בבא קמא נג

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף נג

המשך פרק חמישי 'שור שנגח את הפרה'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא נב,ב)

נפל לפניו [מקול הכרייה – חייב; לאחריו מקול הכרייה – פטור]:

אמר רב: 'לפניו' – ל'פניו' ממש (על פניו נפל ומת מן ההבל); 'לאחריו' - אחריו ממש;

(בבא קמא נג,א)

וזה וזה בבור (ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור, הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא, וקרקע עולם דבני רשות הרבים הזיקתו);

רב לטעמיה, דאמר רב: בור שחייבה עליו תורה - להבלו ולא לחבטו;

ושמואל אמר: בבור, בין מלפניו בין מלאחריו – חייב; שמואל לטעמיה, דאמר: להבלו - וכל שכן לחבטו;

אלא היכי דמי 'לאחריו, מקול הכרייה' – דפטור?

כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור.

איתיביה: 'בבור - בין לפניו בין לאחריו – חייב', תיובתא דרב!

אמר רב חסדא: מודה רב בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה "ממה נפשך: אי בהבלא מית - הבלא דידך הוא; אי בחבטא מית - חבטא דידך הוא".

רבה אמר: הכא במאי עסקינן (דקתני 'לאחריו חייב')? - במתהפך: דנפל אאפיה (ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה) ואתהפיך ונפל אגביה (על גביה), דהבלא דאהני ביה (הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית) - אהני ביה (היא המיתתו).

רב יוסף אמר: הכא בנזקי בור בשור עסקינן; מאי ניהו? שהבאיש את מימיו (שהשור נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו, ונפל לבור והבאיש את מימיו), דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו – מיחייב.

תני רב חנניה לסיועי לרב: ''ונפל' - עד שיפול דרך נפילה (על פניו משמע, דרוב בהמות הנופלין בעומק - על פניהם נופלים); מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכרייה – חייב; לאחריו מקול הכרייה – פטור, וזה וזה בבור.'

אמר מר: 'נפל לפניו מקול הכרייה – חייב'; ואמאי? נימא כורה גרם ליה (וכורה פטור הוא, דגרמא בעלמא הוא

(ואפילו הכורה בעל הבור - איכא למיפטריה מהאי טעמא: דכיון דמשום גרמא נפל - אסתלק חיובא דבור מיניה, ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא, דפטור.)

(ענין אחר:) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן, אלא שהוא שכירו, וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן; דאי האי כרייה - הוי כורה חייב, דאין שליח לדבר עבירה, דאסור לקלקל רשות הרבים)?

אמר רב שימי בר אשי: הא מני? - רבי נתן היא, דאמר: בעל הבור - הזיקא קא עביד (כלומר: בתוך שלו נמצא הנזק), וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי (מכורה דקול גרמא בעלמא הוא) - משתלם מהאי (משתלם מיניה דבעל הבור)', דתניא [דומה לתוספתא בבא קמא פ"ו ה"א [ליברמן]]: 'שור שדחף את חבירו לבור - בעל השור חייב, בעל הבור פטור (בין שהשור הניזק שוטה, בין שהוא פקח, דאמר ליה בעל הבור: אי לאו תורך - לא נפל; והאי דחיפה - מעשה בידים הואי, ולא גרמא); רבי נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה (שהרי בין שניהם המיתוהו, אפילו הוי שור הניזק פיקח – חייב, דליכא למימר 'אבעי לך עיוני ומיזל' דהא חבירו דחפו)'!

והתניא: 'רבי נתן אומר: בעל הבור משלם שלשה חלקים, ובעל השור רביע'?

לא קשיא: הא בתם (בעל השור משלם רביע; וטעמא מפרש לקמיה) הא במועד (דמיחייב נזק שלם; דכל חד משלם מחצה, ממה נפשך: אי תרוייהו - כוליה הזיקא עביד, דעל ידי חד מינייהו מיית, השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא, אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד - מאי דעבד משלם, דהא מועד הוא).

