מקרא: בתחתית הדף
בבא קמא דף
לד
המשך פרק שלישי 'המניח את הכד'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא לג,ב)
'קדמו בעלי חובות והגביהו: בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב (עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין) - לא עשה ולא כלום, לפי
שאין משלם אלא מגופו'; בשלמא 'הזיק עד שלא חב' - ניזקין קדמו, אבל 'חב עד שלא הזיק'
- בעל חוב קדים!?
(בבא קמא לד,א)
ואפילו 'הזיק עד שלא חב' (נמי) בעל חוב קדים (לתפיסה, וכיון דתפס - אמאי מפקינן מיניה)? שמע מינה (בתמיה): 'בעל חוב מאוחר, שקדם וגבה - מה שגבה לא גבה' (דפלוגתא היא בעלמא (כתובות דף צד.), דאיכא למאן דאמר:
'מה שגבה גבה')?!
(אית דגרסי: ואפילו הזיק עד
שלא חב נמי דניזק קדים ש"מ כו'. כלומר: אף על גב דניזק קדים שיעבודיה קשיא ליה
האי.)
לא, לעולם אימא לך 'מה שגבה גבה', ושאני התם, דאמר ליה: "אילו גבך הוה
(דכבר גבית ליה קודם שהזיק) - לא מינך הוה גבי ליה
(בתמיה)", דהאי תורא דאזקן - מיניה
משתלמנא.
תנו רבנן [דומה לתוספתא בבא קמא פ"ג
ה"ה [ליברמן]]: 'שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז, ושָבַח (ניזק) ועמד על ארבע מאות זוז, שאלמלא <לא> הזיקו
(כלומר: הואיל ואיכא למימר אלמלא
לא הזיקו) - היה עומד על שמנה מאות זוז - נותן (כ"ה זוזים) כשעת הנזק (ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך - הא שבח טפי",
משום דאמר ליה ניזק "אי לא אזיקתן - הוי שבח וקאי על תמני מאה"; לישנא
אחרינא: שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים: חציין של ארבע מאות:
חצי נזק שהפסידו - אינו נותן לו אלא כ"ה, כשעת הנזק; וראשון עיקר); כָּחַש (הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה
בשעת הנזק) - (נותן לו) כשעת העמדה בדין (כפי נזק שבשעת העמדה בדין, כדקאמר לקמן: "קרנא דתורך
קבירא ביה"); שָבַח מזיק (ועמד
על ארבע מאות) - נותן לו (כ"ה זוז) כשעת הנזק (ואין יכול ניזק לומר לו "תן לי חלק שמינית שבו,
שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח"); כָּחַש - כשעת העמדה בדין (ונותן לו חלק שמינית שבו, שברשותו כחש; ולקמן פריך רישא
לסיפא).'
אמר מר 'שָבַח מזיק - נותן כשעת הנזק' – מני?
רבי ישמעאל היא, דאמר: בעל חוב הוא, וזוזי הוא דמסיק ליה;
אימא סיפא: 'כָּחַש - כשעת העמדה בדין' - אתאן לרבי עקיבא, דאמר
'שותפי נינהו'; רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?
לא, כולה רבי עקיבא היא, והכא במאי עסקינן? - כשפיטמו (מזיק לשור, וחסר ממונו לשבוחיה; הלכך לא שקיל ניזק בשבחא).
אי כשפיטמו - אימא רישא: 'שָׁבַח ועמד על ארבע מאות זוז (אפילו הכי) - נותן לו כשעת הנזק' (ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך" משום דאמר ליה
ניזק: "אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות"); אי כשפיטמו (ניזק לשורו) - צריכא למימר (דיהיב לו כשעת הנזק, ולא מצי אמר ליה: "מאי אפסדתיך"?
הא האי דאשבח - משום פיטומו הוא, וחסר ביה ממונא!)?
(ללישנא אחרינא: הכי משמע:
אימא רישא שבח ניזק - נותן לו כשעת הנזק ותו לא, ולא מצי למימר ניזק:
"תן לי שתי מאות שאלמלא לא הזיקו כו'"; ואי בשפיטמו ניזק צריכא
למימר דלא יהיב ליה מזיק שתי מאות? האי דאשבח - משום פיטומא הוא!
וקשיא לי: הא ודאי אצטריך לאשמועינן
דאשתבח דאפסדיה, דאי לא אזיק הוה קאי השתא בהאי פיטומא דפטמיה על תמני מאה? ולשון
ראשון שמעתי ועיקר.)
אמר רב פפא: רישא משכחת לה בין דפטמה פטומי בין דשבחא ממילא, ואצטריך לאשמועינן
דהיכא דשבחא ממילא - נותן לו כשעת הנזק (ולא
מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך" בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא; והיכא
דפטמיה - לא הוה אצטריך למיתנא, אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן); סיפא לא משכחת לה
אלא כשפטמו.
