מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף מג

 

המשך פרק רביעי 'שור שנגח ארבעה וחמשה'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(בבא קמא מב,ב)

ובנזקין - לא אמר רבי עקיבא? והתניא: 'הכה את האשה ויצאו ילדיה - נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל (התורה זכתה לו כדכתיב '[ישית עליו] בעל האשה' (שמות כא)); אין הבעל - נותן ליורשיו; אין האשה - נותנת ליורשיה (נזק וצער); היתה שפחה (כלומר: היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר) ונשתחררה

 

(בבא קמא מג,א)

או גיורת (עוברת מגר, ומתו שניהם) – זכה (פטור מן הכל, שהוא קודם)'. (הואיל ואין לה יורשין - כל הקודם בשלה זכה, וזה שישנו בידו קודם לכל אדם;

אבל ישראלית מעוברת מישראל - אפילו אין להם בני�ם - יש לה יורשין לירש חלקה, ויש לו יורשין לירש חלקו;

ודוקא נשתחררה קודם חבלה, אבל היתה שפחה כשחבל בה - חייב בכל, אפילו בדמי ולדות, ויתן לאדוניה: דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה, כדאמרינן לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מט.), דאמר ליה 'חמרתא מעברתא אזקת מינאי').

אמר רבה: בגרושה (עסקינן, ומשום הכי נותן ליורשיה: שגירשה אחר החבלה);

וכן אמר רב נחמן: בגרושה.

אמרי: גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות!?

אמר רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה בזנות; מאי טעמא? אמר קרא [שמות כא,כב: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש] כאשר ישית עליו בעל האשה [ונתן בפללים] (אבועל הקפיד).

 

(למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמה בגרושה? לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ב'יש נוחלין':) ונוקמה לרבה כגון שגבו (בית דין) מעות (מן המזיק לשלם נזק וצער ואף על פי שנתחייב לה מחיים - לא עדיף ממלוה בשטר), ולרב נחמן כגון שגבו קרקע, דאמר רבה: גבו (יורשין) קרקע (במלוה שהלוה אביהם) - יש לו (לבכור פי שנים, דהוה ליה כמוחזק: דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון); גבו מעות - אין לו (פי שנים, דלאו הני מעות הניח אביהן, והוי ראוי); ורב נחמן אמר: גבו מעות - יש לו (דכמוחזק דמי, שהרי מעות הלוה אביהם, ומעות נטלו), גבו קרקע - אין לו (דקרקע לא הניח אביהם, והוי 'ראוי'; והכא נמי: לוקמא רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי)?

אמרי: הני מילי (דאפלוג רבה ורב נחמן ב'יש נוחלין') לבני מערבא (דשלחו 'בכור נוטל פי שנים במלוה, ולא ברבית'; ואוקימנא) אליבא דרבנן (דפליגי עליה דרבי, דאמרי 'אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן' דאי רבי - אפילו ברבית נמי ש�קיל פי שנים, דשבחא דממילא הוא; ופרשוה רבה ורב נחמן להא דבני מערבא, דאמרי לרבנן 'בכור נוטל פי שנים במלוה'; מר - בגבו מעות, ומר - בגבו קרקע); כי קאמרי הכא (בגרושה, ולא מוקמינן לה בהכי) – כרבי (דאמר 'בכור נוטל פי שנים בשבח', דכמוחזק דמי, וכל שכן במלוה, דכמאן דגביא דמי; לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות; הלכך: אי לאו דגירשה – שקיל, דבעל כבכור; ומיהו בכופר - אפילו רבי מודה ד'ראוי', הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים - לא הוי כשבחא דממילא).

 

אמר רבי שמעון בן לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה - פטור משלשים שקלים, שנאמר [שמות כא,לב: אם עבד יגח השור או אמה] כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל: כל זמן שהשור בסקילה - הבעלים משלמין שלש�ים שקלים, אין השור בסקילה - אין הבעלים משלמין שלשים שקלים! (שור שלא בכוונה - פטור מסקילה, כדתנן במתניתין (לקמן דף מד,א) 'נתכוין להרוג את הבהמה כו' - וילפינן לה בגמרא 'כמיתת בעלים כך מיתת השור')

אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מכופר, שנאמר [שמות כא,כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה] השור יסקל וגם בעליו יומת; (פסוק ל) אם כופר יושת עליו [ונתן פדיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו]' - כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה - אין בעלים משלמין כופר. (ורבי אליעזר, דאמר לעיל (דף מא,ב) 'אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה: דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה - מכלל דמועד שלא בכוונה - בר כופר הוא; ועוד: מתניתין בהדיא תנא לקמן דפליגי עליה, דקתני 'מועד שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר; ורבה - אקרא סמיך, ומוקמינן למתניתין דלקמן כוותיה, דהאי דקתני מתניתין 'פטור' - מכופר ומסקילה קאמר.)

