מקרא: בתחתית הדף
בבא קמא דף כז
סיום פרק שני 'כיצד הרגל'
ותחילת פרק שלישי 'המניח את הכד'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא כו,ב)
1)
ואמר רבה: זרק תינוק מראש הגג, ובא אחר וקבלו בסייף: פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא
ורבנן, דתניא: 'הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה –
כולן פטורין (דבעינן שיכה 'כל נפש אדם'
- כל הנפש, ואין כאן מכה 'כל הנפש' - ופטורים ממיתה; לרבי יהודה בן בתירא חייב זה
שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו);
(בבא קמא כז,א)
רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה
אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו.'
2)
בא שור (מועד) וקבלו בקרניו (ומת): פלוגתא דרבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא ורבנן (לענין כופר), דתניא: '[שמות כא,ל: אם כפר יושת עליו] ונתן פדיון נפשו
[ככל אשר יושת עליו] - דמי ניזק; רבי ישמעאל
בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: דמי מזיק (לרבי ישמעאל דאמר 'כופר - במזיק שיימינן' - משלם כופר,
אבל לרבנן - דשיימינן בניזק – האי [תינוק] לא הוה ליה דמים, ופטור);
3)
ואמר רבה: נפל מראש הגג ונתקע באשה – חייב בארבעה דברים (וכגון שנפל ברוח מצויה, דהוה ליה קרוב למזיד) וביבמתו - לא קנה (אף על פי ששנינו (יבמות דף נג,ב): 'הבא על יבמתו בין בשוגג
בין במזיד – קנה', הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת, אבל זה - לא נתכוין לשום
ביאה! הלכך לא קנה; ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר - פסלה עליו): חייב בנזק בצער בריפוי
בשבת, אבל בושת – לא, דתנן: 'אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין.
4)
ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה, והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור
בארבעה דברים; ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת, ואם
נתהפך (לאחר שהתחיל לנפול) - חייב אף על הבשת (דנתכוין לנפול על האדם להנאתו, אף על פי שלא נתכוין לשם
בשת) דתניא:
'ממשמע שנאמר [דברים כה,יא: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל
את אישה מיד מכהו] ושלחה ידה [והחזיקה במבשיו] - איני יודע שהחזיקה? מה תלמוד
לומר 'והחזיקה'? לומר לך: כיון שנתכוין להזיק - אף על פי שלא נתכוין לבייש.
5)
ואמר רבה: הניח לו גחלת על לבו ומת - פטור (שהיה לו לסלקה); על בגדו ונשרף – חייב (דהא דלא סלקה - סבר "אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי").
אמר רבא: תרוייהו תננהי: 'על לבו' – דתנן [סנהדרין פ"ט מ"א]: 'כבש עליו (שתקפו שם) לתוך האור או לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת
(עד שמת) – חייב; דחפו לתוך האור או לתוך
המים ויכול לעלות משם ומת – פטור';
'בגדו' – דתנן [בבא קמא פ"ח מ"ז]: '"קְרַע את
כסותי", "שַבֵּר את כדי" – חייב (דהכי קאמר ליה: אם תרצה - קרע ושלם); (אבל פירש לו) "על מנת לפטור" – פטור.'
בעי רבה: הניח גחלת על לב עבדו – מהו? כגופו דמי או כממונו דמי?
אם תמצא לומר כגופו דמי - שורו מהו?
הדר פשטה: עבדו – כגופו (ואם הניח
אדם גחלת על לב עבדו – פטור, שהיה לו לעבד לסלקה); שורו – כממונו (שאין בו דעת לסלקה וחייב).
הדרן עלך 'כיצד הרגל'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
בבא קמא פרק שלישי
'המניח את הכד'
משנה:
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור (בגמרא מפרש טעמא); ואם הוזק בה (הנתקל) - בעל החבית חייב בנזקו (מפרש בגמרא).
גמרא:
פתח ב'כד' וסיים ב'חבית'! ותנן נמי [משנה ה; להלן לא,ב] 'זה בא בחביתו וזה בא בקורתו; נשברה כדו של זה
בקורתו של זה – פטור (שלשניהן
רשות להלך)' פתח ב'חבית' (דקתני 'זה בא בחביתו') וסיים ב'כד' (דקתני 'נשברה כדו של זה כו')! ותנן נמי [פ"י
מ"ד; להלן קטו,א] 'זה בא בחביתו של
יין וזה בא בכדו של דבש; נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו (מפני שהדבש דמיו יקרים) - אין לו אלא שכרו (כשאר פועל, ואין בעל הדבש משלם דמי היין)' פתח ב'כד' (דקתני 'וזה בא בכדו של דבש') וסיים ב'חבית' (דקתני 'נסדקה חבית של דבש')!?
אמר רב פפא: היינו 'כד' היינו 'חבית'; למאי נפקא מינה? למקח וממכר (שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו
'חבית' - דמשמע גדולה - נותן לו כד, שהיא קטנה)!
היכי דמי? אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית וחבית לא קרו כדא - הא לא קרו לה!
