בבא קמא דף
ס
המשך פרק ששי 'הכנס'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא נט,ב)
משנה:
השולח את הבערה
ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.
שלח ביד פקח -
הפקח חייב.
גמרא:
אמר ריש לקיש
משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת – חייב; מאי טעמא?
מעשיו קא גרמו לו.
ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת – פטור; מאי טעמא? צבתא ('צבת': טנליי"ש [החברה[YH1]?]) דחרש גרמה לו, ולא מחייב עד שימסור לו גווזא (קוצים),
(בבא קמא ס,א)
[ברי"ף:
או] סלתא (עצים
דקים) [ו]שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו.
שלח ביד פקח -
הפקח חייב [אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב; אחד הביא את
העצים ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב. בא אחר וליבה - המלבה חייב]:
אמר רב נחמן בר
יצחק: מאן דתני 'ליבה' לא משתבש, ומאן דתני 'ניבה (כשאדם
מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא)' לא
משתבש:
מאן דתני
'ליבה' לא משתבש, דכתיב [שמות ג,ב: וירא
מלאך ה' אליו] בלבת אש [מתוך
הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל], ומאן דתני 'ניבה' לא משתבש, דכתיב (ישעיהו
נז,יט) בורא ניב שפתים [שלום
שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו]!
לבתה הרוח -
כולן פטורין:
תנו רבנן: 'ליבה
ולבתה הרוח: אם יש בלבויו כדי ללבותה – חייב, ואם לאו – פטור.' אמאי? ליהוי
כ'זורה ורוח מסייעתו' (דחייב משום מלאכה בשבת, אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא
מגביה התבואה ברחת [שקורין פליי"א [קלשון])?
אמר אביי: הכא
במאי עסקינן? - כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר (דלא אהני
איהו).
רבא אמר: כגון
שליבה ברוח מצויה (כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה, ולא היה
מבעיר בכך) ולבתו הרוח ברוח שאינה
מצויה (ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו, דמילתא דלא סליק אדעתא הוא); (אבל זורה לענין שבת - סגי לה ברוח
מצויה, ולהכי איכוין).
רבי זירא אמר:
כגון דצמרה צמורי (לשון 'אישתא צמירתא' (שבת דף
סז,א): חמימות; כלומר: שלא נפח ממש, אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו
את ידיו, דאין זה ליבוי כלל).
רב אשי אמר: כי
אמרינן 'זורה ורוח מסייעתו' - הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה (נתקיימה
מחשבתו: דניחא ליה ברוח מסייעתו),
אבל הכא - גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.
משנה:
השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר (לחכה נירו ונתקלקל) – חייב, שנאמר (שמות כב,ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה - שלם ישלם המבעיר את הבערה.
גמרא:
אמר רבא: למה
לי דכתב רחמנא 'קוצים' 'גדיש' 'קמה' ו'שדה'? – צריכי:
א) דאי כתב
רחמנא 'קוצים' הוה אמינא: קוצים הוא דחייב רחמנא, משום דשכיח אש גבייהו (אין
בני אדם מזדהרין בהן, דלכך עומדין; הלכך איכא למימר זה פשע) ושכיח דפשע[YH2], אבל גדיש - דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע [YH3]- אימא לא (דאיכא
למימר אנוס היה)!
ב) ואי כתב רחמנא 'גדיש' הוה אמינא: גדיש חייב רחמנא, משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים - דהפסד מועט - אימא לא!;
ג) 'קמה'
למה לי? מה קמה בגלוי - אף כל בגלוי;
ולרבי יהודה (פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (דף
סא,ב)) דמחייב אנזקי
טמון באש – 'קמה' למה לי?
לרבות כל בעלי קומה (אף בעלי
חיים ואילנות).
ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו?
נפקא להו מ'או הקמה'.
ורבי יהודה?
'או' מיבעי ליה לחלק.
ורבנן - לחלק מנא להו?
נפקא להו מ'או השדה'.
ורבי יהודה?
איידי דכתב רחמנא 'או הקמה' כתב 'או השדה'.
ד) 'שדה'
למה לי?
לאתויי לחכה
נירו (חרישה שלא נזרע) וסכסכה אבניו ('סכסוך' שייך באבנים, 'לחיכה' בשאר דברים).
ולכתוב רחמנא
'שדה' ולא בעי הנך?
צריכא: דאי כתב
רחמנא 'שדה' הוה אמינא: מה שבשדה – אִין (תבואה קאמר קרא, ולא קרקע
ממש), מידי אחרינא לא - קא משמע לן (להכי
כתב 'קמה' בהדיא: דהשתא אתרבי 'שדה' לגופה של קרקע).
