בבא קמא דף
עו
המשך פרק שביעי
'מרובה'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא עה,ב)
אמר מר: 'הן
משלמין תשלומֵי כפל' (אמר סומכוס בכי האי גוונא דקמאי
משלמין 'כפל' - דמשמע קרן וכפל, ואמאי? כיון דקא מודי ואמר "גנבתי") מדקא מודה דגנב (כיון דקא
מודי ואמר "גנבתי") - קרן
בעי שלומי (דבשלמא קנסא דכפל הוו קא בעי לאפסודי בעדות שקר דידהו, דאכתי
לא עמד בדין, ואיכא למימר דמודה ומיפטר; אלא קרן הוא מחוייב וקאי, ולא מפסדי ליה
מידי)!?
אמר רבי אלעזר
משמיה דרב: תני
(בבא קמא עו,א)
'תשלום דכפל'
([הן]
משלמין את הכפל, והוא משלם שלשה לבד הקרן).
גנב והקדיש
ואחר כך טבח ומכר [משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה; רבי שמעון אומר:
קדשים שחייב באחריותם - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; שאין חייב באחריותם – פטור]:
אמרי: בשלמא
אטביחה לא מחייב: דכי קא טבח - דהקדש קא טבח (דהא
בלאחר יאוש קיימינן; דאי לפני יאוש - לא קדשה; וכיון דאייאוש - קנייה הקדש ביאוש
ושינוי רשות), ו(הלכך)לא דמריה קא טבח; אלא אהקדש [על
מעשה ההקדשה] ליחייב: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים?
הא מני? - רבי
שמעון היא, דאמר 'קדשים שחייב באחריותן - ברשותיה דמריה קיימי' (וכגון
שאמר "הרי עלי עולה" והפריש גניבה זו לנדרו; דכיון דחייב באחריותו -
ודבר הגורם לממון הוא, כממון דמי; ולאו מכירה היא, ומיהו לענין טביחה – פטור: דאף
על גב דברשות גנב קיימא - דאם אבדו חייב באחריותם להקדש - חל עליה מיהא שם 'הקדש'
לאפוקי מרשות מרה קמא, ולאו דמרה קא טבח).
הא מדסיפא רבי
שמעון - הוי רישא לאו רבי שמעון!
אלא הכא במאי
עסקינן? - בקדשים קלים (שהקדישו לשלמים), ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר (בפרק
קמא (דף יב,ב)) 'קדשים קלים - ממון בעלים הוא', וברשותיה קיימי (הלכך
לאו מכירה היא; ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שֵם הקדש, וכי קא טבח - לאו דמרה קא
טבח
לישנא אחרינא: בטביחה - משום הכי לא מחייב: דבשעת
טביחה - דהקדש נינהו, דאמר בפרק קמא דכי אמר רבי יוסי הגלילי 'ממון בעלים' –
מחיים, אבל לאחר טביחה – לא, אלא משלחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי: דבכי האי שחיטה
לא אמר רבי יוסי הגלילי ד'משלחן גבוה קא זכו' אלא במקדש בחלקו: שחָלקוּ בקדשים,
דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים, אבל בשעת טביחה - אכתי ממון בעלים הם).
אבל קדשי קדשים
– מאי? - משלם תשלומי ארבעה וחמשה? אדתני רישא [פ"ז
מ"ב, דף ע,א] 'גנב וטבח
ואחר כך הקדיש - משלם תשלומי ארבעה וחמשה' (דמשמע
דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש)-
ליפלוג וליתני בדידה (בסיפא, ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם
טביחה): 'במה דברים אמורים? -
בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים משלם תשלומי ארבעה וחמשה'!?
אלא: לעולם לא
שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים; ודקשיא לך 'מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו
לשמים?' - מכרו להדיוט, מעיקרא 'תורא דראובן' (קודם
שמכרו קרוי השור על שמו של גנב)
והשתא (ומשמכרו)
'תורא דשמעון' (ומשמכרו קרוי על שם לוקח), (אבל) מכרו לשמים: מעיקרא 'תורא דראובן' והשתא 'תורא דראובן' (עדיין
שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני).
רבי שמעון אומר
[קדשים שחייב באחריותם - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; שאין חייב באחריותם – פטור]:
אמרי: נהי דסבר
רבי שמעון 'מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים' - איפכא מיבעי ליה (דקא
סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה רבי שמעון, דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו
אחריות - נפק מרשות מריה קמא, ונעשה זה שומר להקדש; וכי טבח - לאו דמריה קא טבח;
וכי מחייב ליה רבי שמעון - אשעתא דהקדש קמחייב ליה, דהויא 'מכירה'; הלכך מיבעי ליה
למימר איפכא): 'קדשים שחייב
באחריותן – פטור' דאכתי לא נפק מרשותיה (הלכך לאו מכירה היא,
ואטביחה נמי לא מחייב, דמרשות מריה קמא נפיק); 'קדשים שאינו חייב באחריותן – חייב (אשעת
הקדש)' (דמכירה
היא:) דמפקי ליה מרשותיה!
