מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף פה

 

המשך פרק שמיני 'החובל'

 

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(בבא קמא פד,ב)

צער: כוואו בשפוד או במסמר [- ואפילו על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה]:

צער שלא במקום נזק (כי מתניתין: על צפורנו, דלא אפחתיה) – משתלם. מאן תנא?

אמר רבא: בן עזאי היא, דתניא: '[שמות כא,כה: כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה] רבי אומר: כויה נאמרה תחילה; בן עזאי אומר: חבורה נאמרה תחילה'.

במאי קא מיפלגי?

רבי סבר: 'כויה' - דלית בה חבורה משמע; כתב רחמנא 'חבורה', לגלויי עלה דכויה דאית בה חבורה – אִין, אי לא – לא (והיינו דקאמר 'כויה' - לחודה נאמרה תחילה, כלומר: כויה שנאמר בפסוק תחילה - היינו שומעין שיהא חייב על כויה גרידא, אפילו בלא חבורה, דליכא אלא צער; לכך הוצרכה 'חבורה', ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה: דכיון דמשלם רפוי משום חבורה - משלם נמי צער; אבל שלא במקום חבורה, כגון על צפורן – פטור, דצער בלא נזק - לא משלם; דאי לאו משום הכי לא אצטריך 'חבורה', דהשתא 'כויה' - בלא חבורה שמעינן דחייב, כל שכן חבורה שיש בה נזק); ובן עזאי סבר: 'כויה' - דאית בה חבורה משמע; כתב רחמנא 'חבורה' לגלויי עלה, דכויה דלית בה חבורה (והיינו דקאמר 'חבורה נאמרה תחילה' – כלומר: מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה, דסתם כויה יש בה חבורה; לפיכך הוצרכה תורה לכתוב 'חבורה' בהדיא, דהשתא על כרחך 'כויה' דרישא - בלא חבורה היא, וחייב בצער בלא נזק, כמתניתין).

מתקיף לה רב פפא: אדרבה! איפכא מסתברא (ומתניתין - רבי היא, ולא בן עזאי, דלא עקרינן ליה מרבי, דהוא סדרה; ועוד: דהכי מסתברא טפי, דהא 'נאמרה' דקאמרי רבי ובן עזאי - אמסקנא דמילתא קיימי: דמתוקמא בה דרשא דקרא, ולאו אמשמעות קמא קאי, דסוף המקרא עתיד להוציאו): רבי אומר (והכי קאמר רבי: סוף המקרא מוכיח לנו) 'כויה נאמרה תחילה (דכויה בלא חבורה חייב הכתוב בתחילתו)' (וצער משתלם שלא במקום נזק; מאי טעמא?) - סבר כויה דאית בה חבורה משמע; כתב רחמנא 'חבורה' לגלויי עלה ד'כויה' - דלית בה חבורה; בן עזאי אומר: (סוף המקרא מוכיח לנו ד)חבורה נאמרה תחילה (כלומר: מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחלתו - אינה אלא אם כן יש עמה חבורה; מאי טעמא?): סבר כויה דלית בה חבורה משמע; כתב רחמנא 'חבורה' לגלויי עלה: דכויה דאית בה חבורה – אִין, אי לא – לא; ואמסקנא קיימי (האי 'נאמרה' דקאמרי - אסוף הדרשה, ועיקרה, שהיא עומדת קיימי).

אי נמי: דכולי עלמא 'כויה' - בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע, והכא -

 

 

(בבא קמא פה,א)

בכלל ופרט המרוחקים זה מזה[1] קמפלגי: רבי סבר: אין דנין אותו בכלל ופרט (הכא נמי: 'כויה' נאמרה תחילה כלל; ד'כויה' משמע: בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה; ואי הוי חבורה סמיך ליה - הוי דרשי 'חבורה' – פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט: יש עמה חבורה – אִין, אֵין עמה חבורה – לא; השתא דכתיב 'פצע' בינתים - לא דיינינן;

ולקמן פריך: 'חבורה לרבי למה לי?' והיינו דקאמר 'כויה נאמרה תחילה'כלומר: מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא, ולא נאמר 'סופו מוכיח': שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה, ואין דנין; ומתניתין רבי היא) ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט; וכי תימא 'חבורה' לרבי - למה לי (הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו)? - לדמים יתרים (דאי לא כתיב אלא 'כויה תחת כויה' - הוה אמרינן: בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה - דמי כויה משלם, אבל תרתי לא משלם; קא משמע לן דמשלם תרוייהו).

