בבא קמא סט

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף סט

המשך פרק שביעי 'מרובה'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא סח,ב)

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: 'גנב והקדיש ואחר כך טבח [או מכר] - משלם תשלומי כפל (לבעלים), ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה (דהא כי טבח - דהקדש טבח, ו'רעהו' אמר רחמנא: 'ישלם שנים לרעהו' - ולא להקדש; וכיון דפטריה מכפל - תו לא מחייב בטביחה ומכירה, דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא, ולא שלשה וארבעה, וכי מדלית כפל מינייהו - הוו ליה שלשה וארבעה)'; אימת? אלימא לפני יאוש - מי קדוש? [ויקרא כז,יד: ו]איש כי יקדיש את ביתו קדש [לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום] אמר רחמנא: מה ביתו שלו [נ"א: ברשותו] - אף כל שלו [נ"א: ברשותו[YH1] ]; אלא פשיטא לאחר יאוש, וטעמא דהקדיש - הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דכי קא טבח - דהקדש קא טבח, אבל לא הקדיש: טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה; ואי סלקא דעתך יאוש קונה - אמאי משלם? שלו הוא טובח שלו הוא מוכר!?

אמר ליה: הכא במאי עסקינן? - כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב (ולעולם לפני יאוש).

ומי קדוש? והאמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהן אינן יכולין להקדיש: זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו'!

אמרי: הוא (ריש לקיש, דתרצה 'כשהקדישוהו בעלים') דאמר כצנועין (דאמרינן לקמן דף סט,ב), דתנן [מעשר שני פ"ה מ"א] (בכרם רבעי): 'הצנועין (בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה, כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון) מניחין את המעות ואומרים "כל הנלקט מזה (כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן) - יהא מחולל על המעות האלו"' (- אלמא אף על גב דליתיה ברשותייהו - מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה).

(אי כשהקדישו בעלים - כפל אמאי משלם?) - והרי חזרה קרן לבעלים (דאקדשוה כל היכא דאיתיה, וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב, שבאו עדים, כדכתיב 'אם המצא תמצא בידו' [שמות כב,ג])?

כשעמד בדין (שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים).

היכי דמי?: אי דאמרי "צא תן לו" - מאי איריא 'הקדיש'? אפילו לא הקדיש נמי לא ליחייביה, דאמר רבא: '"צא תן לו", טבח ומכר – פטור;

מאי טעמא?

כיון דפסקוה למילתיה, וטבח ומכר - הוה ליה גזלן, וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה;

(בבא קמא סט,א)

"חייב אתה ליתן לו", טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה;

מאי טעמא? כיון דלא פסקוה מילתא - אכתי גנב הוא!?

לא, צריכא דאמרי ליה "חייב אתה ליתן לו".

גופא: אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולים להקדיש" זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן 'הלכה כסתם משנה', ותנן [מעשר שני פ"ה מ"א]: 'כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה (מוט"ש: נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי, ואסור בלא פדיון) -

- סימנא כי אדמה: מה אדמה איכא הנאה מינה (לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה) - אף האי נמי, כי מפרקא (בפדיון) - שרי לאיתהנויי מינה -

ושל ערלה - בחרסית (כתותי רעפים; טיבל"ש בלע"ז)

- סימנא כחרסית: מה חרסית שאין הנאה מינה - אף האי דלית ביה הנאה מיניה!

ושל קברות - בסיד

- סימנא דחיור כעצמות,

וממחה (את הסיד במים) ושופך (סביבות הקבר)

- כי היכי דניחוור טפי;

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים (דעבדינן להו היכירא לעוברים ושבים)? - בשביעית,

- דהפקר נינהו (ובהיתר הן באין לאכול) -

אבל בשאר שני שבוע (שהן באים לגזול) - הלעיטהו לרשע וימות (יניחם ויאכלו דבר האסור);

והצנועין מניחין את המעות ואומרים "כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו"' (אלמא אף על גב דליתיה ברשותיה - מפריק ותופס פדיונו) [עד כאן לשון המשנה – עם הערות הגמרא שזורים בתוכו]; וכי תימא 'מאן תנא 'צנועין' (לאו סתמא היא) - (אלא) רבן שמעון בן גמליאל (מסיים ואזיל ליה למילתיה), ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר' - והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב (ב'גט פשוט') וצידן (במי שאחזו קורדיקוס) וראיה אחרונה (בפרק שני דסנהדרין)!?

