בבא קמא לב

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף לב

המשך פרק שלישי 'המניח את הכד'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא לא,ב)

משנה:

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו (ופגע זה בזה): נשברה כדו של זה בקורתו של זה – פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך (שלשניהם רשות להלך);

היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה (שזה [בעל הקורה] מהלך כדרכו, והוא [בעל החבית] מיהר ללכת)

(בבא קמא לב,א)

[המשך המשנה]

ואם עמד בעל קורה – חייב;

ואם אמר לבעל חבית "עמוד"! – פטור;

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון: נשברה חבית בקורה – חייב;

ואם עמד בעל חבית – פטור;

ואם אמר לבעל קורה "עמוד" – חייב;

וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו.

גמרא:

בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה – מהו? כיון דברשות קעביד – פטור? או דלמא איבעי ליה לעיוני?

אמר ליה: תניתוה: 'שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך'.

אמר רבא: קל וחומר: ומה יער [דברים יט,ה: ואשר יבוא את ריעהו ביער לחטוב עצים ונידחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את ריעהו ומת: הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו – וחייב [גלות], זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן!?

אלא הא קתני: 'שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך'?

התם תרוייהו כהדדי נינהו (שניהן שוין בשבירתן, שאף בעל חבית סייע בשבירתה), הכא - איהו קעביד מעשה.

והיא לא? והכתיב [ויקרא יח,כט: כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה] ונכרתו הנפשות העושות (נואף ונואפת במשמע) מקרב עמם?

הנאה לתרוייהו אית להו, איהו מעשה הוא דקעביד.

היה בעל קורה ראשון [ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה; ואם עמד בעל קורה – חייב; ואם אמר לבעל חבית "עמוד"! – פטור]:

אמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים: אחת רבוצה ואחת מהלכת; בעטה מהלכת ברבוצה – פטורה; רבוצה במהלכת – חייבת;

לימא מסייע ליה 'היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה – פטור, ואם עמד בעל קורה - חייב', והא הכא - דכרבוצה במהלכת דמי (דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברשות הרבים) וקתני 'חייב'!

ותסברא? הא - סייעי בעיא (דרבוצה במהלכת חייבת), לא מסתייא, דלא מסייעי אלא מקשה נמי קשיא (מתניתין לריש לקיש, דאמר 'בעטה רובצת חייבת'): טעמא – דבעטה, הא הוזקה ממילא פטור (מהלכת ברבוצה פטורה), והא מתניתין (והכא קתני במתניתין) - דממילא - וקתני 'חייב'!?

מתניתין - דפסקה (קורה) לאורחא כשלדא (שהיו ראשיה לרוחב הדרך; הלכך אפילו ממילא חייב, שאין דרך לבעל החבית לנטות); הכא - כגון דרבעה בחד גיסא: איבעי לה לסגויי באידך גיסא (הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור).

אלא סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש, דקתני: 'היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון: נשברה חבית בקורה – חייב; ואם עמד בעל חבית – פטור' והא הכא, דכמהלכת ברבוצה דמי - וקתני 'פטור'!

מתניתין - דכי אורחיה קא מסגי (דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור), (אבל) הכא (מהלכת שבעטה ברבוצה, שינתה את דרכה) אמר ליה: "נהי דאית לך רשות לסגויי עלי - לבעוטי בי לית לך רשותא?" (ואימא לך דחייבת)!

משנה:

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה - שניהם פטורין. (כדמפרש בגמרא.)

גמרא:

מתניתין - דלא כאיסי בן יהודה, דתניא: 'איסי בן יהודה אומר: רץ חייב מפני שהוא משונה; ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות'. (מפרש לקמן.)

אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן 'הלכה כסתם משנה', ותנן: 'אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין – פטורין'?

מתניתין - בערב שבת בין השמשות.

ממאי?

מדקתני 'או שהיו שניהם רצין – פטורין' הא תו למה לי? השתא 'אחד רץ ואחד מהלך (דרץ שינה ומהלך לא שינה)' – פטור, שניהם רצין מבעיא? אלא הכי קאמר: אחד רץ ואחד מהלך – פטור; במה דברים אמורים? - בערב שבת בין השמשות, אבל בחול - אחד רץ ואחד מהלך – חייב; שניהם רצין אפילו בחול – פטורין.

אמר מר: 'ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות' – בערב שבת מאי 'ברשות' איכא?

כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא:

(בבא קמא לב,ב)

בואו ונצא לקראת כלה מלכתא (כאדם המקבל פני מלך)'; ואמרי לה 'לקראת שבת כלה מלכתא'.

רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר 'בואי כלה, בואי כלה'.

משנה:

המבקע (עצים) ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד (של אחרים), ברשות היחיד (שלו) והזיק ברשות הרבים, ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר (של אחרים) – חייב.

גמרא:

וצריכא: דאי תנא 'המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים' - משום דשכיחי רבים (והוה ליה לעיוני), אבל מרשות הרבים לרשות היחיד - דלא שכיחי רבים (במקום הנזק) - אימא לא; ואי תנא 'מרשות הרבים לרשות היחיד' - משום דמעיקרא שלא ברשות עביד, אבל מרשות היחיד לרשות הרבים - דברשות עביד - אימא לא; ואי תנא הנך תרתי - הא משום דשכיחי רבים והא משום דשלא ברשות, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד אחר - דלא שכיחי רבים ומעיקרא ברשות אימא לא - צריכא.