ובתם - מאי קסבר? אי קסבר: האי [השור] - כוליה הזיקא עבד (הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו), (וכן גבי) והאי (בור) - כוליה הזיקא עבד (הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית - כאילו המיתו כולו! ומשום הכי מחמיר שלשה חלקים על בעל הבור), האי משלם פלגא והאי משלם פלגא (כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד, ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה)! ואי קסבר (הואיל ושניהם עשאוה יחד) האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד (ומשום הכי: שור רביע הוא דמשלם, דהא תם הוא, ופלגא מאי דעבד משלם) - בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע (דתם הוא לשלם רביע, ובעל הבור - דמועד הוא - לשלם פלגא), ואידך (ניזק) - ריבעא מפסיד!

אמר רבא: רבי נתן - דיינא הוא (במסכת הוריות בסופה), ונחית לעומקא דדינא: לעולם קסבר: האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד; ודקא קשיא לך 'לשלם האי פלגא והאי פלגא' - משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור "שותפותאי מאי אהניא לי (בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא; וכיון דבעל הבור נמי: כוליה הזיקא עביד - משלם שלשה חלקים)"?; איבעית אימא לעולם קסבר: האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, ודקא קשיא לך: בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד - משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור: "אנא - תוראי בבירך אשכחיתיה, את קטלתיה (בתוך שלך מצאתי)! מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך – משתלמנא, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך - משתלמנא ממך" (אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי, וסברי דבעל השור - כולה הזיקא עבד; הלכך במועד בעל השור משלם כוליה, ובתם בעל השור משלם פלגא, ופלגא מפסיד; וגבי מתניתין נמי: בתר כורה אזלינן, ושניהם פטורין[YH1] ). *

אמר רבא: (בור כרויה ואדם אחר בא) הניח אבן על פי הבור (על שפתה), ובא שור ונתקל בה ונפל בבור - באנו למחלוקת רבי �נתן ורבנן. (לרבנן בעל האבן חייב, דהוא גרם כל הנפילה, ומשום 'גרמא בנזקין' ליכא למיפטריה, דאבן נמי היינו בור, והזיקא בידים הוא, כדתניא בפרק שלישי (דף כח:): 'הא מה דומה לזה? אבנו וסכינו כו'; ולרבי נתן - בין שניהם משלמי.)

פשיטא!?

מהו דתימא 'התם הוא, דאמר בעל הבור לבעל השור "אי לאו בירא דידי - תורא דידך הוה קטיל ליה", אבל הכא, מצי אמר ליה בעל אבן לבעל הבור "אי לאו בירא דידך - אבנא דידי מאי הוה עבדא? אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי!"! קא משמע לן דאמר ליה "אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא".

איתמר:

(בבא קמא נג,ב)

שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו (בין שניהם שור):

[אין אלו דברי רש"י, אלא דברי רב יהודאי גאון: הכי גרסנן: מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה (בכור בעל מום שאין בר פדיון; דכיון דלאו בר פדיון הוא - לא נפק מקדושה קמייתא, הלכך 'שור הקדש' קרינא ביה, ואף על פי שהכהן אוכלו - לא קרינא ביה 'שור רעהו', דמשלחן גבוה קזכו;

והאי דנקט 'פסולי המוקדשים' ולא נקט 'שור ושור הקדש שנגחו' - רבותא אשמעינן: דאף לבכור בעל מום פטור, הואיל ולא נפדה, אבל פסולי המוקדשין שנפדו - חייב לשלם אם נגחו, ד'שור רעהו' קרינא ביה, מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין – חייב, אלמא 'שור רעהו' הוי]:

אביי אמר: משלם חצי נזק (בעל השור, והשאר מפסיד הניזק; ובתם מוקמינן לה);

רבינא אמר: משלם רביע נזק.

הא והא בתם: הא (רביע נזק) כרבנן (הואיל ויש לו שותף, וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים - יפסיד), והא כרבי נתן (דאמר: 'מה דלית ליה לאשתלומי מהאי - לשתלם מהאי', והוי כמי שאין לו שותף, ומשלם חצי נזק כדינו).