 

אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול [להיות מצטער כך]:

צער במקום נזק (היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה) - היכי שיימינן (את הצער? הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל)?

אמר אבוה דשמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו.

'לקטוע לו ידו'? לא צער לחודיה הוא!? הא - כולהו חמשה דברים איכא! ועוד: בשופטני עסקינן? אלא: לקטוע ידו הקטועה (ומחוברת בגידין צמותין, ואינה ראויה לו למלאכה).

'ידו הקטועה' - נמי לא צער לחודיה איכא; הא צער ובושת איכא, דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים!?

אלא: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות (ידו המוכתבת למלך), בין סם לסייף (לקוצצה בסם שאין שם צער כלל: כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף).

אמרי: הכא נמי לא שקיל (כל ממון שבעולם), ומצער נפשיה (לצער נפשיה לקוצצה, וכאן כבר נעשה מעשה)!

אלא: אומדין כמה אדם רוצה ליתן (לשליח המלך) לקטוע לו ידו המוכתב למלכות (לקוטעה בסייף), בין סייף לסם (ויקטענה השליח בסם).

האי – 'ליטול'? 'ליתן' מבעי ליה!?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ליטול זה מזה (מן המזיק) מה שנתן זה (למלך).

 

רפוי הכהו חייב לרפאותו [עלה בו צמחים: אם מחמת המכה – חייב; שלא מחמת המכה – פטור; חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה - חייב לרפאותו; חייתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו; 'שבת': רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו]:

תנו רבנן: 'עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - חייב לרפאותו, וחייב ליתן לו דמי שבתו (דמחמת הצמחים נפל למשכב); שלא מחמת המכה - אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו. רבי יהודה אומר: אף מחמת המכה - חייב לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו; וחכמים אומרים: שבתו ורפואתו (הקישן הכתוב): כל שחייב בשבת - חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת - אינו חייב בריפוי (ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו)'.

במאי קא מיפלגי?

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב, דיתבי וקאמרי: הכא - במכה ניתנה לאגד (נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה, ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד) קמיפלגי: רבנן סברי מכה ניתנה לאגד, ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד (לא נתנה רשות לאגד, וזה - להנאתו אָגַד, הלכך צמחים שעלו בה - אין על המזיק להתחייב עליהן): ריפוי, דתנא ביה קרא (דשנה עליו הכתוב [ורפא ירפא]) – מיחייב, שבת דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב, ואמינא להו אנא: אי מכה לא ניתנה לאגד - ריפוי נמי לא מיחייב!?

אלא: דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד, ולא ניתנה לאגד יתירה; רבי יהודה סבר: כיון דלא ניתנה לאגד יתירה, 'ריפוי' דתנא ביה קרא – מיחייב, שבת - דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב; ורבנן (תנא קמא) סברי: כיון דתנא ביה קרא בריפוי - אשבת נמי מיחייב, דאיתקש לריפוי; ורבי יהודה סבר: שבת לא מיחייב, דמעטיה רחמנא: 'רק [שבתו יתן ורפא ורפא]'; ורבנן: 'רק' - לשלא מחמת המכה הוא דאתא (שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן).

ולרבנן בתראי, דאמרי 'כל שחייב בשבת - נחייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת - אינו חייב בריפוי', ריפוי דתנא ביה קרא למה לי?

מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתניא [דבי] רבי ישמעאל אומר: '[שמות כא,יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן] ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות (ולא אמרינן "רחמנא מחי - ואיהו מסי!?")'.

 

תנו רבנן: 'מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו? תלמוד לומר: רק שבתו יתן ורפא ירפא (שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים, והקיש שבת לריפוי);

יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: 'רק';

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף מחמת המכה פטור, שנאמר 'רק''.

