בבא קמא דף פז
המשך פרק שמיני
'החובל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא פו,ב)
תניא אידך: 'רבי
יהודה אומר: סומא אין לו בושת;
(בבא קמא פז,א)
וכן היה רבי
יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה'.
מאי טעמא דרבי
יהודה?
אמר קרא (במדבר
לה,כד) ושפטו העדה בין המכה
ובין גואל הדם על המשפטים האלה: כל
שישנו במכה ובגואל הדם - ישנו במשפטים, כל שאינו במכה ובגואל הדם - אינו במשפטים (וסומא
- הא אפיקתיה מדין מיתת בית דין).
תניא אידך: 'רבי
יהודה אומר: סומא אין לו בושת; וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה'.
אמר רב שישא
בריה דרב אידי: מאי טעמא דרבי יהודה?
אמר קרא: ואלה
המצות החקים והמשפטים [אין
פסוק כזה בדיוק; אולי הכוונה לפסוק וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר
צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה [דברים
ו,א]; ואולי הכוונה לפסוק אלה
החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה [ויקרא כו,מו]] כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו
במשפטים -אינו במצות וחקים (דהא אפיקתיה מכלל 'ושפטו').
אמר רב יוסף (סגי
נהור הוה): מריש הוה אמינא: מאן
דאמר הלכה כרבי יהודה, דאמר 'סומא פטור מן המצות' - קא עבדינא יומא טבא לרבנן; מאי
טעמא? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות; והשתא דשמעית להא דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא:
גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה - מאן דאמר לי 'אין הלכה כרבי יהודה' -
עבדינא יומא טבא לרבנן; מאי טעמא? דכי מפקדינא - אית לי אגרא טפי.
משנה:
זה חומר באדם
מבשור: שהאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת, ומשלם דמי ולדות, ושור אינו משלם אלא
נזק (כדאמר בפרק ב (דף כו,א) 'איש
בעמיתו' [ויקרא יט,יא] - ולא שור בעמיתו), ופטור מדמי ולדות (כדאמר
ב'שור שנגח את הפרה' (לעיל דף מב,א): אנשים - ולא שוורים).
המכה את אביו
ואת אמו ולא עשה בהן חבורה (מכה אביו ואמו אין חייב [מיתה]
עד שיעשה בהן חבורה – ב'אלו הן הנחנקין' (סנהדרין דף פה,ב)), וחובל בחבירו ביום הכפורים - חייב בכולן.
החובל בעבד
עברי - חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. החובל בעבד כנעני של אחרים - חייב
בכולן. רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת.
חרש שוטה וקטן
- פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין.
העבד והאשה
פגיעתן רעה (שאין להם מה לשלם): החובל בהם – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין, אבל
משלמין לאחר זמן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד (וקנו
נכסים) - חייבין לשלם (שהרי
מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם: שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות
ולירושה).
המכה אביו ואמו
ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת - פטור מכולן, מפני שהוא נדון בנפשו;
והחובל בעבד כנעני שלו - פטור מכולן.
גמרא:
בעא מיניה רבי אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים - חבלה למי? (גדולה ודאי דידה הויא.) מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב (דכתיב 'בנעוריה בית אביה' [במדבר ל,יז] - כל שבח נעורים לאביה: אפילו כסף קדושין שלו) - חבלה נמי דאבוה הוי? מאי טעמא? - דהא אפחתה מכספה? או דילמא שבח נעורים - הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין - מצי מסר (דכתיב (דברים כב,טז) 'את בתי נתתי לאיש הזה' - אלמא בידו לתתה למי שירצה, הלכך כסף קדושין נמי לאביה), אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל (דאין אדם רשאי לחבול בבתו, דהא ישראלית היא, ועבר על 'לא יוסיף - פן יוסיף' (דברים כה,ג)) - לא קנייה ליה רחמנא?
(בבא קמא פז,ב)
אמר ליה: לא זִכתה
התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד [לפי
זה נראה בסיכום ש'שבח נעורים' הוא מה שהכניסה הילדה הכנסה בפועל, אבל לא מה שהיתה
ראויה להכניס].
איתיביה: 'החובל
בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא (שהעבד) שלו [של
החובל, כלומר: אם החובל הוא האדון]' (ולא בעבד דאחֵר, דנותן שבתו לרבו;
קתני מיהת דעבד עברי שלו – פטור, הואיל ומעשה ידיו שלו; והכא נמי: כיון דבתו -
מעשה ידיה שלו, לשקול שבת דידה, וקשה לרב דאמר 'לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים
בלבד', דודאי אפילו חבלות זיכתה לו)!?
