בבא קמא כד

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף כד

המשך פרק שני 'כיצד הרגל'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא כג,ב)

משנה:

איזהו 'תם' ואיזו 'מועד'?

'מועד': כל שהעידו בו שלשה ימים, ו'תם' - משיחזור בו שלשה ימים (שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו), דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: 'מועד': שהעידו בו שלשה פעמים (ואפילו ביום אחד); ו'תם': כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.

תוספות ד"ה שיהו התינוקות כו' - אף על גב דאדם אית ליה מזלא, מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו, ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים, אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה, כגון ע"י תינוקות; ושלש פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה, דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר אביי [שמות כא,כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת] 'תמול' – חד; 'מתמול' – תרי; 'שלשום' – תלתא; 'ולא ישמרנו בעליו' - אתאן לנגיחה רביעית (שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נזק שלם, אבל אשלישית - פלגא נזקא הוא דמשלם).

רבא אמר: 'תמול' 'מתמול' – חד; 'שלשום' – תרי; 'ולא ישמרנו' האידנא (בנגיחה שלישית) - חייב (עליה נזק שלם).

תוספות ד"ה ולא ישמרנו האידנא חייב - פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נזק שלם, צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נזק שלם אע"פ שלא ידעו תחלה, ואינו נראה: דוהועד בבעליו כתיב, ואח"כ אם לא ישמרנו משלם נזק שלם, וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים, וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה, וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נזק שלם עד נגיחה ד'! ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא 'אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו...

תוספות בבא בתרא דף כח, ד"ה אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו'. מכאן חזר בו רש"י ממה שהיה מפרש בבא קמא (דף כג,ב) ושם ד"ה ולא, גבי דפליגי אביי ורבא, דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית, ורבא אמר תמול מתמול חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית, דא"כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי, וחזר רש"י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו! וה"ר עזרא מפרש דודאי לכ"ע לא מיחייב עד רביעית, אבל בהא פליגי: דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחיה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעית, דלא ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום, אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא - אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב.

ורבי מאיר - מאי טעמא?

דתניא: 'אמר רב מאיר:

(בבא קמא כד,א)

ריחק נגיחותיו (שלשה ימים) – חייב (כדכתיב 'תמול שלשום'), קירב נגיחותיו לא כל שכן?

אמרו לו: זבה תוכיח, שריחקה ראיותיה (שלש ראיות בשלשה ימים - טמאה שבעה ימים, כדכתיב 'כי יזוב זוב דמה ימים רבים' [ויקרא טו,כה: ואשה] כי יזוב זוב דמה ימים רבים [בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה הוא] ודרשינן (בתורת כהנים פרשת מצורע) 'ימים' – שנים; 'רבים' - שלשה) – טמאה, קירבה ראיותיה (ביום אחד) – טהורה (מטומאת שבעה, אלא שומרת יום כנגד יום)!?

אמר להן: הרי הוא אומר (ויקרא טו,ג) וזאת תהיה טמאתו בזובו [רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו טמאתו הוא] - תלה הכתוב את הזב בראיות (דכתיב בהאי קרא 'זוב' תלתא זימני, וכתיב 'טומאתו היא', דמשמע: בהנך שלש [ראיות] הוי טמא, וכתיב 'זאת', דמשמע: אין לך אלא מה שכתוב בו: זב בראיות ולא זבה בראיות) ואת הזבה בימים (ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן קל וחומר).

ממאי דהאי 'וזאת' למעוטי זבה מראיות? אימא למעוטי זב מימים [שדוקא כל הראיות יהיו ביום אחד]?

אמר קרא [ויקרא טו,לג: והדוה בנדתה] והזב את זובו לזכר ולנקבה [ולאיש אשר ישכב עם טמאה] - מקיש זכר לנקבה: מה נקבה בימים - אף זכר בימים.

ולקיש נקבה לזכר: מה זכר בראיות אף נקבה בראיות?

הא - מיעט רחמנא 'וזאת'!

ומה ראית?

מסתברא: קאי בראיות (האי 'וזאת' גבי ראיות כתיב) - ממעט ראיות (וממעט ראיות לזבה); קאי בראיות ממעט ימים (בתמיה)?

תנו רבנן: 'איזהו 'מועד'? כל שהעידו בו שלשה ימים [כרבי יהודה במשנתנו]; ו'תם' - שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח [כרבי מאיר במשנתנו] - דברי רבי יוסי; רבי שמעון אומר: 'מועד' - כל שהעידו בו שלש פעמים [כרבי מאיר במשנתנו], ולא אמרו 'שלשה ימים' אלא לחזרה בלבד (שאם חזר לאחר העדאתו שלשה ימים שראה שוורים ולא נגח - חזר לתמותו) [כרבי יהודה במשנתנו].

אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי יהודה (דמתניתין) במועד, שהרי רבי יוסי מודה לו, והלכה כרבי מאיר בתם, שהרי רבי יוסי מודה לו.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר 'הלכה כרבי מאיר במועד, שהרי רבי שמעון מודה לו, והלכה כרבי יהודה בתם - שהרי רבי שמעון מודה לו'?

אמר ליה: אנא כרבי יוסי סבירא לי, דרבי יוסי נימוקו עמו (טעמיו וראיותיו עמו).

תוד"ה אנא כרבי יוסי ס"ל - והא דלא קאמר 'הלכה כרבי יוסי' - משום דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין.

אבעיא להו: שלשה ימים דקתני לייעודי תורא (ולמעוטי היכא דנגח ביום אחד)? או לייעודי גברא (לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים)?

תוד"ה אי לייעודי גברא - לא שיהא מועד לעבור בהתראות, דאם כן לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נזק שלם, אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו.

למאי נפקא מינה?

דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא (והעידו על שלש נגיחות של שלשה ימים): אי אמרת (לא בעינן שלשה ימים אלא) לייעודי תורא (ולמעוטי קירב נגיחותיו) – (הא) מייעד (דריחק בנגיחות); ואי אמרת לייעודי גברא - לא מייעד, מימר אמר "השתא הוא דקמסהדו בי" (כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים) – מאי?

תא שמע [תוספתא בבא קמא פ"ב ה"ג]:

('והועד בבעליו' - ואין עדות אלא בבית דין;) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין [## לפי התוספות שהוזכר לעיל אין צורך בבית דין, אלא שיודיעו לבעל השור?! אולי הכוונה כאן שמעידים לפני בית דין שהודיעו לבעל השור בזמנו על שורו שנגח]; העידו בו בפני בית דין ושלא בפני בעלים, בפני בעלים ושלא בפני בית דין - אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים;

העידוהו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית - הרי כאן שלש עדיות (שאם בטלה אחת מהם - לא בטלו השתים, ומשלם עליהם חצי נזק; ואם לא בטלה הרי הוא מועד), והן עדות אחת להזמה (שהרי על ידי שלשתן הוא מועד, הלכך עדות אחת הן לכך), (שאם) נמצאת כת ראשונה זוממת - הרי כאן שתי עדיות, והוא פטור (הוא פטור מלשלם על הנגיחה שלישית אלא חצי נזק) והן (הזוממין) פטורים (מתשלומי נגיחה שלישית; ואף על פי שהן היו גורמים לו לשלם עליה נזק שלם – פטורין, ש'אין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן'); נמצאת כת שניה זוממת - הרי כאן עדות אחת, והו�א פטור והן פטורים; נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין (לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית בין כולן, וצד תמות משלמים שני עדים האחרונים שהעידו עליה), ועל זה נאמר (דברים יט,יט) ועשיתם לו כאשר זמם [לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך]';

אי אמרת לייעודי תורא (בעינן שלשה ימים, אבל גברא ביום אחד מייעד) – שפיר (מצי לאוקמא כשבאו כולן ביום אחד, שהביאן ניזק שלישי להעיד על שלש נגיחות של שלשה ימים, ומשום הכי שייכי קמאי בצד העדאה, שרגלים לדבר דלשוייה מועד אתו, דלא מצו למימר "אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן מקמייתא ולא לשוייה מועד", דודאי הני [עדים] ידעי בהני [עדים], שהרי בעל נגיחה שלישית הביאן, ומה לו [לבעל נגיחה שלישית] ולנגיחות הראשונות? אלא כדי לייעדו, ובהדי הדדי אתו),

[כל ההזמות נעשו לאחר שומת הנזק והחיוב לשלם]

(בבא קמא כד,ב)

אלא אי אמרת לייעודי גברא (בעינן שלשה ימים, ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה, ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בשלשה ימים) - לימרו הנך קמאי: "אנן - מי הוה ידעינן דבתר שלשה יומי אתו הני ומייעדי ליה"?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: ולייעודי תורא מי ניחא? (נהי דקמאי ודאי לייעודיה נתכוונו, שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי לתבוע נגיחות ראשונות, אלא כדי לייעדו ולחייבו נזק שלם; אלא הנך בתראי שצריכים לו בלא עדות שתי הכתות, ולחייבו חצי נזק -) ולימרו הנך בתראי "אנן - מנא ידעינן דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתו? אנן לחיובי גברא פלגא נזקא אתינן (ולא הוה ידעינן בהנך כיתות, ואין עלינו לשלם אלא חצי הנזק)!"

