בבא קמא דף צא
המשך פרק שמיני
'החובל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא צ,ב)
תנו רבנן: 'שור
תם שהמית והזיק (ואחר כן הזיק) - דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות (דתם
אין משלם אלא מגופו, והרי הוא נסקל); מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות (ומשלם מן
העלייה) וחוזרין ודנין אותו דיני
נפשות;
קדמו ודנוהו
דיני נפשות - אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות'; - וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות - מאי הוי? ליהדר ולידייניה
נמי ממונות!?
אמר רבא: אשכחתינהו
לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: הא - מני? רבי שמעון התימני היא, דאמר 'מה אגרוף
מיוחד שמסור לעדה ולעדים' -
(בבא קמא צא,א)
אלמא בעינן אומדנא
דבי דינא (אף לנזקין, דהא האי קרא - בנזקין קאי, דכתיב: 'והכה איש את
רעהו באבן או באגרוף ולא ימות'; והכי נמי צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו); והא כיון דגמר דינא לקטלא - לא משהינן ליה לאומדנא
דבי דינא, ולא מענינן לדיניה; ואמינא להו אנא: אפילו תימא רבי עקיבא; הכא במאי
עסקינן? - כגון שברח (בעליו, ואין חבין לו לאדם שלא בפניו).
אי ברח כי לא דנוהו
דיני נפשות, היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים?
דקביל סהדי (על
נגיחות) וברח (הלכך אין
לנו ממה לשלם, וכגון דלית ליה נכסי).
סוף סוף (כי
לא דנוהו דיני נפשות) - מהיכא משתלם
(הואיל וברח)?
(ומשני:) מרידיא (משהין את השור לחרישה לשכירות, ומשלם לניזק, ואחרי כן
ידינוהו דיני נפשות; אבל קדמו ודנוהו ליסקל - לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא).
אי הכי - תם נדייניה
דיני ממונות ברישא, ונשתלם מרידיא, והדר נדייניה דיני נפשות!?
אמר רב מרי בריה
דרב כהנא: זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא (ואין בגופו
של שור, אלא כשאר נכסי בעליו, ותם אין משלם מן העלייה).
איבעיא להו: יש
אומד לנזקין או אין אומד לנזקין? מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן (דכתיב
'באבן יד אשר ימות בה הכהו' (במדבר
לה,יז)): 'בהכי נפקא נשמה,
בהכי לא נפקא נשמה', אבל לנזקין - כל דהו (אבל לנזקין - אין אומדין,
דאפילו אין חפץ זה ראוי להיזק - זה חייב, דזמנין דאתזק בכל דהו)? או דלמא לא שנא?
תא שמע: 'מה
בור שיש בו כדי להמית (סתם
בור = עשרה טפחים) - עשרה טפחים,
אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים; היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור:
ומת – פטור; הוזק בו – חייב'
מאי - לאו (הא דקתני 'אם היו פחותים, אם הוזק בו - חייב') ממטה למעלה קא חשיב, והכי קאמר: מטפח ועד עשרה -
מיתה ליכא, נזקין איכא, אלמא: לנזקין כל דהו (אלמא בטפח
הוי היזק) - שמע מינה: אין אומדין
לנזקין!
לא! ממעלה למטה
קא חשיב, והכי קאמר: עשרה - מיתה איכא; פחות מעשרה פורתא - נזקין איתא, מיתה ליכא,
ולעולם אימא לך: יש אומד לנזקין, וכל מידי ומידי כי היכי דמיתזקה ביה בעינן [כלומר:
יש לאמוד אם סביר שהנזק נגרם על ידי האמצעי שעליו העידו העדים].
תא שמע [מכילתא
דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ט]: 'הכהו על עינו וסימאו על אזנו וחירשו - עבד יוצא בהן
לחירות; כנגד עינו (הכהו בכותל כנגד עינו של זה) ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע - אין עבד יוצא בהן לחירות.' מאי טעמא? לאו משום דבעינן אומדנא (ובהכי
לא בעי לאסתמויי, אלא מזליה הוא דאתרע ליה), ושמע מינה: יש אומדנא לנזקין!?
לא, משום דאמרינן:
הוא דאבעית נפשיה, כדתניא [תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק
ו הלכה טז]: 'המבעית את חבירו - פטור
מדיני אדם וחייב בדיני שמים; כיצד? תקע באזנו וחירשו – פטור, אחזו (מעשה
דידיה הוא) ותקע באזנו וחירשו – חייב.'
תא שמע: 'חמשה
דברים (לא גרסינן נזק וצער ובושת) אומדין אותו ונותנין לו מיד; ריפוי ושבת עד שיתרפא (כלומר:
צריכין בית דין לאמו כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה, ומחייבין את זה ליתן לו מיד
כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא); אמדוהו והיה מתנונה והולך - אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו;
אמדוהו והבריא (לזמן מועט, והם אמדוהו לזמן מרובה) - נותנין לו כל מה שאמדוהו (דמשמיא
רחימו עליה).' שמע מינה: יש אומד לנזקין
למימד גברא כמה ליקצר (נופל למשכב כמו 'אקצירי' (ראש השנה
דף טז,א)), מיהא מכה
כמה לא מקצר - לא קא מבעי לן, דודאי אמדינן; כי קא מבעיא לן למימד חפצא אי עביד
האי נזקא או לא;
מאי?