אמר רבי שמעון
בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה
מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שמות כב,ה): כי
תצא אש ומצאה קוצים...; אימתי אש
יוצאה? - בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (המשך
הפסוק) ונאכל גדיש; 'ואכל גדיש' לא נאמר אלא 'ונאכל גדיש' - שנאכל גדיש כבר.
תאני רב יוסף:
מאי דכתיב [שמות יב,כב: ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם
אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף] ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר?
כיון שניתן
רשות למשחית - אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה,
שנאמר [יחזקאל כא,ח: ואמרת
לאדמת ישראל כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה] והכרתי ממך צדיק ורשע.
בכי רב יוסף:
כולי האי נמי לָאַיִן דומין (כלומר: להבל חשובים הצדיקים,
שקודמים לפורענות)?
אמר ליה אביי:
טיבותא הוא לגבייהו (שלא יראו ברעה העתידה לבא), דכתיב [ישעיהו נז,א:
הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין] כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
אמר רב יהודה אמר רב:
(בבא קמא ס,ב)
לעולם יכנס אדם
בכי טוב (בעוד חמה זורחת ילין במלון, ולא ימתין עד שתחשך) ויצא בכי טוב (ולבקר לא
ישכים לצאת עד שיאיר. 'כי טוב' - לישנא מעליא: 'האור כי
טוב' [בראשית א,ד], כלומר טוב הוא לצאת בו
וליכנס בו, מפני המזיקין והליסטין) שנאמר
[שמות יב,כב: ולקחתם
אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף] ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.
תנו רבנן: 'דֶבֶר
בעיר - כנס רגליך, שנאמר [שמות יב,כב: ולקחתם
אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף] ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר; ואומר (ישעיהו כו,כ) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך [חבי
כמעט רגע עד יעבור זעם]; ואומר (דברים
לב,כה) מחוץ תשכל חרב (חרבו
של מלאך המות) ומחדרים אימה [גם
בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה] ('אימה'
= אימת מות של מלאך, ולא בגלוי כל כך).
מאי 'ואומר'?
וכי תימא 'הני
מילי בליליא, אבל ביממא לא' - תא שמע: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך; וכי תימא 'הני מילי [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי - כי נפיק
יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי' - תא שמע: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה: אף על גב דמחדרים אימה - מחוץ תשכל חרב.
רבא בעידן רתחא
(דֶבֶר) הוי
סכר כוי (סתם חלונות),
דכתיב (ירמיהו ט,כ)
כי עלה מות בחלונינו [בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות].
תנו רבנן: 'רעב
בעיר - פזר רגליך, שנאמר (בראשית יב,י) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם [כי
כבד הרעב בארץ], ואומר (בארבעה
אנשים מצורעים): (מלכים
ב ז,ד) אם אמרנו נבא העיר
והרעב בעיר ומתנו שם [ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו
ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו].
מאי 'ואומר'?
וכי תימא 'הני
מילי היכא דליכא ספק נפשות (במקום שתגלה שם), אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא' - תא שמע (וסיפיה
דקרא): לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה.
תנו רבנן: 'דֶבֶר
בעיר - אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים': דכיון
דיהיבא ליה רשותא - מסגי להדיא; 'שלום בעיר - אל יהלך בצדי דרכים': דכיון
דלית ליה רשותא - מחבי חבויי ומסגי
תנו רבנן: 'דֶבֶר
בעיר - אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו'; והני מילי
היכא דלא קרו ביה דרדקי, ולא מצלו ביה עשרה.
תנו רבנן: 'כלבים
בוכים - מלאך המות בא לעיר; כלבים משחקים - אליהו הנביא בא לעיר'; והני מילי
דלית בהו נקבה (דהתם משום נקבה הוא דעבדי).
יתיב רב אמי
ורב אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר ליה: לימא מר שמעתתא; ומר אמר ליה: לימא מר
אגדתא!
פתח למימר
אגדתא - ולא שביק מר; פתח למימר שמעתתא - ולא שביק מר. אמר להם: אמשול לכם משל למה
הדבר דומה: לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה: ילדה מלקטת לו לבנות זקינה
מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן.
