מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף מד

 

המשך פרק רביעי 'שור שנגח ארבעה וחמשה'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(בבא קמא מג,ב)

וכן בבן או בבת:

תנו רבנן [דומה למכילתא דרשב"י על אתר]: '(שמות כא,לא) או בן יגח או בת יגח [כמשפט הזה יעשה לו] - לחייב על הקטנים (סקילה) כגדולים;

והלא דין הוא (ולא צריך קרא): הואיל וחייב (מיתה) אדם באדם (באדם ההורג את האדם), וחייב שור באדם (מיתה): מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים (לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים, דכתיב 'כי יכה כל נפש אדם' - אפילו קטנים במשמע) אף כשחייב שור באדם - לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים? ועוד: קל וחומר הוא: ומה אדם באדם, שלא עשה בו קטנים כגדולים ( שלא עשה רוצח קטן כגדול, דכתיב (ויקרא כד) 'ואיש כי יכה': איש - ולא קטן) - חייב בו על (הנהרגין) הקטנים כגדולים,

 

(בבא קמא מד,א)

שור באדם - שעשה בו קטנים כגדולים (שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי 'שור', דכתיב (ויקרא כב,כז) 'שור או כשב כי יולד') - אינו דין שחייב (בו סקילה) על הקטנים כגדולים (על תינוק קטן כעל אדם גדול)!?

לא! אם אמרת אדם באדם, שכן חייב (בנזקין) בארבעה דברים (שהשור פטור מהן) - תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים? (ונזק לא חשיב, דהא שור נמי נזקא משלם,) [ולכן בא הפסוק:] תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' - לחייב על הקטנים כגדולים ('בן' ו'בת' - קטנים משמע, דלעיל מיניה כתיב 'והמית איש או אשה');

ואין לי אלא במועדין (דקרא במועד כתיב), בתם מנין?

דין הוא: הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת: מה כשחייב באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד (לענין סקילה) - אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד; ועוד: קל וחומר: מה איש ואשה, שכן הורע כחם בנזקין (דאם הזיקו משלמין), לא חלקת בו בין תם למועד - בן ובת, שיפה כחם בנזקין (דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והן שחבלו באחרים - פטורין), אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?

אמרת? וכי דנין קל מחמור (תם ממועד) להחמיר עליו (על הקל, דנימא: כי היכי דחמור חייב - קל נמי חייב? דקדרשת תם ממועד במה מצינו, דקתני: 'חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת' במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) - עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ואשתכח דקא ילפת תם ממועד; דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה, דהא במועד גופיה: אי לאו דרבינהו קרא - לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל)? אם החמיר (הכתוב בבן ובת באיש ואשה) במועד (כתב לך), החמור (שהרי חמור הוא לענין כופר), תחמיר בתם הקל (אנן מדינא בתם הקל - בתמיה)? ועוד (כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא): אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות? (לישנא אחרינא: וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה? וזה שמעתי, וראשון מצאתי, וכשר הוא מן האחרון: דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה? וכי דנין כו' - והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה?)

תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' ('יגח' 'יגח' תרי זמני): נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין (דריבה לה נגיחה: למועד ולתם, למיתה ולנזקין)'.

 

צצצ

משנה:

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם; נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם; לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא – פטור.

 

גמרא:

אמר שמואל: פטור ממיתה (דהא לא נתכוין, דאמרינן לקמן (ע"ב) 'כמיתת בעלים' - אם הרג – 'כן מיתת השור' שהרג) וחייב בכופר (דדרשינן [לעיל מג,ב] 'כופר - אם כופר', להביא שלא בכוונה);

ורב אמר: פטור מזה ומזה (כדדריש רבה לעיל [מג,א]: 'השור יסקל וגו' [שמות כא,כט]: כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר); ואמאי? הא תם הוא (אפילו למאן דדריש 'אם כופר' - הני מילי למועד שלא בכוונה, והאי - תם הוא בחיכוך זה)?

כדאמר רב (לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מח,ב)): 'במועד ליפול על בני אדם בבורות' - הכא נמי: במועד להתחכך על בני אדם בכתלים.

אי הכי - בר קטלא הוא!? בשלמא התם (גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם: דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות, כגון) דחזא ירוקא (שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה), ונפל (שלא בכוונה על זה); אלא הכא (הואיל ומועד לכך) - מאי איכא למימר (מאי 'שלא מתכוין' איכא)?

הכא נמי (דחזינן ליה) במתחכך בכותל להנאתו (ולא להפילו עליו).

ומנא ידעינן?

דבתר דנפל קא מתחכך ביה.

 

(בבא קמא מד,ב)

ואכתי צרורות נינהו (ואין כופר כתוב אלא בנגיחה, דהוי גופו ממש)?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: דקאזיל (כותל) מיניה מיניה (על ידי דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו, ומיהו אינו מתכוין להרוג).

 

תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: (דומה לתוספתא בבא קמא פ"ד מ"ו[YH1] ) 'יש חייב במיתה ובכופר, ויש חייב בכופר ופטור ממיתה, ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש פטור מזה ומזה;

הא כיצד?

מועד בכוונה [לשון התוספתא: 'שור מועד שהמית' ואין גירסה 'בכוונה'!] - חייב במיתה ובכופר;

מועד שלא בכוונה - חייב בכופר, ופטור ממיתה (דדרשינן 'כופר - אם כופר' והיינו 'כוותיה דשמואל'); תם בכוונה - חייב במיתה ופטור מכופר; תם שלא בכוונה - פטור מזה ומזה;

והנזקין (שור) שלא בכוונה (ולא הרג): רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר.'