אמרי: רבי
שמעון - אמילתא אחריתי קאי (דהיכא דאקדיש גנב - בין לנדר בין
לנדבה - לא מחייב ליה רבי שמעון: לאו אשעתא דהקדש - משום דעדיין שמו עליו: 'נדבתו
של פלוני', ולאו אטביחה - דהא מרשות מריה קמא נפק!), (אלא) והכי קתני: 'אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה
וחמשה; וכן גונב הקדש מבית בעלים – פטור' - מאי טעמא? '[שמות
כב,ו: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר] וגונב מבית האיש [אם ימצא הגנב ישלם שנים] - ולא מבית הקדש; רבי שמעון אומר: קדשים שחייב
באחריותן – חייב (אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי)'; מאי טעמא? - קרינא ביה 'וגונב מבית האיש' (דכיון דחייב בעלים באחריות, כי קא
טבח - דמריה קא טבח, דדבר הגורם לממון כממון דמי); 'ושאינו חייב באחריותן – פטור' - דלא קרינן ביה 'וגונב מבית האיש'.
מכדי שמעינן
ליה לרבי שמעון דאמר (דמתניתין דפטר אטביחת טריפה) 'שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה'? - קדשים נמי: שחיטה
שאינה ראויה היא (דקדשים הנשחטין בחוץ – פסולין; ומאי טעמא דרבי שמעון
דאמר 'קדשים שחייב באחריותן – חייב', דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן - דחייב בתשלומי
ד' וה')!?
כי אתא רב דימי
אמר רבי יוחנן: בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים.
והרי חזרה קרן
לבעלים (הואיל ולשם בעלים נזבחו)!? [ואין
תשובה.]
אמר רבי יצחק
בר אבין: שנשפך הדם (ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא).
כי אתא רבין
אמר רבי יוחנן: בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים (דשחיטה
ראויה היא, דקיימא לן (זבחים פ"א מ"א, דף ב,א)
'כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים' וקרן לא חזרה לבעלים, דקיימא לן שלא
עלו לבעלים לשם חובה).
(בבא קמא עו,ב)
וריש לקיש אמר:
בשוחט בעלי מומין בחוץ (בעלי מומין - שחיטתן היתר בחוץ).
תהי (לשון
מריח בקנקן, כמו 'תהי ליה אקנקניה' (בבא בתרא כב,א)) בה רבי אלעזר (כלומר: דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי
יוחנן): לרבי יוחנן - (וכי) שחיטה מתרת? והלא זריקה מתרת (ובשעת
טביחה - שחיטה שאינה ראויה היא)!?
לריש לקיש - שחיטה מתרת? והלא פדייה מתרת?
אישתמיטתיה (לרבי
אלעזר) הא דרבי שמעון: 'כל העומד
לזרוק - כזרוק דמי, וכל העומד לפדות - כפדוי דמי' (ובעלי
מומין - כפדוים דמו, הואיל וסופן לכך; ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן, דאי בשקדם
הקדישן את מומן - תו לא חזו לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא
דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (דף לב,ב)
'קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה', ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד; אבל בבעל מום
מעיקרו - מודה): 'כל העומד לזרוק
כזרוק דמי' – דתניא [תוספתא עוקצין (צוקרמאנדל) פרק ג הלכה יב]: 'רבי שמעון אומר (לרבי
שמעון איסורי הנאה אין מיטמאין טומאת אוכלין, דדריש 'מכל האוכל
אשר יאכל' [ויקרא יא,לד]: אוכל שאתה יכול להאכילו
לאחרים: או לנכרי או לישראל - קרוי 'אוכל' [בפרק קמא דבכורות דף ט,ב]
ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה - ירדה עליה דין קבלת טומאה; ואפילו נאסרה לאחר
כן - מקבלת טומאה): יש נותר שהוא
מיטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מיטמא טומאת אוכלין: כיצד? לן לפני זריקה (קדשים
הנפסלין להיות נותר בלילה אחת, כגון תודה וקדשי קדשים כולן: אם לא נזרק דמן ולא
ניתר באכילה) - אינו מיטמא טומאת
אוכלין; לאחר זריקה - מיטמא טומאת אוכלין'; וקיימא לן (בפרק 'המנחות והנסכים'): מאי 'לפני זריקה' - קודם שנראה לזריקה;
'לאחר זריקה' - לאחר שנראה לזריקה.
'קודם שנראה
לזריקה', 'לן' מאי היא?
דלא הויא שהות
ביום למזרקיה: דשחטיה סמוך לשקיעת החמה (דהאי 'לפני זריקה' - קודם
שנראה לזריקה קאמר: דלא הוה ליה שהות ביום, דלאו עומד לזרוק ביום הוה: דליכא למימר
'כזרוק דמי' לשוויה אוכלא);
'ואינו מטמא
טומאת אוכלין לאחר שנראה לזריקה': לן - דהויא שהות ביום למזרקיה (אוכלא
הוא, אלמא כזרוק דמי)- מיטמא טומאת
אוכלין, אלמא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי!
'וכל העומד
לפדות כפדוי דמי' – דתניא [תוספתא מסכת פרה (צוקרמאנדל) פרק
ז הלכה ט]: 'רבי שמעון אומר:
(בבא קמא עז,א)
פרה (אדומה) מיטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר (לאכול
משנשחטה וירדה לה תורת אוכל [ועד
לזריקת הדם])'
(בבא קמא עז,ב)
ואמר ריש לקיש:
(איזו שעת הכושר היתה לה? -) אומר היה רבי שמעון: 'פרה (אפילו נשחטה
על המערכה כמשפט, אם מצא אחרת יפה ממנה) - נפדית על גבי מערכתה' (וזהו שעת הכושר שלה; ואף על פי
דלא נפדית - אפילו הכי משוי לה אוכלא, הואיל וראויה לפדות); אלמא 'כל העומד לפדות כפדוי דמי'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.