח לנחתום, ועשאו
פת ניפולין (נשבר ונופל כשאוחזין אותו); בהמה לטבח, וניבלה – חייב, מפני שהוא כנושא שכר'
(אף זה חייב כנושא שכר, ואף על פי שאין נושא; אלמא פשיעה היא,
ולא אונס; גבי שומר חנם נמי חייב)!
אימא 'מפני
שהוא [לא 'כנושא שכר' אלא] נושא שכר [ממש]'.
ההוא מגרומתא (שחט
מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת, ושייר מלא החוט על פני רובה; ורבי
יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה, ורבנן בעו על פני כולה [ב'הכל
שוחטין', חולין דף יח,א]) דאתאי
לקמיה דרב; טרפיה, ופטריה לטבח מלשלומי דמי. פגעו ביה רב כהנא ורב אסי בההוא גברא (בעל
הבהמה), אמרו ליה: "עביד בך רב
תרתי!"
מאי 'תרתי'?
אילימא תרתי לגריעותא: 1)דאיבעי
ליה לאכשורי כרבי יוסי ברבי יהודה, וטרפה כרבנן, ואי נמי כרבנן 2)דאיבעי ליה חיובא לטבחא, - ומי שרי למימר כי האי
גונא? והתניא: 'לכשיצא (בדיין קמיירי, בסנהדרין) לא יאמר "אני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה
אעשה שחבירי רבו עלי", ועל זה נאמר (משלי
יא,יג): הולך רכיל מגלה סוד [ונאמן
רוח מכסה דבר]'!? אלא תרתי
למעליותא: דלא אוכלך ספק איסורא (דמספקא ליה הלכתא כמאן: אי כרבנן
דאסרי, אי כרבי יוסי ברבי יהודה דמכשר), ומנעך מספק גזילה (דאי כשרה היא הוי טבח פטור).
איתמר: המראה
דינר לשולחני (לדעת אם טוב הוא, ויקבלנו מחבירו) ונמצא רע: תני חדא 'אומן פטור, הדיוט חייב'
ותניא אידך 'בין אומן בין הדיוט – חייב'!?
אמר רב פפא: כי
תניא אומן 'פטור' - כגון דנכו ואיסור (שולחנין אומנין היו), דלא צריכי למיגמר כלל;
אלא במאי טעו?
- טעו בסיכתא
ההיא איתתא
דאחזיא דינרא לרבי חייא (רב - שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה); אמר לה: "מעליא הוא".
למחר אתאי
לקמיה, ואמרה ליה: "אחזיתיה, ואמרו לי 'בישא הוא', ולא קא נפיק לי!"
אמר ליה לרב:
זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי: דין עסק ביש (סחורה
רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה).
ומאי שנא דנכו
ואיסור, דפטירי?
משום דלא צריכי
למיגמר.
רבי חייא נמי
לאו למיגמר קא בעי!?
רבי חייא - לפנים
משורת הדין הוא דעבד, כדתני רב יוסף [שמות יח,כ: והזהרתה
אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון]:
'והודעת להם' - זה
(בבא קמא ק,א)
בית חייהם (תלמוד
תורה [מסורת הש"ס: בית חייהם ללמוד להן אומנות להתפרנס בו ו'חוקות' ו'תורות'
כתיבי ברישא דקרא]);
'את הדרך' - זו גמילות חסדים;
'ילכו' - זו ביקור חולים;
'בה' - זו קבורה ('ביקור חולים וקבורה' - פרכינן ב'אלו מציאות': היינו
'גמילות חסדים'!? ומוקי לה ביקור חולים - בבן גילו: ונוטל אחד מששים בחליו, וקבורה
- בזקן ואינו לפי כבודו, ואפילו הכי חייב);
'את המעשה' - זה הדין;
'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.