תא שמע [מכילתא
דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא (יח)]:
'שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים - אף כל מיוחד שמסור לעדה
ולעדים' שמע מינה: יש אומד לנזקין - שמע מינה.
אמר מר: 'אמדוהו
והבריא - נותנין לו כל מה שאמדוהו'; מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: האי מאן דאמדוהו
לכולי יומא ואיתפח (נתרפא)
לפלגא דיומא, וקא עביד עבידתא יהבינן ליה דכולי יומא: מן שמיא הוא דרחמי עליה.
רקק והגיע בו הרוק
והעביר [טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז]:
אמר רב פפא: לא
שנו אלא בו, אבל בבגדו – לא.
וניהוי כי בייש
בדברים?
אמרי במערבא משמיה
דרבי יוסי בר אבין: זאת אומרת: ביישו בדברים - פטור מכלום.
[זה הכלל:] הכל לפי כבודו [אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל
רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב]:
איבעיא להו: תנא
קמא - לקולא קאמר או לחומרא קאמר?: לקולא קאמר: דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי?
או דלמא לחומרא קאמר, דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי?
תא שמע: מדקאמר
רבי עקיבא 'אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם
בני אברהם יצחק ויעקב' (וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה
אלא ארבע מאות זוז, כתנא קמא - שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר, דלעני לא יהבינא כולי
האי, וקאמר ליה רבי עקיבא: לעני נמי יהבינא הכי, ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה
כו' - דאי סלקא דעתא האי שיעורא דארבע מאות דתנא קמא - אפחות שבעניים קאמר, ו'הכל
לפי כבודו' - לחומרא קאמר: למיתב טפי לעשירים, וקאתי רבי עקיבא למימר 'אפילו עני
שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז' - אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי?) - שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר - שמע מינה.
ומעשה באחד שפרע
ראש האשה [בשוק; באת
לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: "רבי! תן לי זמן!"
ונתן לו זמן.]:
ומי יהבינן זמן?
והאמר רבי חנינא: 'אין נותנין זמן לחבלות'!?
כי לא יהבינן ליה
זמן – לחבלה, דחסריה ממונא, אבל לבושת, דלא חסריה ממונא – יהבינן.
שמרה עומדת על פתח
חצירה [ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן; גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה;
העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר ליה: "לזו אני נותן ארבע מאות
זוז"? אמר לו: לא אמרת כלום: החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי – פטור; אחרים
שחבלו בו – חייבים]:
והתניא: 'אמר
לו רבי עקיבא: צללת במים אדירים והעלית חרס בידך (כלומר: יגעת
לפטור עצמך, ולא העלית בידך כלום: שברי חרסים אין ראוים לכלום): אדם רשאי לחבל בעצמו'.
אמר רבא: לא קשיא
[ממשנתנו: החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי]: כאן בחבלה (אין
רשאי), כאן בבושת.
והא מתניתין [בספור
על המבייש את אשתו] בבושת הוא,
(בבא קמא צא,ב)
וקתני: 'החובל
בעצמו - אף על פי שאינו רשאי – פטור'!?
הכי קאמר ליה: לא
מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו (דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו [כדברי
רבי עקיבא] - כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים - לא מפטרי בהכי), אלא אפילו חבלה (חבלה
ממש) - דאין אדם רשאי לחבל בעצמו (ואיכא
למימר הואיל ומקולקל הוא, דאין מקפיד - לא נחייבו אחריני עלויה) - (אפילו הכי) אחרים שחבלו בו חייבין.
ואין אדם רשאי לחבל
בעצמו? והתניא [ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה ט ה"ד]: 'יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור? - תלמוד
לומר: [ויקרא ה,ד: או נפש כי
תשבע לבטא בשפתים] להרע או
להטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת
מאלה]; מה הטבה רשות (בשבועות
(דף כז,א) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר
הרשות) - אף הרעה רשות: אביא נשבע
להרע בעצמו ולא הרע [שיהא
חייב על השבועה]';
[מכל מקום מכאן שאדם רשאי להרע לעצמו].
אמר שמואל: [מהי
'להרע לעצמו'? אם נשבע] "אשב בתענית" [אבל
בצורה אחרת אין אדם רשאי להרע לעצמו].
דכוותה גבי הרעת
אחרים (דקתני התם: 'יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב?
תלמוד לומר: 'להרע או להטיב': מה
הטבה רשות [בשבועות (שם)] כו') [מה
ההרעה לאחרים]?
להשיבם בתענית.
אחרים מי מותיב
להו בתעניתא?