מאי טעמא דרבי יהודה?

יליף מכופרו: מה כופרו שלא בכוונה - חייב (מרבויא ד'אם כופר') - אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב;

ורבי שמעון יליף מקטליה דשור: מה קטליה שלא בכוונה – פטור, אף נזקין שלא בכוונה – פטור;

ורבי יהודה נמי נילף מקטליה?

דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה.

ורבי שמעון נמי נילף מכופרו?

דנין חיוביה דשור (תשלומי נזקיו מחמת הבור באין) מחיוביה דשור (קטליה), לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא (כפרת נפשו).

 

 

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא] - פטור:

הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב! מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא: 'רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה – פטור';

מאי טעמא דרבי שמעון?

דאמר קרא [שמות כא,כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה] השור יסקל וגם בעליו יומת: כמיתת בעלים כך מיתת השור: מה בעלים עד דמיכוין ליה - אף שור נמי עד דמיכוין ליה (רבי שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח, ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)).

ובעלים גופייהו מנלן?

דאמר קרא [דברים יט,יא: וכי יהיה איש שנא לרעהו] וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] - עד שיתכוין לו;

ורבנן (ורבנן פליגי עליה, ואמרי: אף בעליו נמי: מתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב) - האי 'וארב לו' מאי עבדי ליה?

אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו (לתוך חבורת אנשים, ויש שם כנענים וישראלים, ואיכא למימר 'לכנענים נתכוין').

היכי דמי?: אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם - תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו (ולא איצטריך קרא למפטריה)!? אי נמי פלגא ופלגא (חמשה כנענים וחמשה ישראלים) - (לא איצטריך קרא למפטריה, דרחמנא אמר (במדבר לה,כד) ושפטו העדה והצילו העדה, דהא) ספק נפשות להקל?

לא, צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני (דאי לאו קרא - הוה אמינא 'זיל בתר רובא', ולישראל איכוין; ואף על גב דדלמא לאו להאי איכוין - נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב!): דאף על גב דרובא ישראלים נינהו, (קא משמע לן קרא:) כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו (דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן) - הוי ליה 'קבוע', וכל 'קבוע' - כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל. (ולכל מילי דקיימא לן 'קבוע - כמחצה על מחצה דמי' - מהאי קרא נפקא לן.)

 

 

משנה:

שור האשה, ושור היתומים (שאין להן אפוטרופוס), שור האפוטרופוס (של יתומין, אלא שעל אפוטרופוס לשומרו), שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מי�תה.

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת - פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

 

גמרא:

תנו רבנן: ''שור' 'שור' - שבעה (שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם) – [אחד לגופו ועוד ששה] להביא 1)שור האשה (דלא תימא 'בעל השור' כתיב לשון זכר) 2)שור היתומים 3)שור האפוטרופוס 4)שור המדבר 5)שור ההקדש 6)שור הגר שמת ואין לו יורשין. רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים.

אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר! ממאי? - מדקתני תרתי (שור הפקר תרי זמני): '1)שור המדבר 2)ושור הגר שמת ואין לו יורשין': 'שור הגר שמת' מאי ניהו? דכיון דאין לו יורשין - הוה ליה שור הפקר: היינו 'שור המדבר' היינו 'שור הגר שמת ואין לו יורשין'!? אלא - לאו הא קמשמע לן (הא דהדר תנא שור הגר לרבי יהודה): דאפילו נגח (דאף על גב דנגח בחיי הגר ומת) ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר (והוי ליה הפקר - פטור)!? שמע מינה.

תניא נמי הכי [מכילתא דרשב"י שמות כא,כט]: 'יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר – פטור, שנאמר [שמות כא,כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם] והועד בבעליו [ולא ישמרנו] והמית [איש או אשה - השור יסקל וגם בעליו יומת] ('והועד בבעליו' היינו בבית דין, דאין העדאה אלא בבית דין) עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.'

וגמר דין לא בעינן? והא 'השור יסקל' - גמר דין הוא!?

אלא אימא 'עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד'.

 

 

משנה:

שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש; שחטו - בשרו אסור; ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו – מוקדש; ואם שחטו - בשרו מותר.

 

(לאו ארישא קאי, אלא מילתא אחריתי היא [בספרי המשניות כאן תחילת משנה ט, והרישא היא משנה ח]:) מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר (עד שלא נגח) - נכנסו תחת הבעלים (מתחייבין בנזקין כבעלים): מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק.

 

גמרא:

תנו רבנן:

'שור שהמית, עד שלא נגמר דינו:

מכרו (ואפילו לרבנן דלא דרשי 'בבעליו' דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד, ומיחייב קטלא) -

 

(בבא קמא מה,א)

מכור (הוא לרדיא), הקדישו - מוקדש (ונפקא מיניה דאי מיתהני מיניה מעל), שחטו - בשרו מותר;

החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר (ואף על גב דשקלי ליה בי דינא - הוי שומר פטור, דהא כשהחזירו - שור מעליא הוא);

משנגמר דינו:

מכרו - אינו מכור, הקדישו - אינו מוקדש (דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה), שחטו - בשרו אסור; החזירו שומר לבית בעליו - אינו מוחזר.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו – מוחזר'.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

 

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

 רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ;    מראי מקומות גם 10 MIRIAM 

 הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

 

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה. 

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

 

This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.