מקרא: בתחתית הדף
בבא קמא דף ט
המשך פרק ראשון 'ארבעה אבות נזיקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא ח,ב)
ואמר אביי: ראובן
שמכר שדה לשמעון שלא באחריות,
(בבא קמא ט,א)
ויצאו עליה עסיקין
(עוררין לומר "שלנו היא"): עד שלא החזיק בה - יכול לחזור בו; משהחזיק בה - אין יכול
לחזור בו.
מאי טעמא? דאמר
ליה: חייתא דקטרי (שק קשורה מלא רוח) סברת וקבלת.
מאימת הואי חזקה?
מכי דייש
אמצרי;
[תוספות
ד"ה משהחזיק בה אין יכול לחזור - בפ"ק דב"מ (דף יד:) פרש"י אע"ג
שלא נתן מעות, דקרקע נקנית בחזקה. וקשה אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר? ועוד מאי
קבעי [הגמרא] מאימת הוה חזקה? מתניתין היא בפרק
חזקת הבתים (ב"ב דף מב.): 'נעל פרץ וגדר'?! ועוד: מאי קבעי הכא טפי מבשאר
דוכתין? ועוד: ד'דייש אמצריה' משמע דריסה בעלמא: שהולך סביב המצרים!!?
ונראה לפרש דמיירי שקנאו בקנין גמור בחליפין או
בשטר או בחזקה או רפק בה פורתא [## וכי זה אינו 'חזקה'?]
ודעתו של אדם אע"פ שקנאו בקנין גמור - אם יצאו עוררין - יכול לחזור בו כל זמן
שלא הלך אמצרי השדה לארכה ולרחבה לראות ענייני השדה, והיינו 'דדייש אמצרי'; ובלא נתן
מעות איירי, דאי בנתן מעות איירי - אפילו באחריות נמי אמאי יכול לחזור בו משהחזיק
בה? וכי לעולם יכול לחזור בו? וא"ת ולימא ליה 'שקול ארעא בזוזך' - וי"ל
כגון שהוזלו; אי נמי כיון שיצאו עליה עוררין - אין שוה כמו שהיתה שוה בשעה שקנאה: ע"כ לשון התוספות. ולא נהיר: אמאי אינו יכול לחזור בו? וכי אין כאן
מקח טעות, שקנה השדה על מנת שאין עליו עוררין? ואולם אם נאמר כך – מדוע יש הגבלה
של הזמן לחזור רק עד שעשה סיור סביב השדה? לפיכך יש לפרש כמו הרי"ף: יש שפירשו 'מכי דייש אמצרי ' כגון שהיתה אותה שדה
שקנה סמוכה לשדה שלו והיה ביניהן מצר ועכשיו שקנה אותה השדה הסמוכה לשדהו, אם דש
אותו המיצר שביניהן ומחה אותו עד שנתערבו שתי השדות ונעשו שתיהן שדה אחת – הרי כבר
החזיק בה ואינו יכול לחזור בו ואם עדיין המיצר קיים ולא עירבו עם השדות יכול לחזור
בו. ואין לקבל את התיקון של 'חדושי אנשי שם'. והכוונה של
הרי"ף שלשעולם יכול לחזור בו כל עוד השדה הוא ניכר, אך כאשר עירבב – אינו
יכול להכריח את המוכר להחזיר המקח בבית דין, שהרי אז יסתבך הדין בזהות השדה
וגבולותיו, ולכן עדיף לדון לפי ההליך הרגיל של גבית חוב מקרקע.]
ודוקא שלא באחריות,
אבל באחריות – לא.
ואיכא דאמרי: אפילו
באחריות נמי (אפילו קבל אחריות עליו, דיש לומר: 'הואיל וסופו לחזור עליו
- עכשיו נמי יחזור ויטלנה' - אפילו הכי אינו יכול לחזור בו), דאמר ליה (מוכר): "אחוי טירפך (שכתבו לך בית
דין שטר טירפא שבדין נטלו ממך)
ואשלם לך".
רב הונא אמר (לא
קשיא קראי דלעיל: 'כסף' ו'מיטב'): (דהכי
קאמר רחמנא) או כסף (יתן
לו) או מיטב (שדותיו);
(והא דלא איירי רב הונא עד הכא - משום דבעי לאסוקי למילתא
דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו', ועד
הכא קמיירי ואזיל.)
איתיביה רב נחמן
לרב הונא: (שמות כא,לד) [בעל הבור ישלם כסף]
ישיב [לבעליו והמת יהיה לו] - לרבות שוה כסף (ואת אמרת 'כסף'), אפילו סובין!
הכא במאי עסקינן?
בדלית ליה (לא כסף ולא שדות).
אי דלית ליה – פשיטא!?
