מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף צח

 

המשך פרק תשיעי 'הגוזל עצים'

 

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא צז,ב)

בעא מיניה רבא מרב חסדא (אליבא דרב, דאומר: 'נותן לו מטבע של אותה שעה'): המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו [שהמושל החליט להגדיל או לעבות את המטבע שיוצא באותו שם] (- היכא דהוסיפו עליו) – מהו (מאי אמר רב)?

אמר לו: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה (בשעת פרעון).

אמר ליה: ואפילו כי נפיא [בגודל נפּה]?

אמר ליה: אִין.

אמר ליה: אפילו כי תרטיא (סלע גדול במדה מחזקת רובע)?

אמר ליה: אִין.

והא קא זיילין פירי (לגבי מטבע זו, נמצא שמשתכר זה בתוספת, ואינה דומה לראשונים, והוי רבית)!?

אמר רב אשי: חזינן: אי מחמת טיבעא זיל - מנכינן ליה

 

(בבא קמא צח,א)

ואי מחמת תרעא זיל (שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם, והוזלו הפירות) - לא מנכינן ליה.

והא קא שבח לענין נסכא (אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות - יש יותר מן הראשונים, והוי רבית)?

אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבדי עובדא (באדם שהלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו) בזוזי דאגרדמיס טייעא (והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה, ומצאו): עד עשרה בתמניא (בשמונה של מטבע שניה - עשרה מן הראשונה; ונתן לו שמנה).

 

אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול (אף על גב שאין יכול ליטלו) – פטור; מאי טעמא? אמר: "הא מנח קמך (ואינה אבודה), אי בעית שקליה!"; והני מילי בצלולין, דקא חזי ליה, אבל עכורין (בשעת התזה) - דלא קחזי ליה – לא (דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא, ואין זה גורם אלא ממש, דהא ממש התיזו); והני מילי דאדייה אדויי (שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים) (ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה [לשלם לצוללן לשחות ולצלול ולהביא לו] - גרמא הוא: שגורם להפסידו אותו שכר, וגרמא בנזקין פטור), אבל שקליה בידיה - מיגזל גזליה, השבה בעי מיעבד[1].

 

מתיב רבא [תוספתא מעשר שני (ליברמן) פרק א ה"ו]: 'אין מחללין על מעות שאינן ברשותו; כיצד? היו לו מעות בקסטרא (מקום, והוא רחוק מאד, ויש בו סכנת דרכים, ואין שיירות מצויות שם) או בהר המלך, או שנפל כיסו לים הגדול - אין מחללין' (אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול)!?

אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן 'מצוי בידך', דרחמנא אמר [דברים יד,כה: ונתתה בכסף] וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] – וליכא.

 

ואמר רבה: השף (אשפריי"ר בלע"ז שפחת את הצורה) מטבע של חבירו – פטור; מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי; והני מילי - דמחייה בקורנסא (מרטי"ל בלע"ז [פטיש גדול]) וטרשיה (עשאו כאבן חלקה לשון טרשים), אבל שייפא בשופינא (לימ"א בלע"ז של נפחים) - חסורי חסריה (וממש הוא, ולא גרמא; טעמא דרבה בכולהו: משום דגרמא בנזקין הוא, ופטור).

מתיב רבא: 'הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשו - עבד יוצא בהן לחירות; כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע - אין עבד יוצא בהן לחירות' (אלמא אף על גב דלא חסריה - כיון דעשה מעשה בגופו - לאו 'גרמא' קחשיב ליה, אלא ממש; והכא נמי: כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה, ועל כרחך חסרו דמים - מעשה הוא)!?

רבה לטעמיה דאמר רבה: חרשו לאביו – נהרג, שאי אפשר לחרישה בלא חבורה דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה (הלכך גבי עבד נמי חסרון הוא; [וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]).

 

ואמר רבה: הצורם (אשקרניי"ר בלע"ז פוגם) אוזן פרתו של חבירו – פטור; מאי טעמא? פרה כדקיימא קיימא, דלא עבד ולא מידי, וכולהו שוורים - לאו לגבי מזבח קיימי.

מתיב רבא [תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ו הלכה יז]: 'העושה מלאכה במי חטאת (שקל כנגדן משקולות; ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה) ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים': מלאכה הוא דלא מינכר היזיקה, אבל צורם - דמינכר היזיקה - הכי נמי דמחייב בדיני אדם!?

אמרי: הוא הדין דאפילו צורם - פטור, והא קא משמע לן: דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה - חייב בדיני שמים.

 

ואמר רבה: השורף שטרו של חבירו – פטור, דאמר ליה "ניירא קלאי מינך".

מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי?

 

(בבא קמא צח,ב)

אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא - ליכתבו ליה שטרא מעליא! ואי דליכא סהדי - אנן מנא ידעינן (מאי הוי כתיב ביה, ומאי בעי למיתבי? ולא אצטריך ליה למימר דפטור)?

אמר רבא: תהא במאמינו (בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה, ואפילו הכי פטור).

אמר רב דימי בר חנינא: הא דרבה - מחלוקת רבי שמעון ורבנן היא: לרבי שמעון, דאמר 'דבר הגורם לממון כממון דמי' (בפרק 'מרובה' (לעיל דף עד,ב) גבי קדשים שחייב באחריותן כו') – מחייב; לרבנן, דאמרי 'דבר הגורם לממון לאו כממון דמי' - לא מחייב.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אימר דשמעת ליה לרבי שמעון 'דבר הגורם לממון כממון דמי' - בדבר שעיקרו ממון, כדרבה, דאמר רבה: גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד (בזמן ביעורו בשש שעות; ודכוותה בפסחים (פ"א מ"ג; דף י,ב) 'לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד') - פטור, שהכל מצווים עליו לבערו; לאחר הפסח - מחלוקת רבי שמעון ורבנן: לרבי שמעון, דאמר 'דבר הגורם לממון כממון דמי' – חייב (האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם, דדבר הגורם לממון הוא: שאם היה בעין - היה מחזירו גזלן לבעליו, ופטור, דתנן לעיל (דף צו:) 'גזל חמץ ועבר עליו הפסח - אומר לו "הרי שלך לפניך"; ועכשיו שאין בעין - יחזיר דמים לבעליו); לרבנן, דאמרי 'דבר הגורם לממון לאו כממון דמי' – פטור: בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן (ובחמץ בפסח - הוא דאמרינן הכי, משום דעיקרו - כלומר בתחלתו - ממון הוי, ועכשיו - אף על פי שאינו שוה לכלום - גורם לממון הוא; אבל בשטרי - דמעולם לא היה גופו ממון - מי שמעת ליה)?

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי (רבי מאיר היא (ב'הגוזל' בתרא, לקמן דף ק,א)) מגבי ביה (מגבי ליה: מן השורף) דמי שטרא מעליא (כל השטר שהרי גרמו להפסי), ומאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא.

 

הוה עובדא, וכפייה רפרם לרב אשי (ששרף שטר חבירו בילדותו) ואגבי ביה (גוביינא מעליא: כל מה שכתוב בשטר) כי כשורא לצלמא (פרעון גמור, מן העידית, כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות).

 

חמץ ועבר עליו הפסח - אומר לו "הרי שלך לפניך":

מאן תנא אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"?

אמר רב חסדא: רבי יעקב היא, דתניא:

'שור שהמית (את האדם), עד שלא נגמר דינו: מכרו (ומכרו עד שלא נגמר דינו) – מכור (ולא יסקל, דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד [בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה']), הקדישו – מוקדש, שחטו - בשרו מותר, החזירו שומר לבעליו – מוחזר (ופטור שומר);

משנגמר דינו: מכרו - אינו מכור, הקדישו - אינו מוקדש, שחטו - בשרו אסור, החזירו שומר לבעליו - אינו מוחזר.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו – מוחזר'.

מאי לאו בהא קמיפלגי: דרבי יעקב סבר 'אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"' ורבנן סברי 'אין אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"'?

אמר ליה רבה: לא! דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך" (ומתניתין דחמץ בפסח - אפילו לרבנן), דאם כן (דלרבנן אין אומרים) - (אדמפלגי בשור לגבי שומר) נפלגו (נמי) בחמץ בפסח (לגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח)!?

(אבל הכא - בשור שהמית הוא דאמר אין מוחזר, משום דאמר ליה "האי איסור הנאה - לאו איסור דאתי עליה ממילא הוא, כגון חמץ בפסח, אלא את קטלתיה בידים, שהבאתו לבית דין! דאי הוה גבאי - אנא מעריקנא ליה לאגמא כו'"; אבל סיפא דמתניתין - ודאי רבי יעקב היא, ולא רבנן, דקתני 'או שהיתה יוצאה ליסקל... אומר לו "הרי שלך לפניך"')

אלא [אמר רבה]: הכא – ב'גומרין דינו של שור שלא בפניו' קא מיפלגי: רבנן סברי 'אין גומרין דינו של שור שלא בפניו', דאמר ליה "אי אייתיתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא! השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה!" ורבי יעקב סבר 'גומרין דינו של שור שלא בפניו', דאמר ליה "מאי עבדי ליה! סוף סוף הוה גמרי ליה דינא שלא בפניו"!