אמר להן: אי
הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו (אגדתא ושמעתתא בדבר אחד, ושניכם
שוין בה שתתרצו ותחפצו בה): '(שמות
כב,ה) כי תצא אש ומצאה קוצים [ונאכל גדיש או הקמה או
השדה] - תצא מעצמה (אנחנו
גרמנו לו שקלקלנו; והבטיח הקב"ה לשלם כאילו הוא הבעירה) - שלם ישלם המבעיר את הבערה: אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי:
אני הציתי אש בציון, שנאמר [איכה ד,יא: כלה
ה' את חמתו שפך חרון אפו] ויצת
אש בציון ותאכל יסודותיה; ואני עתיד
לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב,ט) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
שמעתתא: פתח
הכתוב בנזקי ממונו (שהזיק ממונו, דכתיב 'כי תצא'
- משמע מעצמה: שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו) וסיים בנזקי גופו (שקראו 'מבעיר':
בידים), לומר לך: אשו משום חציו (כזורק
חץ, שמזיק למרחוק, דאיהו גופיה עביד; הכא נמי: איהו גופיה עביד, ונפקא מיניה:
לחייבו בארבעה דברים אם הוזק בה אדם, כדאמרינן בפרק שני (דף כג,א)).
(שמואל ב כג,טו) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר
בשער? (פסוק טז)
ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וישאו
ויבאו אל דוד ולא אבה לשתותם ויסך אתם לה'] (סנהדרין: זקני השער); מאי קא מיבעיא ליה?
אמר רבא אמר רב
נחמן: טמון באש קמיבעיא ליה (מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו
גדיש של ישראל, ונצרך לשאול הלכה):
אי (אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו) כרבי יהודה אי (פטורין) כרבנן? ופשטו ליה מאי דפשטו ליה.
רב הונא אמר:
גדישים דשעורים דישראל הוו (אקרא סמיך, דכתיב (דברי
הימים א יא,יג, שם מסופר אותו הספור): ותהי
חלקת השדה מלאה שעורין), דהוו
מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור
להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה - מלך אתה, [ומלך] פורץ (גדר שדה אחרים) לעשות לו דרך (ולאוכלוסין
שלו דאמרינן [בבבא בתרא דף ק,ב] דרך המלך
אין לה שיעור) ואין מוחין בידו.
ורבנן -
ואיתימא רבה בר מרי – אמרו: גדישים דשעורין (בדברי
הימים א יא,יג) - דישראל הוו,
וגדישין דעדשים (בספר שמואל: שמואל ב כג,יא) - דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין
דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה (יחזקאל
לג,טו) חבול ישיב רשע גזילה
ישלם [בחקות החיים הלך לבלתי עשות עול חיו יחיה לא ימות]: אף על פי שגזילה משלם - רשע הוא; אבל אתה - מלך
אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
בשלמא למאן
דאמר לאחלופי, היינו דכתיב חד קרא [שמואל ב כג,יא:
ואחריו שמה בן אגא הררי ויאספו פלשתים לחיה] ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים [והעם
נס מפני פלשתים], וכתיב חד קרא [דברי
הימים א יא,יג: הוא היה עם דויד בפס דמים
והפלשתים נאספו שם למלחמה]
ותהי חלקת השדה מלאה שעורים [והעם נסו מפני פלשתים]; אלא למאן דאמר למקלי - מאי איבעיא להו להני תרי
קראי? אמר לך: דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מיטמרו בהו פלשתים.
בשלמא למאן
דאמר למקלי, היינו דכתיב (שמואל ב כג,יב) ויתיצב בתוך החלקה ויצילה (שלא
ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו) [ויך את פלשתים ויעש ה' תשועה
גדולה], אלא למאן דאמר לאחלופי -
מאי 'ויצילה'?
דלא שבק להו
לאחלופי.
בשלמא הני
תרתי: היינו דכתיב תרי קראי,
(בבא קמא סא,א)
אלא למאן דאמר
'טמון באש קמיבעיא ליה' - מאי איבעי ליה קראי (הכי
גרסינן: 'קראי למה לי'; ולא גרסינן 'תרי')?
אמר לך: טמון
וחדא מהנך קמיבעיא ליה.
בשלמא למאן
דאמר הני תרתי, היינו דכתיב [דברי א יא,יח:
ויבקעו השלשה במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר
בשער וישאו ויבאו אל דויד] ולא
אבה דוד לשתותם [וינסך אתם לה']: אמר: כיון דאיכא איסורא - לא ניחא לי; אלא למאן דאמר
'טמון באש קא מבעיא ליה', מכדי גמרא הוא דשלחו ליה (לא נצרך
אלא ללמוד הלכה כמו ששלחו לו), מאי
'לא אבה דוד לשתותם'?
דלא אמרינהו
משמייהו; אמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי
תורה - אין אומרים דבר הלכה משמו.
[שמואל ב כג,טז: ויבקעו
שלשת הגברים במחנה פלשתים וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער וישאו ויבאו אל דוד
ולא אבה לשתותם] ויסך אותם לה': בשלמא למאן דאמר הני תרתי - משום דעבד לשם שמים
(כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא), אלא למאן דאמר 'טמון באש' - מאי 'ויסך אותם לה''?
דאמרינהו משמא
דגמרא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.