מקרא: בתחתית הדף
בבא קמא דף יא
המשך פרק ראשון 'ארבעה אבות נזיקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא י,ב)
לימא פחת נבילה
תנאי היא, דתניא: '(שמות כב,יב) 'אם טרף יטרף יביאהו עד [הטרפה לא ישלם] -
(בבא קמא יא,א)
יביא עדים
שנטרפה באונס, ופטור (דשומר שכר פטור באונסין, כדכתיב ביה 'ומת או נשבר או נשבה אין רואה
שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב,ט-י)). אבא שאול אומר: יביא עדודה (נבילה) לבית דין (לשומה: כמה היא שוה, והכי משמע קרא 'יביאהו
עד' יביא העדודה, כדכתיב (בראשית מט) 'בבקר יאכל עד', דהיינו שלל, כדמתרגמינן
'עדאה'; מפי מורי).' מאי לאו בהא
קמיפלגי: דמר סבר פחת נבילה דניזק הוי, ומר סבר דמזיק הוי (דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא
שאול למימר דאפילו נטרפה באונס יהא חייב, דאין שומר שכר חייב באונסין! אלא הכי
קאמר: אם נטרפה בפשיעה, שיהא בר תשלומין - יביא עדודה, ויוסיף מביתו על
הדמים שהיא שוה בשעת מיתה; דאי משום דמים דהשתא - לא איצטריך, דהשתא אי אית ליה
נבילות אחרנייתא - יהיב ליה, כל שכן הא! אלא לפחת נבילה אתא; ותנא קמא, דלא מפיק
ליה להך דרשה, סבר: פחת נבילה דמזיק הוי, הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה: דאי
משום דמים דהשתא - לא איצטריך, דהא תניא 'ישיב' - לרבות שוה כסף)?
לא, דכולי עלמא
דניזק, והכא בטורח נבילה (להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם) קמיפלגי (אבא שאול סבר על המזיק הוא); והתניא (בניחותא): אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו?
תלמוד לומר: (שמות כא,לד) [בעל הבור ישלם]
כסף ישיב לבעליו והמת [יהיה לו] (משמע
שאף המת ישיב לבעליו).
אמר ליה
אביי לרבא: האי 'טורח נבילה' -
היכי דמי? אילימא דבבירא שויא זוזא [בתוך הבור], ואגודא ([על]
שפת הבור) שויא ארבע
- כי טרח בדנפשיה טרח (וריוח דנפשיה קא עביד, דשיים ליה לניזק בדמי יתירי, ולמה לי קרא
ד'והמת')!?
אמר ליה: לא,
צריכא דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא.
ומי איכא כהאי
גוונא?
אִין, דהא אמרי
אינשי: "כשורא (קורה) במתא – בזוזא;
כשורא בדברא (בשדה) בזוזא (ואף על
גב שמחוסר הבאה לעיר - נמכר בזוז)".
אמר שמואל: (מנהג דיינין הוא:) אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (שאם גנב וגזל בהמה או כלים,
ונפחתו אצלו - אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה
וכלים מעולים, והשברים שלו) אלא
לנזקין (שמין, כדכתיב 'והמת יהיה לו'); ואני אומר אף לשואל, ואבא (רב) מודה לי.
איבעיא להו:
הכי קאמר: 'אף לשואל שמין (ואניזקין קאי) ואבא מודה לי' או דלמא הכי קאמר: 'ואני אומר אף לשואל אין
שמין (והאי 'אף' - אגנב וגזלן קאי), ואבא מודה לי'?
תא שמע דההוא
גברא דשאיל נרגא מחבריה, תברה; אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה נרגא מעליא;
שמע מינה אין שמין!
אדרבה: מדאמרי
ליה רב כהנא ורב אסי לרב (בבבא מציעא בפרק 'השואל' (דף צו:)): דינא הכי? ושתיק - שמע מינה שמין!
איתמר: אמר עולא אמר רבי אלעזר: שמין לגנב
ולגזלן
רב פפי אמר:
אין שמין
והלכתא אין
שמין לא לגנב ולא לגזלן, אבל לשואל שמין, כדרב כהנא ורב אסי.
