בבא קמא מח

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף מח

המשך פרק חמישי 'שור שנגח את הפרה'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא מז,ב)

איבעיא להו: היכא דקביל עליה נטירותא (כגון לרבנן – סתמא, ולרבי דאמר ליה 'כנוס שורך ואני אשמרנו') מהו? דנפשיה (שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו) - הוא דקביל עליה? או דלמא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה?

תא שמע, דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא: 'הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן – פטור; ואם הכניס ברשות – חייב.' מאן 'פטור' ומאן 'חייב'? לאו פטור בעל חצר [וחייב בעל חצר]?

אמרי: לא, פטור בעל השור וחייב בעל השור.

ואי בעל השור -

(בבא קמא מח,א)

מאי 'ברשות' ומאי 'שלא ברשות' איכא [הרי הנתבע איננו בעל החצר, ומדוע זה משנה אם נתן רשות או לא נתן רשות]?

אמרי: 'ברשות' - הויא לה שן ברשות הניזק (דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי - דוכתא אקני ליה בגוה, והויא ליה 'חצר הניזק וחצר השותפין' דפטור בה על השן ועל הרגל - ה"מ משותף לחבריה דחצר של שניהם; אבל שור מעלמא, דעל ואזיק לחד מינייהו – 'ובער בשדה אחר' קרינן ביה), ושן ברשות הניזק חייבת; 'שלא ברשות' - הויא לה שן ברשות הרבים (לאו דוקא; כלומר: לאו 'בשדה אחר' דניזק קרינא ביה), ושן ברשות הרבים פטורה.

תא שמע: 'הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונגחו – פטור; ואם הכניס ברשות – חייב'; מאן 'פטור' ומאן 'חייב'? לאו פטור בעל חצר וחייב בעל חצר?

לא, פטור בעל השור וחייב בעל השור.

אי הכי (אי אמרת בשלמא 'פטור' ו'חייב' - בעל החצר, היינו ד'שלא ברשות - פטור': דאין עליו לשמרו) – [אבל אי אמרת בבעל השור] מאי 'ברשות' ומאי 'שלא ברשות' (בקרן אין חילוק בין חצר הניזק לרשות הרבים) איכא?

אמרי: הא מני? - רבי טרפון היא, דאמר 'משונה קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם'; 'ברשות' הויא לה קרן בחצר הניזק ומשלם נזק שלם; 'שלא ברשות' הויא לה קרן ברשות הרבים, ולא משלמא אלא חצי נזק (והאי 'פטור' - מנזק שלם קאמר, וברשות חייב נזק שלם).

ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא; אתא ברחא (עז) דמרי דביתא, אכלה ללישא, חביל (נתחמם) ומית; חייבה רבא לשלומי דמי ברחא.

לימא פליגא אדרב, דאמר רב: 'הויא לה שלא תאכל'?

אמרי: הכי? השתא: התם - שלא ברשות, לא קביל עליה נטירותא (דבהמתו); הכא – ברשות, קביל עליה נטירותא (דבהמתו; וטעמא דרבא - לאו משום דקסבר דמאן דעל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר, דהא איהו הוא דשני לעיל 'כולה רבנן היא', ואוקי דבעל קדירות - כי על ברשות - לא קביל עליו נטירותא; והכא - כדמפרש טעמא לקמיה: דלמיפא בעיא צניעותא, ואסתלקו מרוותא דחצר; וגמרא, דאותביה מהאשה שנכנסה לטחון - משום דלא אסיק למילתיה הוא)!

ומאי שנא מ'האשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית – פטור, ואם הוזקה – חייבת': טעמא שלא ברשות, הא ברשות – פטור!?

אמרי: לטחון חטים, כיון דלא בעיא צניעותא מידי - לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא; אבל למיפא - כיון דבעיא היא צניעותא (שמגלה זרועותיה) - מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא.

הכניס שורו לחצר בעל הבית [שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית - פטור; נגח הוא שורו של בעל הבית – חייב]:

אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנז�קי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור (אם הפקיר רשותו); אף על גב דאמר מר [שמות כא,לג: וכי יפתח איש בור או] כי יכרה איש בור [ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור] - ולא שור בור (הני מילי בבור ברשות הרבים, דלאו עליה דידיה רמייה למלויי), הכא, כיון דאית ליה להאיך למלוייה (מקמי דליפקריה, דהא בור דידיה הוא) ולא קא מלייה (וכי אפקר בתר הכי - נותן תקלה ברשות הרבים) - כמאן דכרייה דמי.

ואמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו (שנתקל בו) – חייב; רבץ - פטור (קסלקא דעתא השתא 'רבץ ושיבר כלים', או נתקל בו בעל הבית לאחר שרבץ).

ומשום דרבץ פטור?

אמר רב פפא: מאי 'רבץ'? - שהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית (לאחר מיכן), דהויא גללים = בור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים (ודוקא כליו, אבל הוא עצמו הוזק - חייב בעל השור, ולא פטרינן ליה משום 'איש בור - ולא שור בור', דכל מידי דהוו דידיה בשעת נפילה, כגון גללים, וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה - מחייבינן ליה משום בור, ואף על גב דאיהו לא כרייה, אלא הגמל כרהו - כיון דבשעת נפילה דידיה הוא, ועליה לסלוקיה, כמו דכרייה איהו דמי, ואף על גב דמפקר ליה בתר שעתא; ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים: דחפירה לאו דידיה היא; ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו - דדליל לאו דידיה הוא).

הניחא לשמואל, דאמר: כל תקלה - בור הוא, אלא לרב, דאמר: עד דמפקר ליה - מאי איכא למימר?

אמרי: סתם גללים אפקורי מפקיר להו.

ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית (קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין, ומיהו בידים הזיקו) או בעל הבית הוזק בו (שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו) – חייב; הזיקו בעל הבית – פטור.

אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה, אבל הוה ידע ביה: הזיקו בעל הבית – חייב; מאי טעמא? - משום דאמר ליה: "נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא".

ואזדו לטעמייהו: דאמר רבא - ואיתימא רב פפא:

(בבא קמא מח,ב)

שניהם ברשות (כגון ברשות הרבים, או חצר השותפין, או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס) או שניהם שלא ברשות (כגון שניהן רצין ברשות הרבים): הזיקו (בידים) זה את זה (ואפילו שלא במתכוין) – חייבין (דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין; והא דתנן ב'המניח' (לעיל דף לב,א) 'שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, והזיקו זה את זה – פטורין', ההוא 'הזיקו' = הוזקו הוא, ולא דק בלישניה); הוזקו זה בזה – פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות: דברשות – פטור (בין היזק דבידים בין היזק דממילא, ובדלא ידע ליה), שלא ברשות - חייב.

נפל לבור והבאיש מימיו חייב [נפל לבורו והבאיש מימיו – חייב]:

אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה (דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור), אבל לאחר נפילה – פטור.

מאי טעמא?

הוי שור = בור, ומים = כלים (כל חפצים ככלים, דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים 'הזיקן זו היא מיתתן'), ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.

הניחא לשמואל דאמר: כל תקלה - בור הוא, אלא לרב, דאמר: עד דמפקר ליה - מאי איכא למימר (הא לית ליה תורת בור, וממונו הוא, ומשורו למדנו, ולא פטר ביה כלים)?

אלא אי איתמר, הכי איתמר: אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש מגופו (שהיה מלוכלך בטיט), אבל הבאיש מריחו (לאו גופיה הוא) – פטור.

מאי טעמא?

גרמא בעלמא הוא (דסרחון דנבילה ממילא אתי לה, ונבילה גרמא הוא: שגורמת לסרחון שיבא) וגרמא בעלמא לא מיחייב.

היה אביו או בנו לתוכו - משלם את הכופר:

ואמאי? הא תם הוא?

אמר רב: במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן.

אי הכי - בר קטלא הוא (בנפילה קמייתא, והיאך בא לידי מועד? בשלמא גבי מועד דנגיחות, איכא למימר כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מא,א) דקטל וערק; אי נמי בשאין מכירין את השור; אי נמי שהוזמו זוממי זוממין; אבל זה - לא עלה מן הבור מאליו, וליכא למימר 'ערק' ולא 'אין מכירין' ולא 'הוזמו', דמילתא דאית ליה קלא היא)!?

אמר רב יוסף: דחזא ירוקא (עשב על פי הבור, ובא לאכול) ונפל (דאהך נפילה לא איכוין; ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה, ואף על פי שאין השור בסקילה; ושמעינן לרב (לעיל דף מד,א) דאמר 'פטור מזה ומזה' - הני מילי במועד לנגיחות בכוונה, וערק לאגמא בראשונה, ונגח ארבעה [עיין מהר"ם] שלא בכוונה - פטר ליה מגזירת הכתוב, דכתיב 'השור יסקל וגם בעליו וגו' [שמות כא,כט]: כל זמן שאין השור בסקילה - אין בעלים משלמין כופר, אבל זה - שלא היתה בו חיוב סקילה כלל - אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק, דאוקמינן ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל, ואף על גב דשלא בכוונה הוא, ואין השור בסקילה; והכי נמי דחזא ירוקא ונפל: תולדה דשן היא, דמתכוין להנאתו.

