בבא קמא י

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף י

המשך פרק ראשון 'ארבעה אבות נזיקין'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא ט,ב)

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"ו מ"יד]:

'חומר בשור מבבור, חומר בבור מבשור:

חומר בשור מבבור: שהשור משלם את הכופר (במועד שהמית בן חורין) וחייב בשלשים של עבד; נגמר דינו - אסור בהנאה (אם המית אדם, כדכתיב 'ובעל השור נקי' [שמות כא,כח], כאדם שאומר לחבירו "פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה"), ודרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן בבור (שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם, כדאמרינן 'שור ולא אדם');

חומר בבור מבשור: שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו, מה שאין כן בשור;

(בבא קמא י,א)

[המשך התוספתא:]

חומר בשור מבאש, חומר באש מבשור:

חומר בשור מבאש: שהשור משלם כופר וחייב בשלשים של עבד; נגמר דינו אסור בהנאה; מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, מה שאין כן באש (אש לא חייב בה שריפת אדם, שהיה לו לברוח; ואם כפות הוא - המבעיר חייב מיתה, וקם ליה בדרבה מיניה, כדמפרש לקמן בפרק 'הכונס צאן לדיר' (דף סא,ב));

חומר באש מבשור: שהאש מועדת מתחילתה, מה שאין כן בשור; (לקמן מפרש לה כל 'שור' דקתני הכא - בקרן קמיירי, ולא בשן ורגל);

חומר באש מבבור וחומר בבור מבאש:

חומר בבור מבאש: שתחילת עשייתו לנזק; מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, משאין כן באש;

חומר באש מבבור: שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור.' וליתני 'חומר בשור מבבור, שהשור חייב בו את הכלים (אם שיברן בנגיחה או בבעיטה, שהיא תולדה דקרן; כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים), מה שאין כן בבור'?

הא – מני?

רבי יהודה היא (פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק 'שור שנגח את הפרה' (לקמן דף נג,ב)), דמחייב על נזקי כלים בבור.

אי רבי יהודה - אימא סיפא: 'חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור'; 'דבר הראוי לה' מאי נינהו? עצים; 'דבר שאין ראוי לה' מאי נינהו? – כלים; 'מה שאין כן בבור'?: אי רבי יהודה - הא אמרת 'מחייב היה רבי יהודה על נזקי כלים בבור'!?

אלא לעולם רבנן היא (ודקשיא לך 'ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' -) ותנא ושייר;

מאי שייר דהאי שייר? שייר טמון (דהוה ליה למתני 'חומר בשור ובור מבאש: שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן – חייב, או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה – חייב, ואף על גב דטמון בשק, מה שאין כן באש, דנפקא לן (לקמן דף ס.) מ'או הקמה' דאינו חייב אלא בגלוי).

איבעית אימא: לעולם רבי יהודה, ו'דבר שאין ראוי לה' לאו לאתויי כלים אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו.

מתקיף לה רב אשי: ליתני 'חומר בשור מבבור: שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור' (שור פסולי המוקדשין שנפדה ונפל בבור - פטור בעל הבור, דכתיב (שמות כא,לד) 'בעל הבור ישלם [כסף ישיב לבעליו] והמת יהיה לו' - יצא זה שאין המת שלו, דאף על גב דנפדה - אם מת אסור להאכילו לכלבים, כדאמרינן בבכורות (דף טו,א): 'תזבח' - ולא גיזה, '>בשר' - ולא חלב, 'ואכלת' - ולא לכלבים' [דברים יב,טו: בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר] ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר; ואם נגחו שור – חייב, דהא כתיב 'שור רעהו' [שמות כא,לה], וכיון דנפדה – 'שור רעהו' קרינא ביה, ואף על גב דבשור נמי כתיב 'והמת יהיה לו' - מוקמינן ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה)?

אי אמרת בשלמא רבנן היא, איידי דשייר הך (טמון וכלים) - שייר נמי הך; אלא אי אמרת רבי יהודה (ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב) - מאי שייר דהאי שייר?

שייר דש בנירו (שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך, שהרי השוורין מלומדין בדישה - תולדה דקרן היא, שכוונתה להזיק, וחייב לשלם דמי נירו שקילקל, מה שאין כן בבור, דלא שייך ביה היזק קרקע).

אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא דהתנא (דהא קתני לעיל בשור) שכן דרכו לילך ולהזיק (וכל נזקין בכלל).

הכשרתי במקצת נזקו:

תנו רבנן: '"הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו" - כיצד? החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה - האחרון חייב (בין מת בו השור, בין הוזק; וטעמא מפרש לקמן, מקראי, בפרק 'שור שנגח את הפרה');

ודלא כרבי, דתניא: 'החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה - אחרון חייב [גם בנזיקין וגם במיתה והראשון פטור – תוספות]; רבי אומר: אחר אחרון למיתה (אם מת השור - לא ישלם הראשון כלום, דתשעה טפחים אין בהם כדי להמית), אחר שניהם לנזקין (דאם הוזק השור ולא מת - ישלמו בין שניהם).

רב פפא אמר: (מתניתין דקתני 'כהכשר כל נזקו' -) למיתה, ודברי הכל (דאין חייב אלא אחרון במיתה; שמת השור קמיירי).

איכא דאמרי: לימא דלא כרבי?

אמר רב פפא: למיתה ודברי הכל (דאפילו רבי קאמר 'אחר אחרון למיתה').

מתקיף לה רבי זירא: ותו ליכא (למימר 'כהכשר כל נזקו')? והא איכא (והא איכא למימר 'תו', כגון אי אתרמי דמסר שורו כו'): 'מסר שורו לחמשה בני אדם, ופשע בו אחד מהן (שהלך לו ולא שמרו), והזיק – חייב (ומסברא קמקשי ליה רבי זירא, ואינה משנה [ולא תוספתא ולא מדרש הלכה שבידינו])'.

[ומקשה הגמרא] היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר (כגון שהיו עסקיו רעים [האם מדובר בשומר, ואולי הכוונה: שלא עסק בשמירה אלא בדבר אחר, או שהיה מוטרד בעסקיו הרעים ולא שמר כראוי? או שהיו עסקיו של השור רעים וצריך שמירה מיוחדת והשומר לא שמר שמירה מיוחדת?]) - פשיטא, דאיהו קעביד (אין זו 'הכשרתי במקצת נזקו' אלא 'כל נזקו', ולא דמי להשלים בור לעשרה: דאף על גב דקיימא לן 'בור תשעה דלא עבדי מיתה' - נזקין מיהא עבדי, וסייע הראשון בהגרמת מיתתו, ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב); אלא דבלאו איהו נמי מינטר? מאי קעביד (ואינו חייב כלום)!? [והגמרא דחתה את המקרה שהמציא רבי זירא מסברא.]

מתקיף לה רב ששת: והא [כלומר: הנה עוד מקרה - חוץ מבור של תשעה שהעמיקה לעשרה – שהכלל של המשנה 'הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו' תקפה:] איכא 'מרבה בחבילה (שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו, וקירבה על ידי החבילות לגדיש אחרים; שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון [אלא יש לניזק זכות תביעה לא רק המהמרבה בחבילה אלא גם מהמבעיר את הבערה, ש'הכשיר במקצת נזקו'])'!?

ומקשה היכי דמי?

(בבא קמא י,ב)

אי דבלאו איהו לא אזלא – פשיטא (ולמה הוה לן למיתנייה? הרי הראשון לא סייע כלום, דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל; אבל חופר בור תשעה - רוב מיתתו הוא עושה, אלא האחרון מקרבה)! אלא דבלאו איהו אזלא - מאי קא עביד?

מתקיף לה רב פפא: והא איכא הא: דתניא [תוספתא בבא קמא ב,ח: חמשה שישבו על גבי ספסל ונשבר - כולן חייבין לשלם; ואם מחמת האחרון נשבר - האחרון משלם על ידי כולם;] חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו - האחרון חייב [ולמרות שלא הוא הגורם הבלעדי, כמשנתנו: 'הכשרתי במקצת נזקו [האחרון, שהוא רק גורם אחרון] - חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו'], ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא (שהיה בעל בשר).

[ומקשה הגמרא:] היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא איתבר – פשיטא (דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין, והרג חציו או רובו; אלא משום הכי הוא דמפטר: דאמר ליה "אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית", אבל אֵלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה)!? אלא דבלאו איהו נמי איתבר - מאי קעביד?

סוף סוף מתניתא (דספסל) היכא מתרצא (הואיל ומותבת הכי)?

(אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות - לא מתנייתא נינהו, אלא מסברא הוו מקשי להו.)

לא, צריכא: דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי (ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן: דאפילו הכי חייב; ומיהו בהדי ההיא דחופר בור - לא מצי למיתנייה דתהוי הך כ'הכשר במקצת נזקו' דמתניתין, דהאי לא 'מקצת נזק' הוא אלא כל נזק, שהראשונים לא התחילו לשברן, כי היכי דחופר בור תשעה הזיקתו הבל: חום של תשעה, והבל חום של עשרה הרגו), והשתא איתבר בחדא שעה, דאמרי ליה "אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין [היינו יושבים שם עוד זמן מועט וקמים]".

ולימא להו "אי לאו אתון - בדידי (לחוד) לא הוה מיתבר (ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד, ומדלא עמדתם - אתם כמוני שברתם)"!? (וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי, דמאי הוה ליה לקמא למיעבד?)

לא, צריכא (לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל): (דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם,) דבהדי דסמיך בהו (נסמך עליהם, ולא יכלו לעמוד; לישנא אחרינא 'דזגא מזגא' גרסינן, כדאמרינן בעלמא 'חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.)') – תבר.

פשיטא!?

מהו דתימא כחו [שהוא רק נשען, ולא מפעיל כח שריריו] לאו כגופו דמי - קא משמע לן (ואתא לאשמועינן) דכחו כגופו דמי; דכל היכא דגופו תבר - כחו נמי תבר.

ותו ליכא? והא איכא הא: דתניא: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת - כולן פטורין (שאין ידוע על ידי מי נהרג); רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו' (ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפרש בסנהדרין בפרק 'אלו הן הנשרפין' (דף עח,א): רבי יהודה סבר '[ואיש] כי יכה כל נפש אדם [מות יומת] (ויקרא כד,יז) כתיב, דמשמע: כל דהו נפש; ורבנן סברי: כולה נפש משמע, והיינו 'הכשרתי במקצת נזקו' דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג[YH1] )?

בקטלא לא קמיירי.

ואיבעית אימא: בפלוגתא לא קמיירי.

ולא? והא אוקימנן דלא כרבי?

דלא כרבי וכרבנן – מוקמינן, כרבי יהודה בן בתירא ולא כרבנן - לא מוקמינן (דהלכה כרבים).

חבתי בתשלומי נזקו [כהכשר כל נזקו]:

'חבתי בנזקו' (דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה) לא קתני, אלא 'בתשלומי נזקו' (דמשמע השלמה: שיטול ניזק את הנבילה, וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה).

תנינא להא, דתנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"א מ"א]: 'תשלומי נזק' (לשון השלמה משלים לו לניזק) - מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה (כלומר: נוטלין את הנבילה)'.

מנא הני מילי [שהבעלים מטפלים בנבלה]?

אמר רבי אמי: דאמר קרא [ויקרא כד,יח: ו]מכה נפש בהמה יְשַלְמֶנָה [נפש תחת נפש]; אל תקרי 'ישלמנה' אלא 'יַשלִימֶנה' (משמע שישלם המותר).

רב כהנא אמר: מהכא: (שמות כב,יב) אם טרף יטרף יביאהו עֵד הטרפה לא ישלם: עַד טרפה ישלם, טרפה עצמה לא ישלם. (דריש השתא הכי: 'אם טרוף יטרף' השור בפשיעתו של שומר שכר - דהאי קרא בשומר שכר כתיב, כדאמרינן ב'השואל' (בבא מציעא דף צד,ב): פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר – 'יביאהו עַד הטרפה ישלם': כל ההיזק עַד דמי הטרפה, אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם, דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה.)

חזקיה אמר: מהכא: [שמות כא,לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו] והמת יהיה לו – לניזק; וכן תנא דבי חזקיה: 'והמת יהיה לו – לניזק; אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק? אמרת: לא כך היה.'

מאי 'לא כך היה'?

אמר אביי: אי סלקא דעתא נבילה דמזיק הויא (והאי והמת יהיה לו למזיק קאמר) - ליכתוב רחמנא [בפסוק שמות כא,לו: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו - שלם ישלם שור תחת ה�שור, והמת יהיה לו] 'שור תחת השור' ולישתוק (קרא מיניה, דלא אצטריך להכי, דפשיטא לן: כיון דשלם שור תחת השור - נבילה שלו היא), 'והמת יהיה לו' למה לי? - שמע מינה לניזק (שיטלנו בדמים, ועליו ישלים המזיק).