אמרי: לא תימא '"כל הנלקט מזה"' אלא אימא "כל המתלקט (שעתידין ללקוט) מזה".

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד (לענין לקט קציר קמיירי, דקיימא לן: שני שבולין – לקט; שלש - אינו לקט; ואין כל העניים בקיאין בהלכה, לפיכך צריך בעל הבית להפקיר) ורבי דוסא – "נלקט" קאמר, דתניא: 'רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד ואומר "כל שילקטו עניים היום יהא הפקר"; רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב אומר "כל שלקטו עניים יהא הפקר"!'

איפוך דרבי יהודה לרבי דוסא ורבי דוסא לרבי יהודה.

אמאי אפכת מתניתא? אפכה לרבי יוחנן, ואימא: 'צנועין ורבי יהודה אמרו דבר אחד'!?

אמרי: לא סגיא דלא מתהפכת מתניתא, דבהא מתניתא קתני דאית ליה לרבי יהודה ברירה (דקאמר "כל שילקוט"; וכי לקיט אמרינן 'הוברר שזה הפקר'; ואף על פי שאין בעל הבית יודע בשחרית, דשמא לא ילקטו יותר על דינם), ושמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא דלית ליה ברירה, דתניא:

(בבא קמא סט,ב)

[תוספתא מסכת דמאי (ליברמן) פרק ח הלכה ז] 'הלוקח יין מבין הכותים (בערב שבת בין השמשות, כדתניא בתוספתא 'וקדש עליו היום' ואין לו מה לשתות בשבת ואין לו פנאי להפריש) אומר: "שני לוגין (ממאה) שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה; עשרה - מעשר ראשון; תשעה - מעשר שני" - ומיחל (מוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בבית, דמה שיש לו פנאי לתקן – יתקן, דהא באמירה בעלמא סגי, כדאמרינן לקמן) ושותה מיד [ובן במשנה דמאי פ"ז מ"ד] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין (דלית להו ברירה, לומר 'מן החולין הוא שותה, ותרומה ומעשר ראשון נותרין בנוד').'

אמרי: סוף סוף - אמאי קא אפכת לה למ�תניתא? משום דקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה? השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאמרת לרבי יוחנן 'לא תימא "כל הנלקט"' אלא אימא "כל המתלקט" - אלמא אית ליה ברירה, והא רבי יוחנן לית ליה ברירה, דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: 'האחין שחלקו - לקוחות הן (ולא אמרינן 'הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד', וירושה - לא קאמר רחמנא דתיהדר; אלא אמרינן: חלקו של זה היה ראוי לזה, והחליפו - והרי הוא כמקח) ומחזירין זה לזה ביובל (וחוזרין ומחליפין ביובל)'.

אלא לעולם "כל הנלקט" (אמרו צנועין ורבי דוסא); (ודקא קשיא סתם משנה דצנועין לרבי יוחנן -) ורבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח (ואי קשיא: והא לא סגיא דלא מתהפכא מתניתא? - משום ברירה לא תיפוך, דאית ליה לרבי יהודה ברירה, וטעמא דלוקח יין קתני התם: משום 'שמא יבקע הנוד' ולא משום ברירה), דתנן [לעיל סב,ב] 'אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל' - אמאי? בשלמא לגנב ראשון לא משלם [שמות כב,ו: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר] וגונב מבית האיש [אם ימצא הגנב ישלם שנים] ולא מבית הגנב (הכי גרסינן הכא), - אלא לבעלים נשלם? אלא - לאו שמע מינה: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו!?

ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא? ליעביד כי האי סתמא דצנועין!?

משום דמסייע ליה קרא (ויקרא כז,יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' [והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום]; מה ביתו ברשותו - אף כל ברשותו.