(ארישא מהדר:) 'כָּחַש [הניזק] - כשעת העמדה בדין'; כָּחַש מחמת מאי? אילימא דכחשא
מחמת מלאכה - לימא ליה "את מכחשת ואנא יהיבנא"?
אמר רב אשי: דכָחַש מחמת מכה, דאמר ליה: "קרנא דתורך קבירא ביה"!
משנה:
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום: אמר רבי מאיר: על
זה נאמר [שמות כא,לה: וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת] ומכרו את השור החי וחצו את כספו (דהיינו חצי נזק) [וגם את המת יחצון].
אמר לו רבי יהודה: וכן הלכה (ודאי כן
הלכה: דמנה נותן לו, דהיינו חצי נזק); (אבל אין
זה שור האמור בתורה:) קיימת 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו', ולא קיימת 'וגם [את] המת יחצון' (ובגמרא
מפרש במאי פליגי); ואיזה זה? - שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז (דהוה ליה הזיקו מאה וחמישים, ופלגא נזקא - דהיינו שבעים
וחמשה בעי ניזק להפסיד, והלכך): שזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי
המת (שקיל חצי (נזק) החי וחצי המת, דשוו
מאה עשרים וחמשה, ומטי לכל אחד פסידא שבעים וחמשה).
גמרא:
תנו רבנן: 'שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז:
זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו שור האמור בתורה - דברי
רבי יהודה; רבי מאיר אומר: אין זהו שור האמור בתורה, אלא שור שוה מאתים שנגח לשור
שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום; על זה נאמר [שמות כא,לה: וכי
יגף שור איש את שור רעהו ומת] ומכרו את השור
החי וחצו את כספו [וגם את
המת יחצון]; אלא מה אני מקיים 'וגם את המת
יחצון'? פחת שפחתו מיתה מחצין בחי (כלומר:
נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל, אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו [בשעת מיתה] משעה שהיה חי, ונותן לו
מזיק חצי הפחת)';
מכדי בין רבי מאיר בין רבי יהודה: האי מאה ועשרים וחמשה שקיל והאי מאה
ועשרים וחמשה שקיל (היכא דנבילה שוי חמישים,
דהא לרבי מאיר גופיה שקיל חמישים דנבילה ושבעים וחמשה מן החי, דהיינו חצי הפחת
שפחתה מיתה, והוו מאה עשרים וחמשה; ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי, דהיינו
מאה, וחצי המת דהיינו עשרים וחמשה)!? מאי בינייהו (ובמאי פליגי)?
אמר רבא: פחת נבילה (אם
פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה) איכא בינייהו: רבי מאיר (דאמר: לא שייך מזיק בנבילה) סבר פחת נבילה - דניזק הוי (ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה), ורבי יהודה סבר:
פחת נבילה - דמזיק הוי פלגא.
אמר ליה: אביי אם כן מצינו לרבי יהודה
(בבא קמא לד,ב)
תם חמור ממועד (דהא גבי מועד אמרינן בפרק
קמא (דף י,ב) 'בעלים מטפלים בנבילה', דכתיב 'והמת יהיה לו וגו'
[שמות כא,לו]- לניזק)!? וכי תימא הכי נמי, כדתנן (לקמן בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה' [פ"ד מ"ט]): 'רבי יהודה אומר: תם חייב (אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק) ומועד פטור'! - אימר דשמעת ליה לרבי
יהודה לענין שמירה, דכתיבי קראי (כדמפרש
התם), לענין
תשלומין מי שמעת ליה? והתניא: 'רבי יהודה אומר: יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה
חמש סלעים, והנבילה יפה סלע: זה נוטל חצי החי (ששוה חציו שנים עשר סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו, שלא
שוה אלא חמשה סלעים) וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת? אמרת: וכי מועד למה יוצא? להחמיר
עליו או להקל עליו? הוי אומר להחמיר עליו; ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק - תם
הקל לא כל שכן!' (אלמא לרבי יהודה: תם – 'קל' קרי
ליה)!
אלא אמר רבי יוחנן: שבח נבילה איכא בינייהו, דמר (רבי מאיר) סבר: (שבח
נבילה) דניזק
הוי (דלית להו שום שותפות), ומר סבר: פלגא;
והיינו דקא קשיא ליה לרבי
יהודה: השתא, דאמרת: חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל בשבחא – 'יכול שור שוה חמש
סלעים שנגח שור שוה מנה, והנבילה יפה חמשים זוז: זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה
נוטל חצי החי וחצי המת? אמרת: היכן מצינו מזיק נשכר, שזה נשכר (שאינו מפסיד כלום: דאף על גב דקאמר רבי יהודה לעיל דמזיק
שקיל בשבחא בתשלומי חצי נזק, מיהא איתא ומפסיד שבעים וחמשה משור החי)!? ואומר [שמות כא,לו:
או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו] שלם ישלם [שור תחת השור והמת יהיה לו] (במועד
כתיב; אלא שני תשלומים כתב לך: אחד לתם ואחד למועד, לומר:) בעלים משלמין ואין בעלים
נוטלין'
(והיינו דקשיא ליה לר"י: דשמעינן ליה בברייתא
דקאמר 'יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו'; דהא דקאמר 'יכול' -
משום דקשיא ליה הכי: כיון דלדידיה סבירא ליה דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא, יכול
שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה חמשים זוזים, דשקיל מזיק חצי
החי. דהוו שני סלעים ופלגא, וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע)
מאי 'ואומר'?