 

איתיביה אביי: '"המית שורי את פלוני או שורו של פלוני" - הרי זה משלם על פי עצמו' [כתובות פ"ג מ"ט] (במועד אוקימנא בפירקא קמא; קתני מיהת '"המית שורי את פלוני" - משלם על פי עצמו') מאי? לאו כופר (ואף על גב דאין השור בסקילה, שהרי הודה, ואמרו 'כמיתת בעלים כך מיתת השור', ואדם בהודאתו אינו נהרג)?

לא, דמים (הא דקתני 'משלם' - לאו בתורת כופר, דניבעי כפרה, דאפילו לא משלם נמי, כגון אי לית ליה נכסי - לאו בכלל עונש הוא, דאין כופר בלא סקילה דשור; אבל היכא דאית ליה נכסי – על כרחך משלם דמים, דלא גרעה מיתה מנזקין: דאילו אזקיה - אף על גב דאינו בסקילה - בעי לשלומי ליה פחת דמיו, הכי נמי משלם דמיו ליורשיו).

אי דמים - אימא סיפא: '"המית שורי את עבדו של פלוני" - אינו משלם על פי עצמו (דשלשים של עבד קנס הן)', ואי דמים (כלומר: ואי סלקא דעתא יש תורת נזקין להיכא דקטליה, ועל כרחך כי היכי דבן חורין - במקום שאין כופר - משלם דמיו, עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו) - אמאי (קתני) 'לא'?

אמר ליה: יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס, מיהו שנוייא דחיקא (בתרי טעמא) לא משנינא לך; אידי ואידי דמים,

 

(בבא קמא מג,ב)

מיהו בן חורין (דאשכחן ביה) דמשלם כופר על פי עצמו, והיכי דמי: דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה, ואמר מריה דמועד הוא - (דהכא ודאי) דמשלם כופר על פי עצמו (דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטר משום 'הודאת עצמו'); היכא דליכא עדים (כלל - הוא דפטרנא מכופר, משום גזירת הכתוב, דאין השור בסקילה; והכא הרי השור בסקילה בהעדאת העדים! דאי נמי תם הוי - בר סקילה הוא! הלכך היכא דליכא עדים כלל - דאינו בר כופר) - משלם דמים, (אבל) גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו, והיכי דמי: דאי (נמי) אתו עדים ואסהידו ביה דקטל (עבד), ולא ידעי אי תם הוה [השור] אי מועד הוה, ואמר מריה "מועד הוא" - לא משתלם קנס על פי עצמו (דפטור מקנס אף על גב דהשור בסקילה ואפילו תם, כדאמרינן לקמן: 'כל שחייב מיתה בבן חורין - חייב בעבד') - (מיהו 'מודה בקנס פטור', הלכך) היכא דליכא עדים (כלל) - לא משלם דמים (אפילו דמים לא משלם).

 

מתיב רב שמואל בר רב יצחק: 'כל שחייב בבן חורין - חייב בעבד, בין בכופר בין במיתה' [תוספתא בבא קמא פ"ד ה"ח [ליברמן]]; כופר בעבד מי איכא? אלא - לאו דמים (וקתני 'כל שחייב בבן חורין חייב בעבד' וכיון דאמרת בן חורין על פי עצמו משלם דמים - אמאי קתני לגבי עב�ד אינו משלם על פי עצמו)?