איבעית אימא (תרוייהו כרבנן ולא פליגי): הא והא כרבנן, הא (רביע נזק) בתם (הואיל ויש לו שותף) הא במועד (חצי נזק, והשאר יפסיד).

איכא דאמרי: אביי אמר חצי נזק, רבינא אמר כוליה נזק; הא והא במועד: הא כרבנן והא כרבי נתן;

איבעית אימא: הא והא כרבי נתן: הא במועד והא בתם.

אמר רבא: שור ואדם שדחפו (דבר אחד) לבור (ונמצאו שלשתן שותפין בנזק: השור והבור והאדם): לענין נזקין (כגון אם דחפו שם אדם והוזק) - כולן חייבין (משלמין בין כולן פחת דמיו, דכולן חייבין בנזקי אדם, דהא דקיימא לן לגבי בור 'שור - ולא אדם' - בקטלא קיימא לן, כגון אם נפל לתוכו עבד ומת, אבל בנזקין – חייב; וכרבי נתן היא, דלא אזיל בתר דחיפה לחודה);

לענין ארבעה דברים (שהן לבד מנזק) ודמי ולדות - אדם (שדחפו) חייב, (אבל) ושור ובור פטור (דקיימא לן (לעיל דף כו.): 'איש בעמיתו' - ולא שור בעמיתו; וכן בדמי ולדות: 'אנשים' כתיב (גבי ולדות) - ולא שוורים);

לענין כופר ושלשים של עבד (אם מת) - שור חייב (כדינו, ובמועד), אדם ובור פטורים (אדם - דהא בר קטלא הוא; ואי נמי לא אתרו ביה – פטור, מדתנא דבי חזקיה ב'המניח את הכד' (לעיל לה.) 'ובור' דכתיב שור ולא אדם);

לענין כלים ושור פסולי המוקדשין (אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה, דקרינא ביה 'שור רעהו' אחר שפדאו) - אדם ושור חייבין, ובור פטור; מאי טעמא (בור פטור)? - אמר קרא (גבי בור) [שמות כא,לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו] והמת יהיה לו - במי שהמת שלו (שיכול למכור הנבילה), יצא זה שאין המת שלו (שאף על פי שנפדה - טעון קבורה, דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במסכת בכורות בפרק שני (דף טו,א): 'תזבח' - ולא גיזה, '>בשר' - ולא חלב, 'ואכלת' - ולא לכלביך <[דברים יב,טו: בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר]; מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים).

למימרא דפשיטא ליה לרבא? והא מיבעיא בעי ליה לרבא, דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור – מהו? האי 'והמת יהיה לו' [שמות כא,לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו] - במי שהמת שלו, יצא �זה שאין המת שלו? או דילמא: 'והמת יהיה לו' – ל'בעלים מטפלין בנבילה' הוא דאתא (כדאמרינן בפרק קמא (דף י,ב): והמת יהיה לו: לניזק; אתה אומר לניזק כו')?

בתר דבעיא - הדר פשטה.

אלא 'בעלים מטפלין בנבילה' - מנא ליה?

נפקא ליה מן 'והמת יהיה לו' דשור [שמות כא,לו: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו].

מאי חזית ד'והמת יהיה לו' דשור מפקת ליה ל'בעלים מטפלין בנבילה' (ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין), ו'המת יהיה לו' דבור מפקת ליה למי שהמת שלו? איפוך אנא (ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור)!?

מסתברא פטור גבי בור, הואיל ופטר בו את הכלים.

אדרבה - פטור גבי שור, שכן פטר בו חצי נזק!?

כוליה נזק מיהת לא אשכחן.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו [חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים]:

מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: 'רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור';

מאי טעמא דרבנן?

דאמר קרא [שמות כא,לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו] ונפל שמה שור או חמור: שור - ולא אדם (מדלא כתיב 'ונפל שמה הנופל' אלמא למעוטי אתא; ולקמיה פריך: שאר בהמות מנא ליה? דלמא כולם ממעטינן?), 'חמור' - ולא כלים;

ורבי יהודה?

'או' - לרבות את הכלים;

ורבנן?

(בבא קמא נד,א)

'או' מבעי ליה לחלק (דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.