וצריכא [את שלשת הלימודים: של רבי אמי ושל רב כהנא ושל חזקיה]: דאי כתב רחמנא (ויקרא כד,כא: ו]מכה בהמה ישלמנה [ומכה אדם יומת] - משום דלא שכיחא (שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו, לפיכך לא החמיר עליו הכתוב לטרוח במכירת הנבילה), אבל טרפה - דשכיחא - אימא לא! צריכא; ואי אשמועינן טרפה - משום דממילא (שהזאב טרפה, והשומר לא נתכוון; אמטו להכי חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה), אבל מכה בהמה - דבידים (קא מזיק) - אימא לא (אימא על המזיק לטרוח בנבילה, ומשלם הדמים - קא משמע לן); ואי אשמועינן הני תרתי: הא משום דלא שכיחא, והא משום דממילא, אבל 'והמת יהיה לו', דשכיחא ובידים (משתעי בשור נגח, דשכיח, ובידים הוא ממש, (שהשור) שהוא (ממונו של מזיק) נתכוין להזיק) - אימא לא; ואי אשמועינן 'המת יהיה לו' - משום דממונא קא מזיק, אבל הכא דבגופא מזיק (שומר שכר שפשע ונטרפה על ידי זאב - כנזקי גופו חשיב ליה, שהרי היה עליו לשומרה) אימא לא – צריכא!

אמר ליה רב כהנא לרב[א [YH2] ]: אלא טעמא דכתב רחמנא 'והמת יהיה לו'; הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא? השתא: אי אית ליה לדידיה (אי הוו ליה טריפות למזיק כשיעור כל דמי נזקו) - כמה טריפות יהיב ליה (הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק), דאמר מר '[שמות כא,לד: בעל הבור ישלם כסף] ישיב [לבעליו והמת יהיה לו] - לרבות שוה כסף, ואפילו סובין, דידיה מבעיא?

[אלא] לא נצרכא (הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה) אלא לפחת נבילה (דהכי אמר רחמנא: דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק, ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין - פסידא דניזק הוא; ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה).

לימא פחת נבילה תנאי היא, דתניא [מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה טז]: '[רבי יוחנן ברבי יאשיה אומר: (שמות כב,יב) אם טרף יטרף יביאהו עד [הטרפה לא ישלם] -

(בבא קמא יא,א)

יביא [שומר השכר] עדים שנטרפה באונס, ופטור (דשומר שכר פטור באונסין, כדכתיב ביה 'ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב,ט-י[YH3] )).

אבא שאול אומר: יביא עדודה (נבילה) לבית דין (לשומה: כמה היא שוה, והכי משמע קרא 'יביאהו עד': יביא העדודה, כדכתיב (בראשית מט,כז) 'בבקר יאכל עַד', דהיינו שלל, כדמתרגמינן 'עדאה'; מפי מורי).'

מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר [אבא שאול] סבר פחת נבילה דניזק הוי, ומר [תנא קמא] סבר דמזיק הוי (דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא שאול למימר דאפילו נטרפה באונס יהא חייב, דאין שומר שכר חייב באונסין! אלא הכי קאמר: אם נטרפה בפשיעה, שיהא בר תשלומין - יביא עדודה, ויוסיף מביתו על הדמים שהיא שוה בשעת מיתה; דאי משום דמים דהשתא - לא איצטריך, דהשתא אי אית ליה נבילות אחרנייתא - יהיב ליה, כל שכן הא! אלא לפחת נבילה אתא; ותנא קמא, דלא מפיק ליה להך דרשה, סבר: פחת נבילה דמזיק הוי, הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה: דאי משום דמים דהשתא - לא איצטריך, דהא תניא 'ישיב' - לרבות שוה כסף')?

לא, דכולי עלמא דניזק, והכא בטורח נבילה (להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם) קמיפלגי (אבא שאול סבר על המזיק הוא); והתניא (בניחותא): 'אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו? - תלמוד לומר: [שמות כא,לד: בעל הבור ישלם] כסף ישיב לבעליו והמת [יהיה לו] (משמע שאף המת ישיב לבעליו).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.