אמר עולא
אמר רבי אלעזר: שליא שיצתה
מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני (דקיימא לן המפלת שליא - יושבת עליה ימי
טומאה וימי טהרה, שאין שליא בלא ולד, אלא שנימוח בתוכה) - מונין לה מן הראשון (דמיום ראשון טמאה ואפילו הואי
לידה יבישתה)
אמר ליה רבא:
מה דעתך? לחומרא (דמטמאין טהרות שנגעה בראשון משעת יציאת שליא)? חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מטהרת לה מראשון (שתהא
סופרת י"ד של נקבה עם יום הראשון, ודמים שתראה ביום ט"ו טהורין - דהיינו
קולא: דאי הויא מניא משני - לא חיילא ימי טהרה עד למחר)!
אלא אמר רבא:
לחוש - חוששת (לטמא טהרות שתגע בראשון); מימנא לא ממניא אלא לשני (שבועיים דנקבה אלא משני).
מאי קא משמע לן (עולא, דאמר 'חוששת')? דאין מקצת שליא בלא ולד (ומש"ה
חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי ליה כילוד כדאמרינן במסכת
נדה (דף כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא
נפק רובא עד שני דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישינן לטמא טהרות דכולי האי לא
חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא)? תנינא [חולין סח,א]: שליא (של בהמה) שיצתה מקצתה (קודם שחיטת הבהמה) - אסורה באכילה (כולה, ואף על פי שאין בה ולד): סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה' (כלומר:
מפני שהשליא סימן ולד, בין באשה בין בבהמה: שאין שליא בלא ולד, אלא שנימוח,
וחיישינן שמא באותו מקצת שיצא קודם שחיטה היה רובו של עובר; וקיימא לן יצא רובו -
הרי זה כילוד, ואינו ניתר בשחיטת האם)!?
אי ממתניתא,
הוה אמינא:
(בבא קמא יא,ב)
דיש מקצת שליא
בלא ולד (ודקאסרי לה באכילה) וגזירה מקצתה אטו כולה (והאי דקתני 'סימן ולד' - לאו
אמקצתה קאי, אלא הכי קאמר: 'אסורה באכילה' - גזירה אטו היכא דנפקא כולה, ואתו
למימר "אין כאן ולד, ואם חזרה לפנים - תשתרי בשחיטת האם" וקאכלי נבילה,
דההיא ודאי סימן ולד באשה כו'; אבל גבי אשה לא ניחוש למקצת לטמא טהרות, דראשון
דהתם ליכא למיגזר אטו כולה, דהא קחזי דמכי נפק ולד בשני - מטמינא לה ) - קא משמע לן.
ואמר עולא
אמר רבי אלעזר: בכור (אדם) שנטרף (שנהרג ) בתוך שלשים יום - אין פודין אותו (אין
צריך לפדותו, ואם מת מעצמו - לא איצטריך לן למימר, דהא כתיב (במדבר יח) 'ופדויו
מבן חדש תפדה'; אבל השתא איצטריך לאשמועינן דלא אמרינן "אי לא איקטיל הוה חי,
ולא נפל הוה" וליפרקיה).
וכן תני רמי בר
חמא: מתוך שנאמר (במדבר יח,טו) [כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך] [אך] פדה תפדה [את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה
תפדה]; יכול אפילו נטרף בתוך שלשים
יום? תלמוד לומר: 'אך': חִלֵק.
ואמר עולא אמר
רבי אלעזר: בהמה גסה נקנית במשיכה.
והא אנן תנן (בפרק
קמא דקדושין) 'במסירה' (דכיון
דמסר לו באפסר - קנאה אף על פי שלא משכה
מרשות מוכר)?
הוא דאמר כי
האי תנא, דתניא: וחכמים אומרים: זו וזו (גסה ודקה) במשיכה; רבי שמעון אומר: זו וזו בהגבהה (וגסה [כיצד מגביהין?]
מתרצינן בקדושין שנותן חבילי זמורות תחת רגליה, והיא עולה עליהן).
ואמר עולא
אמר רבי אלעזר: האחין שחלקו -
מה שעליהן שמין ומה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין (דכיון
דבנים ובנות לא אתו לבי דינא - לא מבזינן להו למיתי).