 

אשכחיה רב חסדא לרבה בר שמואל, אמר ליה: תנית מידי באיסורי הנאה? (רב חסדא מהדר אמתניתין, דניהוי בה פלוגתא אחמץ בפסח, לאוקמא למילתיה דטעמא דרבנן משום דאין אומרים באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך".)

אמר ליה: אִין, תנינא: '[ויקרא ה,כג: והיה כי יחטא ואשם] והשיב את הגזלה [אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא] - מה תלמוד לומר 'אשר גזל'? - יחזיר כעין שגזל; מכאן אמרו: גזל מטבע ונפסל, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, ושור עד שלא נגמר דינו - אומר לו "הרי שלך לפניך"'.

מאן שמעת ליה דאמר 'עד שלא נגמר דינו – אִין, משנגמר דינו – לא'? - רבנן, וקתני 'חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך"'!

אמר ליה: אי משכחת להו (לבני הישיבה) - לא תימא להו ולא מידי (משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי).

 

פירות והרקיבו - אומר לו "הרי של�ך לפניך":

והתנן: 'פירות והרקיבו - משלם כשעת הגזילה'?

אמר רב פפא: כאן - שהרקיבו כולן, כאן - שהרקיבו מקצתן.

 

 

משנה:

נתן לאומנין לתקן וקלקלו - חייבין לשלם.

נתן לחָרָשׁ שידה (ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים) תיבה ומגדל לתקן, וקלקל - חייב לשלם.

והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר האבנים או שהזיקן -חייב לשלם.

היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר – פטור; ואם מחמת המכה – חייב.

 

גמרא:

אמר רב אסי: לא שנו אלא שנתן לֶחָרָשׁ שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר ונעץ בהן מסמר ושיברן, אבל נתן לֶחָרָשׁ עצים לעשות שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן – פטור; מאי טעמא? - אומן קונה בשבח כלי.

תנן: 'נתן לאומנין וקלקלו - חייבין לשלם'; מאי? לאו דיהיב להו עצים?

לא, שידה תיבה ומגדל.

הא - מדקתני סיפא 'שידה תיבה ומגדל', מכלל דרישא – עצים!

אמרי: פרושי קא מפרש לה: 'כיצד נתן לאומנין לתקן וקלקלו - חייבין לשלם? כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל'.

והכי נמי מסתברא, ד'כיצד' קתני, דאי סלקא דעתך רישא 'עצים', השתא אשמעינן 'עצים - חייבין לשלם', ולא אמרינן 'אומן קונה בשבח כלים' - שידה תיבה ומגדל מבעיא?

אי משום הא - לא איריא: תנא סיפא לגלויי רישא: שלא תאמר 'רישא שידה תיבה ומגדל, אבל עצים – לא' - תנא סיפא 'שידה תיב�ה ומגדל', מכלל דרישא - עצים, ואפילו הכי חייב לשלם!

 

לימא מסייע ליה: [משנה להלן, פ"ט מ"ד; ק,ב]: 'הנותן צמר לצבע

 

(בבא קמא צט,א)

והקדיחו יוּרה (נתקלקל הצבע מעצמו) - נותן לו דמי צמרו'; 'דמי צמרו' – אִין, 'דמי צמרו ושבחו' – לא; לאו שהקדיחו לאחר נפילה (לאחר שקלט הצבע), דאיכא שבחא (ונעשה שבח בצמר), ושמע מינה 'אומן קונה בשבח כלי'?

אמר שמואל: הכא במאי עסקינן? - כגון שהקדיחו בשעת נפילה, דליכא שבחא.

אבל הקדיחו לאחר נפילה – מאי? נותן לו דמי צמרו ושבחו! - לימא שמואל לית ליה דרב אסי (הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין; ומהשתא לא עבדינן כרב אסי, דהא קיימא לן כשמואל בדיני)?

אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן (הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה)? - כגון דצמר וסמנין דבעל הבית (דהא ליכא למימר 'אומן קונה בשבח כלי', דסמנין הוא דמשבחי ליה), וצַבַּע - אגר ידיה הוא דשקיל (שכיר בעלמא הוא; ודאי אומן שהסמנין שלו - קונה בשבח כלי, ואין משלם אלא דמי צמרו).

אי הכי 'נותן לו דמי צמרו וסמנין' מיבעי ליה!?

אלא שמואל - דחויי קא מדחי ליה (כלומר: ממתניתין לא תסייעיה, ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליג אדרב אסי).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

 

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

 רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ;    מראי מקומות גם 10 MIRIAM 

 הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

 

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה. 

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

 

This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.