אמר אביי: אי לאו דאמר רבי יוחנן 'צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד' - הוה אמינא: צנועין אית להו דרבי דוסא, ורבי דוסא לית ליה דצנועין: צנועין אית להו דרבי דוסא: ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא - עניים צריכא למימר? רבי דוסא לית ליה דצנועין: עניים - הוא דעבדו להו רבנן תקנתא, אבל גנב לא עבדו ליה רבנן תקנתא.

אמר רבא: אי לאו דאמר רבי יוחנן 'צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד' - הוה אמינא: מאן תנא 'צנועין'? - רבי מאיר היא; לאו אמר רבי מאיר (בקדושין נד,ב) 'מעשר - ממון [שני] גבוה הוא (דכל היכא דאיתיה למעשר - לאו דידיה הוא, אלא דגבוה הוא)' ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה (דמחייב ליה חומשא, ואי לאו דידיה הוא - לא הוה יהיב חומש, שאין מוסיף חומש אלא בעלים, דכתיב 'ממעשרו') דכתיב '(ויקרא כז,לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו': קרייה רחמנא 'מעשרו', ומוסיף חומש! (הכא:) כרם רבעי נמי: (אף על גב דלאו דידיה הוא) גמר 'קדש' 'קדש' ממעשר (אבל לקט והקדש בעלמא – לא; אבל השתא דאמר רבי יוחנן 'צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד' - שמע מינה טעמייהו משום דלא בעי 'ברשותו'; ואפילו במילתא דעלמא, דכל כמה דלא אייאוש - יכול להפקיר ולהקדיש ולחלל): כתיב הכא [ויקרא יט,כד: ובשנה הרביעת יהיה כל פריו] קדש הלולים [לה'], וכתיב גבי מעשר (ויקרא כז,ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש [לה']': מה קדש דכתיב גבי מעשר - אף על גב דממון גבוה הוא, לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה - אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי - אף על גב דלאו ממון דידיה הוא - לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה, דהא כי איתיה ברשותיה נמי - הא לאו דידיה הוא, והא מצי מחיל - משום הכי מצי מחיל, אבל גבי לקט - כיון דממונא דידיה, כי איתיה ברשותיה - הוא דמצי מפקר ליה; כי ליתיה ברשותיה - לא מצי מפקר ליה.

אמר רבינא: אי לאו דאמר רבי יוחנן 'צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד' - הוה אמינא: מאן תנא 'צנועין'? - רבי דוסא היא, כי היכי דלא תקשי סתם משנה לרבי יוחנן, ורבי יוחנן

(בבא קמא ע,א)

כסתם יחידאה לא אמר.

תוספות מסכת בבא קמא דף ע עמוד א ד"ה כסתם יחידאה לא אמר - תימה דבכמה מקומות משמע דאמר אפילו כסתם יחידאה: דבסוף 'המוציא' (שבת דף פא,ב) פריך: והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן 'נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק', ואע"ג דבפ' ג' מינים (נזיר ד' מב,א ושם) מוקמינן ליה כר"ש! ובפרק החולץ (יבמות דף מב,ב) גבי אחת בתולות, דפריך נמי 'והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה' אע"ג דאתי כרבי מאיר! וכן בכמה מקומות!

וי"ל דה"פ: ה"א מאן תנא צנועים ר' דוסא כי היכי דלא תקשה סתם משנה לרבי יוחנן, כלומר: דלא תקשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא: דכיון דאיכא למימר דיחידאה היא, לא חשיבא כי ההיא סתם משנה דאתי כרבים.

וא"ת 'והא האי סתמא נמי דאין הגונב אחר הגנב' - יחידאה היא, דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי דוסא, דאמר כל שילקטו דוקא ולא כל מה שלקטו!

ויש לומר דדלמא רבי יהודה כל שלקטו נמי שרי, ולא נקט 'כל שילקטו' אלא לרבותא: דאע"ג דלא שרי אלא על ידי ברירה!

ועי"ל דה"ק: ה"א דכסתמא יחידאה לא אמר כי היכי דלא תקשה ליה סתם משנה, אבל השתא שהוצרכו לעשות תירוץ אחר - לא נאמר יותר, אלא אפי' משנה יחידאה נמי אמר.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.