לא, צריכא דרובא קרו לה לכדא 'כדא' ולחביתא 'חביתא', ואיכא נמי דקרו לחביתא
'כדא' ולכדא 'חביתא': מהו דתימא 'זיל בתר רובא' -
(בבא קמא כז,ב)
קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב (היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא, וכגון (לקמן דף מו,א) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - לא אמרינן בתר
רובא זיל, ולחרישה קנאו, והוי טעות - אלא אמר 'המוציא מחבירו עליו הראיה' ויכול
לומר לו "לשחיטה מכרתיו לך").
ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור:
אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל?
אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רשות הרבים כולה חביות.
שמואל אמר: באפילה שנו;
רבי יוחנן אמר: בקרן זוית (כשנכנסין
ממבוי למבוי מן הצד: הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו - לא ראה אותה).
אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן (שהמניח לא פשע, הלכך דוקא 'נתקל' אבל שבר ברצון -
חייב),
דאי כרב - מאי אריא 'נתקל'? אפילו שבר נמי!
אמר רב זביד משמיה דרבא: הוא הדין דאפילו שבר; והאי דקתני 'נתקל' -
איידי דבעי למתני סיפא: 'ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו' - דדוקא נתקל,
אבל שבר (ברצון, ואחר כך הוזק בחרסיו) – לא (פטור בעל החבית): מאי טעמא? הוא דאזיק אנפשיה
- קתני רישא (נמי) 'נתקל'.
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה דרבי אלעאי: (אמתניתין מהדר: דלא תימא באפילה או בקרן זוית, אלא אפילו
באורה פטור הנתקל; ודקשיא לך 'איבעי ליה עיוני ומיזל') - לפי שאין דרכן של בני אדם
להתבונן בדרכים.
הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל (את
הנתקל לשלם); בפומבדיתא - וחייב רבה.
בשלמא שמואל - כשמעתיה (דמוקי
למתניתין באפילה, הא באורה - חייב) אלא רבה - לימא כשמואל סבירא ליה?
אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי (קרן
זוית הסמוכה לבית הבד), דכיון דברשות קעבדי (שמנהגם
היה כן: כשהיתה בית הבד מליאה - בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים
וממתינין עד שיצאו אלו) - איבעי ליה לעיוני ומיזל.
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו 'לרכובה - שלש (מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של
בועט שלשה סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד) ולבעיטה (ברגל) – חמש, ולסנוקרת (אוכף של חמור שהכה בו את חבירו) - שלש עשרה (סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים)'; לפנדא דמרא (בית יד של פושיי"ר [את חפירה או טורייא, או
מגריפה])
ולקופינא דמרא (הברזל עצמו אצל הנקב) - מאי?
שלח ליה: 'חסדא! חסדא! קנסא (בשת -
קנס הוא)
קא מגבית בבבל? אימא לי גופא דעובדא (דפנדא
וקופינא)
היכי הוה.'
שלח ליה: דההוא גרגותא (בור
מים מכונסין להשקות שדות) דבי תרי, דכל יומא הוה דלי חד מנייהו; אתא חד, קא דלי ביומא דלא דיליה;
אמר ליה: 'יומא דידי הוא!' לא אשגח ביה. שקל פנדא דמרא – מחייה.
אמר ליה: מאה פנדי (מאה
הכאות היה לו להכותו שהרי גְזָלוֹ מימיו) בפנדא (היינו
בית יד)
למחייה: אפילו למאן דאמר 'לא עביד איניש דינא לנפשיה (ואפילו דין אמת לא יעשה הוא לעצמו, אלא ילך אצל
הדיין)'
- במקום (דאיכא) פסידא - עביד איניש דינא
לנפשיה.
דאתמר: רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר: עביד איניש
דינא לנפשיה.
היכא דאיכא פסידא (אי
אזיל לבי דינא: דאדאזיל לבי דינא ואתי - קא דלי האי, ולא ידע מאי דלי; או שמא יכלו
המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד) - (כי
האי גוונא) כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה; כי פליגי היכא דליכא פסידא:
רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא - ליזיל קמיה דיינא;
רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה: דכיון דבדין עביד - לא טרח.
מתיב רב כהנא: 'בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא
ברשות (בגניבה ובסתר) שמא תראה עליו כגנב,
אלא שבור את שיניו (כלומר: קח בחזקה) ואמור לו "שלי
אני נוטל" (וקשיא לרב יהודה)'!
אמר ליה:
(בבא קמא כח,א)
עמך (בתמיה [כלומר] וכי [נראה]
בעיניך שתשובה זו הוגנת היא? לישנא אחרינא 'עמך': תהא תשובה זו שאינה כלום)? בן בג בג יחידאה
הוא, ופליגי רבנן עליה.
רבי ינאי אמר: מאי 'שבור את שיניו'? - בדין (תבעהו לדין)!
אי הכי 'ואמור לו'?
'ואומרים לו (בית דין)' מיבעי ליה.
'שלי אני נוטל'?
'שלו הוא נוטל' מיבעי ליה.
קשיא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.