אמר רב פפא:
פעמים אף מה שעליהן אין שמין: משכחת לה בגדול אחי (גדול
האחין, העוסק בנכסים להכניס ולהוציא)
דניחא להו (דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושים נאים) (כי היכי) דלשתמעון מיליה.
ואמר עולא
אמר רבי אלעזר: שומר שמסר לשומר
- פטור (הראשון בכל אותן דינים שהיה פטור אם היתה אצלו - פטור נמי
השתא, ולא אמרינן פשיעה היא זו שמסרה לאיש אחר); ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר (ונגנבה
או שאבדה, דפטור שומר חנם כי היכי דמיפטר אילו הואי גַבֵּיה, דלא פשע), דעלויי עלייה לשמירתו (דשומר שכר
מסר נפשיה לנטורי טפי משומר חנם, שהרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה), אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם - דהשתא
גרועי גרעיה לשמירתו [שפטור בגניבה ואבידה] - נמי פטור (שומר שכר באונסין, ולא מצי אמר ליה
בעל הבית 'פשעת שמסרת לאחר') שהרי
מסר לבן דעת.
רבא אמר: שומר
שמסר לשומר חייב (אפילו באונסין); ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם - דגרועי גרעיה לשמירתו, אלא אפילו שומר
חנם שמסר לשומר שכר – חייב, דאמר ליה "את מהימנת לי בשבועה (דשומר
חנם נשבע שלא פשע) האי לא מהימן לי
בשבועה".
ואמר עולא:
אמר רבי אלעזר: הלכתא גובין (חוב) מן העבדים.
אמר ליה רב
נחמן לעולא: אמר רבי אלעזר (אם מת לוה ונפלו קמי יתמי) אפילו מיתמי (מי אמר
רבי אלעזר דבעל חוב גובה מן העבדים דכמקרקעי דמו)?
לא, מיניה (מן
הלוה עצמו אמר רבי אלעזר דבעל חוב גובה מן העבדים).
(וקפריך:) מיניה? אפילו מגלימא דעל כתפיה!?
הכא במאי
עסקינן? שעשאו אפותיקי ('אפה תהא קאי', כלומר: מזה יהא לך פרעון; ואשמעינן רבי
אלעזר דאם מכרו - גובה בעל חוב ממנו:), כדרבא, דאמר רבא: עשה עבדו אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה הימנו; שורו
אפותיקי ומכרו - אין בעל חוב גובה הימנו; מאי טעמא? הא אית ליה קלא והא לית ליה
קלא.
(בבא קמא יב,א)
לבתר דנפק (רב
נחמן) אמר להו עולא (ליושבין
לפניו): הכי אמר רבי אלעזר: אפילו
מיתמי (דעבדא כמקרקעי דמי).
אמר רב נחמן:
אשתמטין עולא (נשמט ממני וירא, משום דסבירא לי: עבדא כמטלטלי דמי,
ומתיירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות).
הוה עובדא
בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא (אפילו מיתמי); הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא;
אמר להו רב
נחמן: זילו אהדורו, ואי לא - מגבינן לכו לאפדנייכו.
אמר ליה רבא לרב
נחמן: הא עולא הא רבי אלעזר, הא דייני דנהרדעא והא רב חנא בר ביזנא (דכולהו
סבירי להו כמקרקעי דמו) - מר כמאן
סבירא ליה?
אמר ליה: אנא
מתניתא ידענא, דתני אבימי: 'פרוזבול (מפרש בגיטין (דף לו.) שתיקן הלל
הזקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית המלוה) חל על הקרקע (דכיון דלא מחוסרי גוביינא, וזה כתב לו עליהן ש'כל חוב
שיש לו עליו שיגבנו כל זמן שירצה' - קיימי ברשותיה דמלוה) ואינו חל על העבדים; מטלטלין נקנין עם הקרקע (אם
מכר לו קרקע ומטלטלין והחזיק בקרקע - קנה מטלטלין אף על פי שלא משך) ואינן נקנין עם העבדים (שאם החזיק
בעבדים - לא קנה מטלטלין, ויכול מוכר לחזור במטלטלין)' (אלמא עבדא כמטלטלי).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות
10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM
; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות:
בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר
גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your
browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.