ואי תימא 'משונה הוא, ואין זו שן!' - כיון דאייעד ליה - אורחא הוא.

ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה - לא מצינן, דלגבי כוונה - תם הוא, וליכא כופר, דהא כל כמה דלא חזי ירוקא - לא אייעד).

שמואל אמר: (לעולם בתם, ומתניתין - 'חצי כופר' קאמר;) הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר.

עולא אמר: רבי יוסי הגלילי היא, דאמר כרבי טרפון, דאמר: קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם, הכי נמי: כופר שלם משלם.

בשלמא לעולא (עולא מוקים לה נמי בתם וכופר שלם): היינו דקתני 'היה אביו או בנו לתוכו' (דהוי קרן בחצר הניזק, דמשלם כופר שלם), אלא לשמואל (דאמר חצי כופר) - מאי איריא אביו או בנו? אפילו אחר [שאיננו מבני החצר] נמי?

אורחיה דמילתא קתני.

ואם הכניס ברשות - בעל חצר חייב [רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור]:

איתמר: רב אמר: הלכתא כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכתא כרבי.

תנו רבנן: '"כנוס שורך ושמרו": הזיק – חייב, הוזק – פטור; "כנוס שורך ואני אשמרנו": הוזק – חייב, הזיק – פטור'.

הא - גופא קשיא: אמרת '"כנוס שורך ושמרו": הזיק - חייב, הוזק - פטור' טעמא דאמר ליה "שמרו" דחייב בעל השור, ופטור בעל חצר; הא סתמא - חייב בעל חצר ופטור בעל השור, דבסתמא מקבל עליה נטירותא!? אימא סיפא: '"כנוס שורך ואני אשמרנו": הוזק – חייב, הזיק – פטור' טעמא דאמר ליה "ואני אשמרנו" - הוא דמחייב בעל החצר ופטור בעל השור, הא סתמא - חייב בעל השור ופטור בעל חצר, דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא!? אתאן לרבי, דאמר 'עד שיקבל עליה נטירותא בעל הבית לשמור'; רישא רבנן וסיפא רבי!??

אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו - לא שנה זו (רישא רבנן וסיפא רבי)!

רבא אמר: כולה רבנן היא: איידי דנסיב רישא "שמרו", תנא סיפא "ואני אשמרנו".

רב פפא אמר: כולה רבי היא, וסבר לה כרבי טרפון דאמר 'קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם'; הלכך: אמר ליה "שמרו" - לא מקני ליה מקום בחצר, והויא ליה 'קרן בחצר הניזק', וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם; לא אמר ליה "שמרו" - אקנויי אקני ליה מקום בחצר, והויא ליה חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק (וסיפא דוקא, ורישא - לא תידוק מינה 'הא סתמא - הוזק חייב' דודאי סתמא נמי: 'הזיק - חייב [בעל בשור], הוזק – פטור [בעל החצר]'; והאי דנקט "ושמרו" - לחיוביה נזק שלם קאמר, אם הוזק שורו של בעל חצר; הא סתמא - חצי נזק[YH1] ).

משנה:

שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה - פטור מדמי ולדות; (הוא הדין למתכוין לָאשה - נמי פטור, כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מב,א) 'נקי מדמי ולדות'; ובגמרא מפרש אמאי נקט 'מתכוין לחבירו')

ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות.

כיצד משלם דמי ולדות?

שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

(בבא קמא מט,א)

[המשך המשנה]

אם כן - משהאשה יולדת משבחת (מפרש בגמרא)!? אלא שמין את הולדות כמה הן יפין;

ונותן לבעל (שהתורה זכתה לו, דכתיב 'בעל האשה' (שמות כא,כב)); ואם אין לה בעל נותן ליורשיו.

היתה שפחה ונשתחררה (כלומר: היתה משוחררת) או גיורת (נשואה לגר, או לעבד משוחרר, ואין לה בעל: שמת) – פטור (דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין – זכה; וזה קודם לזכות במה שבידו).

(והאי דנקט האי לישנא 'היתה שפחה ונשתחררה' ולא נקט 'היתה משוחררת' משום דעל כרחך בשאין לה בנים הימנו קאמר, והיינו דקאמר 'היתה שפחה ונשתחררה' דמשמע: עתה, מקרוב, דעדיין לא היו להם בנים; והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר – דפטור, דהא דמי ולדות – לבעל; והאי דנקט 'שפחה' ו'גיורת': משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר.)

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.