איכא דאמרי: הוא מותיב לה והוא מפרק לה, איכא דאמרי: אמר ליה רבה:

(הכי פירושא דברייתא דקתני 'כל': לאו במודה מפי עצמו קאי, אלא בהעדאת עדים, כסתם 'כל' באי לבית דין, והעדאת עדים ליכא מידי דמחייבת בבן חורין דלא מיחייב בעבד;) הכי קתני (והכי קאמר): 'כל שחייב בבן חורין בכוונה על פי עדים כופר (כלומר: כל שחייב בבן חורין כופר, כגון בכוונה ועל פי עדים) - חייב בעבד קנס (חייב נמי בעבד בכוונה על פי עדים קנס שלשים, דהא השור בסקילה), וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי עדים דמים (וכל שחייב בבן חורין דמים, והיכי דמי? כגון שלא בכוונה על פי עדים) - חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים (אבל על פי עצמו - אף על גב דבבן חורין משלם דמים - בעבד פטור, כדאמרן: הואיל ומצינו חילוק בעל פי עצמו בין כופר דבן חורין לקנס דעבד; אבל בעדים שלא בכוונה - לא אשכחן חומרא בכופר מבקנס, דהכא והכא פטור; הלכך לגבי דמים - תרוייהו כי הדדי נינהו).

אמר ליה רבא: אי הכי (דשורו שלא בכוונה על פי עדים, דליתיה בתורת כופר, משלם דמים) - (כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס) אשו [ששרף אדם] שלא בכוונה על פי עדים נשלם דמים (אשו נמי - דליתיה בתורת כופר - לשלם דמים שלא בכוונה, דהא ישנה בתורת נזקין)!? (ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור, דקם ליה בדרבה מיניה).

ומנא ליה לרבא דלא משלם?: אילימא מדתנן [בבא קמא פ"ו מ"ז]: 'היה גדי כפות לו (לגדיש) ועבד סמוך לו ונשרף עמו – חייב (אגדי ואגדיש, ופטור על העבד, דהיה לו לברוח); עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו (ונשרפו עמו) – פטור' (וקסבר רבא האי 'פטור' - אעבד וגדי קאמר: אעבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד, ואגדי - משום דהיה לו לברוח; אבל משום ד'קם ליה בדרבה מיניה' לא פטר ליה, דקסבר 'אשו משום ממונו' ואין כאן חיוב מיתה) – [אין לומר שרבא למד כך:] האמר ריש לקיש (בפרק 'כיצד'): כגון שהצית בגופו של עבד (דאיכא עליה חיוב מיתה, ואפילו אגדיש נמי פטר ליה), (משום) דקם ליה בדרבה מיניה!

ואלא מהא, דתניא [תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פ"ו ה"לא]: 'חומר באש מבבור: שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאין ראוי לה (ליחכה נירו וסכסכה אבניו), מה שאין כן בבור'; ואילו 'שהאש משלמת שלא בכוונה (דליכא דרבה מיניה) דמים, מה שאין כן בבור (דפטר ביה מיתת אדם, דכתיב 'שור ולא אדם')' לא קתני [וקשיא לרבא]!

דלמא תנא ושייר.

אלא רבא גופיה אבעויי מבעיא ליה: (הא דאותיב לעיל אשו שלא בכוונה: לאו דפשיטא ליה דלא משלם, ובתיובתא מייתי לה, אלא בלשון בעיא אייתי לה, והכי קאמר ליה רבא לרבה: 'אי הכי - דשור שלא בכוונה, שאין כופר - יש דמים) אשו שלא בכוונה (מאי?) מי משלם דמים או לא?: מי אמרינן: גבי שור - הוא דבכוונה משלם כופר, שלא בכוונה משלם דמים, אבל אשו - דבכוונה לא משלם כופר - שלא בכוונה נמי לא משלם דמים (חדא: דאין כופר באש, ועוד: דקם ליה בדרבה מיניה)? או דלמא: כיון דגבי שורו שלא בכוונה, אף על גב דליכא כופר - משלם דמים, גבי אשו נמי: אף על גב דבכוונה לא משלם כופר - שלא בכוונה מיהת משלם דמים?

ולא ידעינן, תיקו.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: [שמות כא,ל: אם כֹּפר יושת עליו ונתן פדיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו] 'כופר' [היה צריך להיות 'כופר יושת עליו';]; מה תלמוד לומר 'אם כופר'[YH1] ? - לרבות כופר שלא בכוונה (אף על גב דאין השור בסקילה, ופליגא אדרבה) ככופר בכוונה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה - עבד נמי [דכתיב בו: [שמות כא,לב: אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל], מה תלמוד לומר: 'אם עבד'[YH2] ? - לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה (לקנס); וכי תימא הכי נמי - והאמר ריש לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה - פטור משלשים שקלים!?