איכא דאמרי [דאמר רבי יוסי ב"ר יהודה]: אף מחמת המכה פטור לגמרי, כרבנן בתראי;

ואיכא דאמרי: אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי; כמאן? כאבוה [רבי יהודה].

 

אמר מר: 'יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: 'רק'';

שלא מחמת המכה בעי קרא [לומר לנו שאין חיוב על המכה לשלם]?

אמרי: מאי 'שלא מחמת המכה' - כדתניא: 'הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה - מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה - והעלה מכתו גרגותני, יכול יהא חייב לרפאותו? תלמוד לומר: 'רק''.

מאי 'גרגותני'?

אמר אביי: נאתא כריכתא (בשר מת).

מאי אסותיה?

אהלא (אהלמ"י בלע"ז) וקירא (שעוה) וקלבא (רשינ"א שבחביות של יין).

ואי אמר ליה (מזיק) "אסייך אנא (אני מרפא אותך, ואיני נותן דמי אסייך)"?

אמר ליה: "דִּמִּיתָ עלי כאריא ארבא [אריה אורב]".

ואי אמר ליה "מייתינא אסיא דמגן במגן (שירפא בחנם; וקרובו הוא)!"?

אמר ליה "אסיא דמגן - במגן מגן שוה".

ואי אמר "מייתינא לך אסיא רחיקא (ומוזיל גבי)"?

אמר ליה "אסיא רחיקא - עינא עוירא (שעתיד לילך לדרכו, ואין חושש אם עיור עינו של זה)".

ואי אמר ליה היאך [הניזק] "הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי"

אמר ליה "פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי".

ואי אמר ליה "קוץ לי מקץ [תן לי סכום קצוב שנסכים עליו]!"

אמר ליה "כל שכן (דלא ניחא לי בהכי): דפשעת בנפשך (דאי פשעת בנפשך - גנאי גדול הוא לי) וקרו לי 'שור המזיק'".

 

תנא: 'וכולן משתלמין במקום נזק' [בנוסף לנזק].

מנהני מילי?

אמר רב זביד משמיה דרבא: אמר קרא: [שמות כא,כה: כויה תחת כויה] פצע תחת פצע [חבורה תחת חבורה] - ליתן צער במקום נזק.

האי - מבעי ליה

 

(בבא קמא פה,ב)

לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון (בפרק שני דף כו,ב)!?

אם כן נכתוב קרא 'פצע בפצע'; מאי 'פצע תחת פצע'? שמע מינה תרתי.

רב פפא משמיה דרבא אמר: אמר קרא: [שמות כא,יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - ונקה המכה, רק שבתו יתן] ורפא ירפא - ליתן רפואה במקום נזק.

האי - מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: 'ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'!?

אם כן נכתוב קרא 'ורופא ירפא' - שמע מינה [מ'ורפא ירפא']: ליתן רפואה במקום נזק.

ואכתי מבעי ליה לכדאמרן: למיתני ביה קרא בריפוי!?

אם כן לימא קרא או 'רפא רפא' או 'ירפא ירפא'; מאי 'ורפא ירפא'? שמע מינה ליתן רפואה במקום נזק.

מכלל - דמשכחת להו שלא במקום נזק! שלא במקום נזק היכי משכחת להו?

צער – כדקתני: 'צער - כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה';

ריפוי - דהוה כאיב ליה מידי וסליק (שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא), ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה (הפכו למראה צרעת), דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה [להחזיר צבע בשרו];

שבת - דהדקיה באינדרונא (סגרו במסגר) ובטליה;

בושת - דרק ליה באפיה.

 

שבת - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין:

תנו רבנן: 'שבת - רואין אותו כאילו �הוא שומר קישואין; ואם תאמר לקתה מדת הדין (כלומר: לא שלם לו כל צרכו) -

דכי מיתפח האי גברא (מחולי זה שנקטע (רגלו)) - לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל, אלא דלי דוולא ושקיל אגרא (יתירא, ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת), אי נמי (כי נקטעה (ידו)) אזיל בשליח ושקיל אגרא (יתירא, ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין)?!

- מדת הדין לא לקתה: שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו (ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות).