וכי תימא 'הני מילי היכא דאיכא
פסידא לניזק, אבל היכא דליכא פסידא לניזק, כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה
חמש סלעים, והנבילה יפה שלשים זוז (שהוקרה
הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא
נמי מרויח ה' דינר) - שקיל נמי מזיק בשבחא, ואומר 'שלם ישלם' בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין'?
אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא: אם כן (דלא דריש רבי יהודה 'פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי') מצינו לרבי יהודה תם
משלם יותר מחצי נזק (והיכי דמי? שור שוה חמשים
שנגח לשור שוה ארבעים, והנבילה יפה עשרים והוי נזק עשרים, ופלגא נזקא עשרה; וכי פלגי
חצי חי וחצי מת, נוטל ניזק בחי עשרים וחמשה, ובמת עשרה - הרי שלשים וחמשה; נמצא
מזיק משלם יותר מחצי נזק!
דבשלמא לרבי מאיר לא משלם אלא
חצי מה שפחתתו מיתה, אלא לרבי יהודה: נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם,
נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד, כדקתני לעיל: מה מועד חמור
אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן', אבל הכא דליכא למימר הכי: דהא פחות ממה
שהזיק משלם, ומיהו טפי מחצי נזק איכא), והתורה אמרה [שמות כא,לה: וכי
יגף שור איש את שור רעהו ומת] ומכרו את השור החי וחצו את
כספו [וגם את המת יחצון]!?
אית ליה לרבי יהודה 'פחת שפחתה מיתה [לחודא] - מחצין בחי' (הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק).
מנא ליה?
מ'וגם את המת יחצון'.
והא אפקיה רבי יהודה ל'זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת'?
אם כן (דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא) נכתוב קרא 'ואת המת (יחצון)'; מאי 'וגם'? שמע מינה תרתי (דשתפיה רחמנא בשבחא).
משנה:
יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה
עצמו;
כיצד?
שורו שבייש - פטור (כדקיימא
לן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו) והוא שבייש – חייב;
שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו – פטור; והוא שסימא את עין עבדו והפיל
את שינו – חייב;
שורו שחבל באביו ובאמו – חייב, והוא שחבל באביו ואמו – פטור;
שורו שהדליק את הגדיש בשבת – חייב (חצי
נזק דמשונה הוא), והוא שהדליק את הגדיש בשבת – פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו.
גמרא:
תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן [תוספתא
שבת פ"ח ה"ד [ליברמן]]: 'כל המקלקלין פטורין (לענין שבת) - חוץ מחובל ומבעיר (כדמפרש טעמא במסכת שבת בפרק 'האורג': מדאצטריך קרא למישרי
מילה - מכלל דשאר חובל חייב; ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת - דמקלקל הוא - מכלל
דמקלקל בהבערה חייב, כגון השורף כלי, דמקלקל הוא).
אמר ליה: פוק תני לברא! חובל ומבעיר אינה משנה (דאינהו נמי פטירי); ואם תימצי לומר משנה - חובל
בצריך לכלבו, מבעיר בצריך לאפרו (דהוי מקלקל
על מנת לתקן; והא (דתנן) נצרר הדם אף על פי שלא יצא - משום צובע הוא דמחייב).
תנן: 'שורו שהדליק את הגדיש בשבת – חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת - פטור'
וקתני 'הוא' דומיא ד'שורו': מה שורו דלא קבעי ליה -
(בבא קמא לה,א)
אף הוא נמי דלא קבעי ליה (לאפרו,
ומקלקל הוא), וקתני 'פטור (מתשלומין), מפני שהוא נדון בנפשו' (אלמא חיוב מיתה איכא)!?
לא: 'שורו' דומיא דידיה: מה הוא - דקבעי ליה - אף שורו דקבעי ליה (לאו דוקא, דאפילו לא בעי ליה נמי - חייב לשלם; אלא על
כרחיה תרוייהו בחדא מילתא מוקמינן: האי לחיובא והאי לפטורא, דהכי משמע מתניתין: דבמקום
שזה חייב - זה פטור, דאי 'שורו בלא קבעי ליה' - לא מתורץ 'יש חייב על מעשה שורו
ופטור על מעשה עצמו' דהא איהו בדלא בעי ליה - מחייב בתשלומין).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.