בבא קמא דף צ
המשך פרק שמיני
'החובל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא פט,ב)
לימא תקנת אושא
- תנאי היא, דתני חדא: 'עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה (הפילה
היא את שינו וסימאה את עינו), אבל
לא לאיש (סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו - לא יצא לחירות,
לפי שאין גופו קנוי לו)', ותניא
אידך: 'לא לאיש ולא לאשה'; סברוה (בעלמא:) דכולי עלמא (תרוייהו
הני תנאי סבירא להו) קנין פירות לאו
כקנין הגוף דמי; מאי? (והכא היינו טעמא) לאו בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר 'לאשה' לית ליה תקנת אושא,
ומאן דאמר 'לא לאיש ולא לאשה' אית ליה תקנת אושא (הלכך
משום איש לא נפקי, דלא קני להם לגופייהו ממש; משום אשה נמי לא נפקי, דאלים שעבודיה
למהוי כקנין הגוף)?
לא, דכולי עלמא
אית להו תקנת אושא, אלא כאן קודם תקנה (הוי שעבודיה קיל כשאר קנין
פירות, דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי), כאן לאחר תקנה.
ואי בעית אימא: אידי ואידי לאחר תקנה, ואית להו תקנת אושא; אלא למאן דאמר 'לאשה ולא לאיש' - מאי טעמא? כדרבא, דאמר רבא:
(בבא קמא צ,א)
הקדש, חמץ,
ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד.
('הקדש':
עשה שורו אפותיקי לבעל חובו, וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח - הפקיע שיעבודיה
דמלוה, ומותר למזבח, ואין בו משום גזל, ששבח הקדש מפקיעו, הואיל ולא היה קנוי לו
ממש אלא עומד לגבות הימנו; ודוקא קדושת הגוף, אבל קדושת דמים - לא אלימי
לאפקועי שיעבוד מלוה, דתנן: מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם
לאשה את כתובתה כו' [במסכת ערכין דף כג,ב] ותכריכי
המת כקדושת הגוף דמי, ומפקעי, ונאסרין בהנאה;
'חמץ': נכרי
שהלוה את ישראל על חמצו, ולא הרהינו אצלו, דמחוסר גוביינא: שהיה עומד החמץ בביתו
של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד: כשבא עת ביעורו - מפקיע איסור החמץ את
שיעבוד הנכרי, וחייב ישראל לבערו;
והא דתנן בפסחים (פ"ב מ"ג; ל,ב): 'נכרי שהלוה לישראל על חמצו - מותר בהנאה לאחר הפסח' - מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו: שנתנו במשכון ביד נכרי, דלא מחוסר גוביינא, ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש;
'שחרור':
עשה עבדו אפותיקי, ושחררו הלוה – משוחרר, וגובה זה חובו ממקום אחר.)
לימא דרבא -
תנאי היא?
לא! דכולי עלמא
אית להו דרבא, והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל.
ואיבעית אימא:
דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא (ושיעבודיה
דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא),
והכא ב'קנין פירות כקנין הגוף דמי' (דעלמא) קמיפלגי, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: 'המוכר עבדו (עבד
כנעני) לאחר, ופסק עמו (המוכר
עם הלוקח) על מנת שישמשנו (עוד) שלשים יום: רבי מאיר אומר: ראשון ישנו בדין 'יום
או יומים' (אם הכהו בתוך שלשים יום הללו, ולא מת תחת ידו אלא עמד
יום או יומים חי - אינו נהרג, דכתיב (שמות כא,כא) אך אם
יום או יומים [יעמד
לא יקם כי כספו הוא]), מפני שהוא תחתיו (אבל שני
- אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון - אינו בדין יום או יומים, ונהרג
עליו, אפילו מת מחולי זה לסוף שלש שנים, דקנין פירות שהוא קנין לראשון - כקנין
הגוף דמי, ולאו דשני הוא);
- קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי -
רבי יהודה
אומר: שֵנִי ישנו בדין 'יום או יומים', מפני שהוא כספו
- קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי;
רבי יוסי
אומר: שניהם ישנן בדין 'יום או יומים': זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו
- מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין
הגוף דמי, וספק נפשות להקל;
רבי אלעזר
אומר: שניהם אינן בדין 'יום או יומים': זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו'.