דקמרמזי רמוזי (כלומר: לייעודי תורא ניחא, וביום אחד, וכגון דקא מרמזי רמוזי כת עידי ראשונה לעידי כת שלישית שיעידו הלכך ודאי אחרונים נמי לכך נתכוונו והיו יודעים בראשונים, וכך שמעתי[YH1] ).

רב אשי אמר: (לעולם לאייעודי תורא ניחא, דמוקמינן לה) כשבאו רצופים (כולם באו ביחד, דהשתא ודאי ידעי הני בהני) [## וזה מתאים לפירוש שפירשנו לעיל שבאים לבית דין להעיד שהודיעו לבעלים שהשור נגח]. [## וקצת קשה: הרי בתי הדין ישבו בימי שני וחמישי; אם השור נגח ביום שני אחר הצהרים, שלישי, ורביעי בבוקר, יבואו כל העדים ביום חמישי! ואם נגח ביום ששי, שבת וראשון יבואו כולם ביום השני, ויש להניח שידעו כולם זה מזה!]

רבינא אמר: במכירין בעל השור ואין מכירין את השור (הלכך לא נתכוונו אלא לעשותו מועד: שהיו יודעים בעדות הראשונים, דמשום חצי נזק - כיון דאין מכירים את השור - לא אתו ומסהדי, דתם אינו משלם אלא מגופו! אבל לייעודי גברא לא ניחא, דמצו למימר קמאי: "מי ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה? אנן - אפלגא נזקא אתינן" וליכא למימר בהו 'אין מכירין את השור ולייעודי אתו': דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית?)!

אלא היכי מייעדי ליה?

דאמרי "תורא נגחנא אית לך בבקרך, אבעי לך לנטורי לכוליה בקרא."

אבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו (לוי המשסה כלב ראובן בשמעון) – מהו? משסה - ודאי פטור (דגרמא בנזקין הוא); בעל כלב מאי? מי אמרינן מצי אמר ליה "אנא מאי עבידנא ליה" או דלמא אמרינן ליה "כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי - לא אבעי לך לאשהוייה"?

אמר רבי זירא: תא שמע: 'ותם - שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח' הא נוגח (שור אחר על ידי משמוש התינוק) – חייב (ואף על פי דשסוי הוא)!

אמר אביי: מי קתני 'נגח – חייב'? דלמא: הא נגח - לא הוי תם; ובההיא נגיחה לא מחייב (אף על פי דנגח - תם הוא דלא הוי, ובההיא נגיחה לא מחייב; והאי דקתני 'ואינו נוגח' לשוייה תם קתני).

תא שמע: 'שיסה בו את הכלב, שיסה בו נחש – פטור' מאי? לאו 'פטור משסה, וחייב בעל כלב'?

לא, אימא 'פטור אף משסה'.

אמר רבא: אם תמצי לומר 'המשסה כלבו של חבירו בחבירו – חייב, שיסהו הוא בעצמו (שנשך הכלב את המשסה) – (בעל הכלב) פטור', מאי טעמא? - כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור.

אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך, דאמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה - פטורה (דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים, וכל המשנה ובא אחר ושינה בו - פטור); רבוצה במהלכת – חייבת'.

אמר ליה: אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה "כי אית לך רשותא לסגויי עלי - לבעוטי בי לית לך רשותא".

משנה:

'שור המזיק ברשות הניזק' – כיצד?

נגח נגף נשך רבץ בעט (כולן תולדות קרן הן) ברשות הרבים - משלם חצי נזק; ברשות הניזק: רבי טרפון אומר: נזק שלם, וחכמים אומרים: חצי נזק.

אמר להם רבי טרפון: ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל: ברשות הרבים, שהוא פטור (כדכתיב ובער בשדה אחר) - החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן - ברשות הרבים לשלם חצי נזק - אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם!

אמרו לו: דיו לבא מן הדין להיות כנדון (קרן ברשות הניזק, שאתה מביא מדין קרן ברשות הרבים, דקאמרת 'קרן שהחמיר עליה ברשות הרבים אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק'): מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק.

אמר להם: אף אני

(בבא קמא כה,א)

[המשך המשנה:]

לא אדון קרן מקרן (כדאמרן לעיל)! (אלא) אני אדון קרן מרגל: ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל: ברשות הרבים - החמיר בקרן, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל: ברשות הניזק - אינו דין שנחמיר בקרן!?

אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון (דסוף סוף אי לאו קרן ברשות הרבים - לא משתכחת צד קל וחומר): מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.