אמר אביי: מודה
רב בשבת (דיהבינן ליה לאב), דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי.
איתיביה [מי?]
[דומה לתוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ט הלכה ח]:
'החובל בבנו גדול - יתן לו מיד; בבנו קטן - יעשה לו סגולה (לא
זכי ליה רחמנא מידי, אבל בבתו קטנה זכי ליה); החובל בבתו קטנה – פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה
חייבין ליתן לאביה'?
הכי נמי בשבֶת.
'ובבנו גדול יתן לו מיד'? ורמינהו: 'החובל
בבניו ובבנותיו של אחרים: גדולים - יתן להם מיד; קטנים - יעשה להם סגולה; בבניו
ובבנותיו שלו – פטור'?
אמרי: לא קשיא:
כאן כשסמוכים על שלחנו, כאן כשאין סמוכין על שלחנו.
במאי אוקימתא
לקמייתא ['יתן לו מיד']- בשאין סמוכין על שלחנו? אי הכי אימא סיפא: 'החובל
בבתו הקטנה – פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה' - לדידה
בעי למיתב לה, דבעיא מזוני!
ואפילו למאן דאמר (פלוגתא במסכת גיטין בפרק
שני): יכול הרב לומר לעבד "עשה
עמי ואיני זנך" - הני מילי בעבד כנעני, דאמר ליה "עביד עבידתא כולי
יומא, ולאורתא זיל סחר ואכול (סבב ואכול חזור על הפתחים; לישנא
אחרינא: סחר סבב לפתחי העיר)",
אבל עבד עברי, דכתיב [דברים טו,טז: והיה כי
יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך] כי טוב לו עמך: עמך
במאכל, עמך במשתה - לא כל שכן בתו [כאשר
היא צריכה לפרנס את עצמה]!
כדאמר רבא בריה
דרב עולא (בפרק 'נערה שנתפתתה' (כתובות דף מג,א)): 'לא נצרכה אלא להעדפה (המותר על
מזונותיה)' - הכא נמי לא נצרכה אלא
להעדפה [שההעדפה – לאביה].
במאי אוקימתא?
לבתרייתא בסמוכין על שלחנו? 'גדולים יתן להם מיד, קטנים יעשה להם סגולה' –
אמאי? לאביהם בעי למיתבי (דמאי שנא כי חבל בהו איהו, דמפטר
משבת משום דסמוכין על שולחנו, כי חבלי בהו אחריני נמי - ליתבו ליה)!?
אמרי כי קא
קפיד - במידי דקא חסר (במידי דחסר ביה ממונא, כגון היכא דחבל בהו איהו,
דנימא ליה אנן 'זיל שלים'), במידי
דאתא מעלמא לא קפיד.
והא מציאה (דתנן
ב'שנים אוחזין' (בבא מציעא דף יב,ב): 'מציאת
בנו ובתו הקטנים - הרי אלו שלו' ואוקימנא התם גדול וסמוך על שולחנו זהו 'קטן'), דמעלמא קאתי להו, וקא קפיד?
אמרי: רווחא
דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה – קפיד, אבל חבלה, דאית להו צערא
דגופייהו, ומעלמא קאתי להו - לא קפיד.
והא התם דאית
לה צערא דגופא, ומעלמא קאתי לה, וקא קפיד, דקתני 'ולא עוד אלא <אפילו> אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה'!?
אמרי: התם -
דגברא קפדנא הוא, דהא אין סמוכין על שלחנו, אפילו במידי דאתי להו מעלמא - קפיד;
הכא, דלאו גברא קפדנא הוא, דהא סמוכין על שלחנו כי קא קפיד - במידי דקא חסר ליה,
במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד.
מאי 'סגולה'?
רב חסדא אמר:
ספר תורה.
רבה בר רב הונא
אמר: דיקלא דאכיל מיניה תמרי;
וכן אמר ריש
לקיש: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד; ורבי יוחנן אמר: אפילו פציעה.
'פציעה' סלקא דעתך? אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה,
(בבא קמא פח,א)
דאפחתה מכספה (והרי
בידו למוכרה), אבל פציעה - דלא
אפחתה מכספה - לא קמיבעיא ליה.
אמר רבי יוסי
בר חנינא: שפצעה בפניה ואפחתה מכספה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות
שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.