אמר רבא: מאי
טעמא דרבי אלעזר? אמר קרא [שמות כא,כא: אך
אם יום או יומים יעמד לא יקם]
כי כספוֹ הוא - כספו המיוחד לו.
כמאן אזלא הא
דאמר אמימר: 'איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג (אפילו מכרו שניהם כאחד) - לא עשו ולא כלום (שאינו לא
לזה ולא לזה)' (ואם
מת אחד מהם, זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות, ולא דמו לשותפין דעלמא, דהתם יש לזה חלק
בכולו ליטול חצי, וכן לזה; אבל הכא - כולן קנויין לה לגוף, וכולן קנויין לו
לפירות, וליכא 'מיוחד' - לא לזה ולא לזה)?
כמאן? כרבי
אלעזר.
מאן תנא להא
דתנו רבנן: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין - אין יוצאין
בראשי אברים שאינן חוזרין (כ"ד הן, שהעבד יוצא בהן
לחירות [בפרק קמא דקדושין (דף כה,א)])'?
אמר ליה רב
מרדכי לרב אשי: הכי אמרי משמיה דרבא: רבי אלעזר היא; מי לא אמר רבי אלעזר 'כספו
המיוחד לו'? הכא נמי עבדו המיוחד לו.
משנה:
התוקע לחבירו (הכהו
על אזנו - לשון מורי; לשון אחר: תוקע ממש) - נותן לו סלע (משום בושת).
רבי יהודה אומר
משום רבי יוסי הגלילי: מנה.
סטרו (על
הלחי; כמו 'הסוטר לועו של ישראל' [סנהדרין נח,ב]) - נותן לו מאתים זוז;
לאחר ידו -
נותן לו ארבע מאות זוז;
צרם (משך; ובבכורות (דף לד,א) שמעתי לשון פוגם) באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז.
(בבא קמא צ,ב) [המשך
המשנה]
זה הכלל: הכל
לפי כבודו (בגמרא מפרש: קולא היא? או חומרא?).
אמר רבי עקיבא:
אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם
יצחק ויעקב;
ומעשה באחד
שפרע ראש האשה בשוק; באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו:
"רבי! תן לי זמן!" ונתן לו זמן. שמרה (המתין לה
עד שראתה) עומדת על פתח חצרה, ושבר
את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן (שמן קנוי באיסר); גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה;
העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו: "לזו אני נותן ארבע מאות
זוז"?
אמר לו: לא
אמרת כלום: [הרי] החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי (כדמפרש
טעמא בגמרא) – פטור; אחרים שחבלו בו
– חייבים;
(וכן) והקוצץ נטיעותיו - אף על פי שאינו רשאי (דעובר בבל תשחית (דברים כ)) – פטור; אחרים חייבין (נטיעה בת שנה - שתי כסף, כדאמר ב'הכונס' (לעיל נח,ב)).
גמרא:
איבעיא להו:
מנה צורי (עשרים וחמשה סלעים, מאה זוז) תנן? או מנה מדינה (שמינית
שבמנה צורי; סלע של מדינה - חצי זוז, כדאמר ב'שור שנגח' (לעיל לז.): חנן בישא תקע
ליה כו') תנן?
תא שמע: דההוא
גברא דתקע ליה לחבריה; אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה; אמר ליה: 'הא אנא הא רבי יוסי
הגלילי, הב ליה מנה צורי' שמע מינה מנה צורי תנן!
שמע מינה.
מאי 'הא אנא הא
רבי יוסי הגלילי'?: אילימא הכי קאמר ליה: 'הא אנא - דחזיתך, והא רבי יוסי הגלילי
דאמר מנה צורי - זיל הב ליה מנה צורי' למימרא דעד נעשה דיין!? והתניא: 'סנהדרין
שראו אחד שהרג את הנפש - מקצתן נעשו עדים, ומקצתן נעשו דיינין, דברי רבי טרפון;
רבי עקיבא אומר: כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין' [ורבי
יהודה נשיאה פוסק לפי רבי טרפון ולא כרבי עקיבא]?
עד כאן לא קאמר
רבי טרפון אלא דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין, אבל עד נעשה דיין - לא קאמר;
כי תניא ההיא - כגון שראו בלילה (ולמחרת כשבאין לדון - אין דנין
אלא על פי שמועה, לפיכך צריך למקצתן להעיד; ואם אין שם אלא שלשה - צריך להושיב
אחרים ולהעיד בפניהם; אבל ראו ביום - עושין על פי הראייה לרבי טרפון מיד; ורבי
יהודה הנשיא - כרבי טרפון סבירא ליה) דלא למעבד דינא נינהו;
ואיבעית אימא:
הכי קאמר ליה: 'הא אנא - דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי, דאמר: מנה צורי, והא סהדי
דמסהדי בך: זיל הב ליה מנה צורי.