אִין, דמהדק להו
באנדרונא (סוגרן בחדר, ואין להם מה לאכול).
והתניא: 'איזהו
הרעת אחרים? "אכה פלוני ואפצע את מוחו"'!
אלא תנאי היא, דאיכא
למאן דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מאן דאמר אדם רשאי לחבל בעצמו.
מאן תנא דשמעת ליה
דאמר 'אין אדם רשאי לחבל בעצמו'? אילימא האי תנא הוא, דתניא: '(בראשית
ט,ה) ואך את דמכם לנפשותיכם
אדרש [מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם]; רבי אלעזר אומר: ('לנפשותיכם
אדרוש' -) מיד נפשותיכם
אדרש (מיד עצמכם אדרוש) את דמכם'.
ודלמא קטלא שאני?
אלא האי תנא הוא,
דתניא: 'מקרעין על המת, ולא מדרכי האמורי. אמר רבי אלעזר: שמעתי שהמקרע על המת
יותר מדאי - לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו.'
ודלמא בגדים שאני,
דפסידא דלא הדר הוא, כי הא: דרבי יוחנן קרי למאני 'מכבדותא'; ורב חסדא - כד הוה
מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה, אמר: "זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה
ארוכה"'!
אלא האי תנא הוא,
דתניא: 'אמר רבי אלעזר הקפר ברבי: מה תלמוד לומר (בנזיר כתיב): [במדבר ו,יא: ועשה
הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה] וכפר
עליו מאשר חטא על הנפש [וקדש את ראשו ביום ההוא] - ('על הנפש'
משמע שחטא בנפש אדם;) וכי באיזה
נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין; והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו
אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר (המסגף עצמו
בתענית) - על אחת כמה וכמה.'
הקוצץ נטיעותיו
[אף על פי שאינו רשאי – פטור; אחרים חייבין]:
תני רבה בר בר חנה
קמיה דרב: '"שורי הרגת!", "נטיעותי קצצת!" – "אתה אמרת
לי להורגו!", "אתה אמרת לי לקוצצו!" – פטור'.
אמר ליה: אם כן
לא שבקת חיי לברייתא! כל כמיניה?
אמר ליה: איסמייה
[תמחק את הברייתא מספר הברייתות]?
אמר ליה: לא! תתרגם
מתניתך בשור העומד להריגה (שור שהמית), ובאילן העומד לקציצה (אשירה, או
כל עץ הנוטה לרשות הרבים ומתיירא שמא יפול על אדם וימות).
אי הכי - מאי קא
טעין ליה?
דאמר ליה:
"אנא בעינא למיעבד הא מצוה" (וכי טעין ליה היאך "אתה
אמרת לי להרגו" - מסתמא קושטא קאמר, דכיון דלהכי קאי - לא קפיד כולי האי,
ואינשי הוא דאינשי [שכח שאמר לו]), דתניא '[ויקרא יז,יג:
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או
עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר] 'ושפך' 'וכסהו' - מי ששפך – יכסה; ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן
לו עשרה זהובים.'
אמר רב דיקלא: דטען
קבא - אסור למקצציה.
מיתיבי: 'כמה
יהא בַּזַּית ולא יקצצו? - רובע (רובע הקב)'.
שאני זיתים, דחשיבי.
אמר רבי חנינא:
לא שכיב [מת] שיבחת ברי [שם
הבן: שיבחת] אלא דקץ תאינתא
בלא זמנה.
אמר רבינא: ואם
היה מעולה בדמים (דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו) – מותר.
תניא נמי הכי:
'(דברים כ,כ)
רק עץ אשר תדע [כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר
אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה] ('רק
עץ אשר תדע' - קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב 'רק אשר לא הוא מאכל') - זה אילן מאכל (והכי קאמר:
רק עץ אשר תדע; אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא – קחנו, ואפילו הוא של מאכל); 'כי לא עץ מאכל הוא' - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר - מה תלמוד
לומר 'כי לא עץ מאכל'? -להקדים סרק למאכל;
(בבא קמא צב,א)
יכול אפילו מעולה
בדמים (לקורה יותר מפירות, יהא סרק קודם לו)? - תלמוד לומר: 'רק' (מיעט הקדמה)'.
שמואל אייתי ליה
אריסיה תמרי; אכיל; טעים בהו טעמא דחמרא, אמר ליה: מאי האי?
אמר ליה: ביני גופני
קיימי.
אמר: מכחשי בחמרא
כולי האי! למחר אייתי לי מקורייהו (מקור שלהן ועיקרן; לישנא אחרינא:
הבא לי קור, שהוא רך לאכול, וגדל סביב שרשיו; כלומר: כלה עיקרם, מפני שמפסיד ונאכל
את הקור).
רב חסדא חזא תאלי
[סוג דקל] בי גופני, אמר ליה לאריסיה: עקרינהו; גופני קני דקלי
(מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות), (ואילו) דקלי לא קני גופני (אין שבחן
עולה אלא לדבר מועט).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.