 

אמר רבא: קטע את ידו - נותן לו דמי ידו (עדיין הוא ראוי לשומר קישואין, הלכך [משלם גם]) ושבת: רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין (כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין); שיבר את רגלו (ושוב אינו ראוי לשמור קישואין, שצריך להלך סביב הגנה) - נותן לו דמי רגלו, ושבת: רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח; סימא את עינו - נותן לו דמי עינו, ושבת: רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים; חירשו - נותן לו דמי כולו (אין ראוי לכלום).

 

בעי רבא: קטע את ידו ולא אמדוהו (בית דין, ולא אמרו למזיק "תן לו כך וכך ריפוי, כך וכך שבת צער ובושת"), (ואחרי כן) שיבר את רגלו (קודם שיתרפא) ולא אמדוהו, סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו – מהו? מי אמרינן: כיון דלא אמדוהו - בחד אומדנא סגי ליה, ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי? או דלמא: חדא חדא אמדינן, ויהבינן ליה? - נפקא מיניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא: נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה, דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה - כמאן דקטליה דמי, והא יהיב ליה דמי כוליה (ואף על גב דבנזק לא נפקא לן מינה מידי, דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו, הלכך בין אומד 'כולה' בין אומד 'כל אחד בפני עצמו' - מדה אחת היא, אבל ר�יפוי - לא, שהרי לא נתרפא בינתים, ושבת – לא, שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו) - צער ובושת מיהת דכל חדא וחדא יהיב, דהא הוה ליה צער ובושת! ואם תימצי לומר כיון דלא אמדוהו - קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי, אמדוהו מהו? מי אמרינן כיון דאמדוהו - חדא חדא בעי למיתב ליה? או דלמא: כיון דלא שלים - יהיב ליה דמי כוליה?

תיקו.

 

בעי רבה: שבת הפוחתתו בדמים (הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו, וסופו להיות שלם כבתחילה, ואין כאן אלא שבת, אבל פוחתו עכשיו בדמים: שאם היה בא לימכר עכשיו - היו דמיו פוחתין) - מהו (מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא)?

היכי דמי? כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו ('צמתה' - דשטריר"ט בלע"ז, לשון 'צומת הגידין': מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.)), וסופה לחזור – מאי? כיון דסופה לחזור - לא יהיב ליה (דמי ידו) ולא מידי? או דלמא: השתא מיהת אפחתיה!?

תא שמע: המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה (דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה; ב'אלו הן הנחנקין' (סנהדרין דף פד:)), והחובל בחבירו ביום הכפורים -

 

(בבא קמא פו,א)

חייב בכולן (חמשה דברים).

האי 'לא עשה חבורה' - היכי דמי (שיהא היזק בלא חבורה)? לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור (דבאין סופו לחזור ליכא למימר, דכל 'בלא חבורה' - סופו לחזור הוא), וקתני 'חייב בכולן (חמשה דברים)'?

אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה.

והאמר רבה: 'החורש את אביו – נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה': טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [ולכן יהא פטור מתשלומים, שהרי קם ליה בדרבה מיניה]?

אלא הכא במאי עסקינן? - כגון שגילחו (דאפחתיה מכספיה, בלא חבורה): גילחו מהדר הדר, והיינו בעיין (כלומר: מה לי שיער מה לי יד - הא בסופו לחזור מחייבת ליה).

אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שסכו נשא (סם המשיר את השער), דלא הדר (ואינו חוזר, ואיכא נזק: דהא אפחתיה מכספיה, דמום הוא).

צער - דאית ליה קרטופני (בקעים בקעים; חטטין) ברישיה, וצווחי מהנהו קרטופני (מכאיבים לו מחמת חוזק הסם); ריפוי - דבעיא אסויי (לצערא דהנך קרטופני); שבת - דהוה מרקיד בי כובי (לשון מרקד בחנויות), דבעיא מחוי גוני ארישא (מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק, כדרך הליצנים) ולא מחוי מהנהו קרטופני (דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני - לא מצי מחוי; ואף על פי שלא בטלו משאר מלאכה - נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך); בושת - אין לך בושת גדול מזה.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

 

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

 רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ;    מראי מקומות גם 10 MIRIAM 

 הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

 

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה. 

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

 

This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.