וסבר רבי עקיבא
דאין עד נעשה דיין? והתניא '[שמות כא,יח: וכי
יריבן אנשים] והכה איש את רעהו
באבן או באגרוף [ולא ימות, ונפל למשכב]: שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים (שיכול
להביאו לבית דין לאומדו: אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו, ואם אין ראוי - לא ישלם,
שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל)
- אף כל שמסור לעדה ולעדים, פרט לשיצתה מתחת יד העדים (שנאבדה
מהן, ובית דין לא ראוה - אף על פי שראוה עדים – פטור, דבעינן אומדנא בבית דין)!
אמר לו רבי
עקיבא: (ונהי נמי דאבן בא בבית דין -) וכי בפני בית דין הכהו, שיודעין כמה הכהו (כלומר
חשבון המכות שהכהו, שיכול לאמוד)
ועל מה הכהו (על איזה מאבריו): אם על שוקו או ציפר נפשו (תנוך
שכנגד הלב, ונוח הוא לחבל משם)?
ועוד: הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת - בית דין הולכין אצל בירה או
בירה הולכת אצל בית דין (בתמיה: וכי הטריח הכתוב בית דין
לצאת מלשכה ולראות אותה)? ועוד:
אם נפלה (הבירה קודם שראוה בית דין) - חוזר ובונה (כלום
מצריך הכתוב לחזור ולבנות להראות גבהה לבית דין?)? אלא מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים - אף כל שהוא מסור
לעדים (אלא אעדים סמכינן; וכיון דראו עדים - סמכינן אעדותייהו,
שאומרים לנו "כך וכך היה", ולא בָעינן מסור לעדה אלא לעדים), פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה (כלומר:
שנאבד מיד, ולא ראוה עדים) – פטור';
קתני מיהת 'אמר לו רבי עקיבא: וכי בפני בית דין הכהו, שיודעין כמה הכהו?' -
הא הכהו בפניהם - עד נעשה דיין!
לדבריו דרבי
שמעון התימני קאמר, וליה לא סבירא ליה.
תנו רבנן: 'שור
תם שהמית והזיק (ואחר כן הזיק) - דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות (דתם
אין משלם אלא מגופו, והרי הוא נסקל); מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות (ומשלם מן
העלייה) וחוזרין ודנין אותו דיני
נפשות;
קדמו ודנוהו
דיני נפשות - אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות'; - וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות - מאי הוי? ליהדר
ולידייניה נמי ממונות!?
אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: הא - מני? רבי שמעון התימני היא, דאמר 'מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים' -
(בבא קמא צא,א)
אלמא בעינן
אומדנא דבי דינא (אף לנזקין, דהא האי קרא - בנזקין קאי, דכתיב: 'והכה
איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות'; והכי נמי צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו); והא כיון דגמר דינא לקטלא - לא משהינן ליה
לאומדנא דבי דינא, ולא מענינן לדיניה; ואמינא להו אנא: אפילו תימא רבי עקיבא; הכא
במאי עסקינן? - כגון שברח (בעליו, ואין חבין לו לאדם שלא
בפניו).
אי ברח כי לא
דנוהו דיני נפשות, היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים?
דקביל סהדי (על
נגיחות) וברח (הלכך אין
לנו ממה לשלם, וכגון דלית ליה נכסי).
סוף סוף (כי
לא דנוהו דיני נפשות) - מהיכא משתלם
(הואיל וברח)?
(ומשני:) מרידיא (משהין את השור לחרישה לשכירות, ומשלם לניזק, ואחרי כן
ידינוהו דיני נפשות; אבל קדמו ודנוהו ליסקל - לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא).
אי הכי - תם
נדייניה דיני ממונות ברישא, ונשתלם מרידיא, והדר נדייניה דיני נפשות!?
אמר רב מרי
בריה דרב כהנא: זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא (ואין
בגופו של שור, אלא כשאר נכסי בעליו, ותם אין משלם מן העלייה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number
of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.