אמר ליה [רב דימי לאביי]: גברא אגברא [ריש לקיש לרבי יוחנן] קא רמית?

 

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: 'עבד'; מה תלמוד לומר 'אם עבד'? - לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה[YH3] .

 

ולריש לקיש נמי, נימא: מד'עבד - אם עבד' לא דריש, 'כופר - אם כופר' נמי לא דריש?

אמרי: לא, 'עבד - אם עבד' לא דריש, 'כופר - אם כופר' דריש; ומאי שנא? 'עבד - אם עבד' לא כתיב במקום תשלומין (אלא גבי נגיחה: 'אם עבד יגח', ולגופיה אצטריך: לחלק בין עבד לבן חורין), 'כופר - אם כופר' כתיב במקום תשלומין (דסברא דלרבויי אחריני אתא לתשלומין, דלגופיה לא אצטריך, דהוה ליה למכתב 'כופר'[YH4] ).

 

וכן בבן או בבת:

תנו רבנן [דומה למכילתא דרשב"י על אתר]: '(שמות כא,לא) או בן יגח או בת יגח [כמשפט הזה יעשה לו] - לחייב על הקטנים (סקילה) כגדולים;

והלא דין הוא (ולא צריך קרא): הואיל וחייב (מיתה) אדם באדם (באדם ההורג את האדם), וחייב שור באדם (מיתה): מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים (לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים, דכתיב 'כי יכה כל נפש אדם' - אפילו קטנים במשמע) אף כשחייב שור באדם - לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים? ועוד: קל וחומר הוא: ומה אדם באדם, שלא עשה בו קטנים כגדולים ( שלא עשה רוצח קטן כגדול, דכתיב (ויקרא כד) 'ואיש כי יכה': איש - ולא קטן) - חייב בו על (הנהרגין) הקטנים כגדולים,

 

(בבא קמא מד,א)

שור באדם - שעשה בו קטנים כגדולים (שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי 'שור', דכתיב (ויקרא כב,כז) 'שור או כשב כי יולד') - אינו דין שחייב (בו סקילה) על הקטנים כגדולים (על תינוק קטן כעל אדם גדול)!?

לא! אם אמרת אדם באדם, שכן חייב (בנזקין) בארבעה דברים (שהשור פטור מהן) - תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים? (ונזק לא חשיב, דהא שור נמי נזקא משלם,) [ולכן בא הפסוק:] תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' - לחייב על הקטנים כגדולים ('בן' ו'בת' - קטנים משמע, דלעיל מיניה כתיב 'והמית איש או אשה');

ואין לי אלא במועדין (דקרא במועד כתיב), בתם מנין?

דין הוא: הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת: מה כשחייב באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד (לענין סקילה) - אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד; ועוד: קל וחומר: מה איש ואשה, שכן הורע כחם בנזקין (דאם הזיקו משלמין), לא חלקת בו בין תם למועד - בן ובת, שיפה כחם בנזקין (דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והן שחבלו באחרים - פטורין), אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?

אמרת? וכי דנין קל מחמור (תם ממועד) להחמיר עליו (על הקל, דנימא: כי היכי דחמור חייב - קל נמי חייב? דקדרשת תם ממועד במה מצינו, דקתני: 'חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת' במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) - עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ואשתכח דקא ילפת תם ממועד; דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה, דהא במועד גופיה: אי לאו דרבינהו קרא - לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל)? אם החמיר (הכתוב בבן ובת באיש ואשה) במועד (כתב לך), החמור (שהרי חמור הוא לענין כופר), תחמיר בתם הקל (אנן מדינא בתם הקל - בתמיה)? ועוד (כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא): אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות? (לישנא אחרינא: וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה? וזה שמעתי, וראשון מצאתי, וכשר הוא מן האחרון: דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה? וכי דנין כו' - והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה?)

תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' ('יגח' 'יגח' תרי זמני): נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין (דריבה לה נגיחה: למועד ולתם, למיתה ולנזקין)'.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

 

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

 רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ;    מראי מקומות גם 10 MIRIAM 

 הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

 

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה. 

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

 

This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.