תנו רבנן: 'הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת - פטור (מגלות); ואם נכנס ברשות – חייב'.

מאי 'חייב'?

אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים (אם לא מת אלא הוזק - נותן לו נזק, צער, ורפוי, ושבת, דהוה ליה פושע; אבל בושת – לא, דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין; ורישא דשלא ברשות - פטור מארבעה דברים�, דליכא פשיעה; אבל אנזק – חייב, כדקיימא לן 'פצע תחת פצע' [שמות כא,כה] - לחייב על האונס כרצון) ופטור מגלות, לפי שאין דומה ליער: יער, זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס; זה - לרשות חבירו נכנס.

אמר רבה: קל וחומר: ומה יער: זה לדעתו (שלא נטל רשות מחבירו) נכנס וזה לדעתו נכנס, נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה, זה שלדעת חבירו נכנס - לא כל שכן!?

אלא אמר רבה: מאי 'פטור' – מגלות: דלא סגי ליה בגלות; והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא: משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד (דאיבעי ליה לעיוני).

מתיב רבא [מכות פ"ג מ"יד]: 'הוסיף (שליח בית דין) לו (למי שחייב מלקות) רצועה אחת (יותר על מה שאמדוהו בית דין שיכול לקבל) ומת - הרי זה גולה על ידו' והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה, וקתני 'הרי זה גולה'!?

אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא.

טפח ליה (לרב שימי) רבא בסנדליה (דרב שימי: הכהו על סנדלו. לישנא אחרינא: בעט בסנדלו לרב שימי), אמר ליה: אטו הוא (השליח) מָנִי? והתניא 'גדול שבדיינין קורא (והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח,נט)), והשני מונה, והשלישי אומר "הכהו"'!

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה[YH1] .

מיתיבי [מכות פ"ב מ"ב]: 'הזורק את האבן לרשות הרבים והרג - הרי זה גולה' והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה, דברשות הרבים שכיחי אינשי, וקתני 'הרי זה גולה'?

אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

איבעי ליה עיוני!?

בסותר בלילה.

בלילה נמי איבעי ליה עיוני!?

בסותר את כותלו ביום לאשפה.

האי אשפה - היכי דמי? אי דשכיחי רבים – מזיד הוא! ואי לא שכיחי רבים - אנוס הוא!?

אמר רב פפא: [לא צריכא אלא] באשפה העשויה להפנות (בני אדם נפנין בה לנקביהם) בלילה, ואינה עשויה להפנות ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב: מזיד לא הוי, דהא אינה עשויה להפנות ביום; אנוס נמי לא הוי - דהא איכא דמיקרי ויתיב.

רב פפא משמיה דרבא מתני לה (לדרבי יוסי בר חנינא) ארישא [ולא לגבי הסיפא: ואם נכנס ברשות – חייב]: 'הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת – פטור'; אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים (דהתם נמי פושע הוא: כיון דחזייה דעייל - איבעי ליה לעיוני) ופטור מגלות.

מאן דמתני לה אסיפא (פטור מגלות, שאינו דומה ליער) - כל שכן ארישא, ומאן דמתני לה ארישא, אבל אסיפא - כיון דברשות - חייב גלות.

ומי חייב גלות? והתניא: 'הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת – פטור; ואפילו נכנס ברשות'!?

הכא במאי עסקינן - בשוליא דנפחי (תלמידו של אותו נפח).

שוליא דנפחי למקטלא קאי?

כשרבו מסרהב (מפציר) בו לצאת ואינו יוצא.

ומשום דרבו מסרהב בו לצאת - למיקטליה קאי?

כסבור יצא.

אי הכי - אחר נמי!?

(בבא קמא לג,א)

אחר - לית ליה אימתא דרביה (דנפח עליה, והוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא), האי - אית ליה אימתא דרביה.

רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא: '[דברים יט,ה: ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ] ומצא [את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] - פרט לממציא את עצמו; מכאן אמר רב אליעזר בן יעקב: מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה – פטור'; אמר רבי יוסי בר חנינא: פטור מגלות וחייב בארבעה דברים (דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויים).

מאן דמתני לה אהא (חייב בארבעה דברים) - כל שכן אקמייתא (הנכנס לחנותו של נגר; דכיון דחזייה דעייל - איבעי ליה לעיוני); ומאן דמתני לה אקמייתא - אבל אהא פטור לגמרי.

תנו רבנן: 'פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית, ונגחן שורו של בעל הבית, ונשכן כלבו של בעל הבית ומת – פטור; אחרים אומרים: רשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית.'; היכי דמי? אי דשכיח במתא - מאי טעמא דאחרים? אי דשכיח בבית (בביתו ולא בשוק) - מאי טעמא דתנא קמא?

לא, צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח, וקרי אבבא ואמר להו 'אִין': מר סבר 'אִין' = 'עוּל, תא' משמע, ומר סבר 'אִין' = 'קום אדוכתך' משמע.

תניא כמאן דאמר 'אִין' - קום אדוכתך משמע, דתניא: 'פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית, ונגחו שורו של בעה"ב או נשכו כלבו – פטור, אף על פי שנכנס ברשות'; אמאי פטור? אלא לאו דקרי אבבא ואמר ליה 'אִין', ושמע מינה 'אִין' - קום אדוכתך משמע.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.