מהו דתימא אמרינן
ליה (למזיק) 'זיל
טרח זבין (סובין בכסף)
ואייתי ליה כסף' - קא משמע לן.
אמר רב אסי: כספים
הרי הן כקרקע.
למאי הלכתא? אילימא
לענין מיטב (דאפילו יש לו עידית - מסלק בכסף אי בעי) -היינו דרב הונא (והוה ליה למימר
'וכן אמר רב אסי')! אלא: לשני אחים
שחלקו ונטל אחד קרקע (בשביל חובות אביהם) ואחד כספים, ובא בעל חוב ונטל קרקע, דאזיל האי (אח) ושקיל פלגא בכספים בהדיה (עם
אחיו; והיינו דקאמר 'הרי הן כקרקע': דבעל כספים נמי יפרע חצי חובו של אביו).
פשיטא! האי ברא
- והאי לאו ברא (<בתמיה, כלומר: בעל כספים לא הוי ברא לפרוע חוב אביו אבל
בעל קרקע הוי ברא)?
איכא דאמרי אדרבה
לאידך גיסא (דלאידך גיסא פרכינן, דבעל כספים לא ליחייב): דאמר ליה (לבעל קרקע) "להכי שקלי כספים: דאי מגנבי לא משתלמנא מינך,
ולהכי שקלת ארעא: דאי מטרפא לא משתלמא לך מידי מינאי"!
אלא לשני אחים שחלקו
(קרקע) ובא בעל חוב
ונטל חלקו של אחד מהן (דמשלם לו האחר חצי חלקו, או קרקע או מסלק ליה בזוזי;
והיינו 'הרי הן כקרקע' דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע).
והא - אמרה רב אסי
חדא זימנא, דאיתמר: האחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן: רב אמר: בטלה
מחלוקת (אותה חלוקה בטילה וחוזרים וחולקים בשוה החלק הנשאר), ושמואל אמר: ויתר (אבד), ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות (יחזיר
לו רביע חלקו: או קרקע או מעות) (או רביעית במעות כמו דתנן ביבמות
(דף נ:) חלץ ועשה בה מאמר ונתן גט ובעל):
רב אמר 'בטלה מחלוקת': קסבר האחים שחלקו כיורשים הוו (ועל
שניהם לפרוע, הלכך מחצית חלקו יחזיר לו);
ושמואל אמר 'ויתר': קסבר האחים שחלקו - לקוחות, וכלוקח
שלא באחריות דמי
ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי
כיורשין דמו אי כלקוחות דמו (ואין לו עליו כלום) הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות (הלכך
רביע מאותו חלק המגיעו - יפרע, דהוה ליה ספק ממון, וכל ממון המוטל בספק – חולקים,
ואין נוטל עמו אלא רביע; והלה יכול לסלקו או בקרקע או במעות.
לישנא
אחרינא:
ורביע
במעות ממש, לבד רביע בקרקע, והיינו 'הרי הן כקרקע': מספקא ליה
אי כיורשין דמו, וחייב להחזיר לו מחצית חלקו - קרקע, ולא יכול לסלקו במעות, או
כלקוחות דמו; ומיהו כלוקח באחריות דמי, וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד, אבל
במעות יכול לסלקו; הלכך יחזיר רביע בקרקע, כיורשים, ורביע במעות, כמוכר
באחריות. ולשון ראשון שמעתי).
[אם
כן צריך לומר שדברי רב אסי לא נלמדו כדי לחזור עליהם, אלא לענין אחר:]
אלא מאי 'הרי הן
כקרקע'?
לענין מיטב.
אי הכי היינו דרב
הונא?
אימא 'וכן אמר רב
אסי'.
אמר רבי זירא אמר
רב הונא: במצוה עד שליש.
מאי 'שליש'?
(בבא קמא ט,ב)
אילימא 'שליש ביתו
(שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש
לו)' - אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא
מצותא ליתיב לכוליה ביתיה!?
אלא אמר רבי זירא:
בהידור מצוה עד שליש במצוה (שאם מוצא שני ספרי תורות לקנות, ואחד
הדור מחבירו - יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת דף קלג:): 'זה אלי ואנוהו'
התנאה לפניו במצות: עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה).
בעי רב אשי: שליש
מלגיו (וכגון אם הקטן נמכר בששה, יוסיף שני דינרי, דהיינו שליש
מלגיו: שליש שבתוך הדמים, ויקח את ההדור) או שליש מלבר (הדמים יחלוק לשנים, ויוסיף חלק
שלישי משלו, דהיינו: אם קטן נמכר בששה - יוסיף שלשה דינרין, ויקח את הגדול בתשעה)?
תיקו.
במערבא אמרי משמיה
דרבי זירא: עד שליש (דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה) – משלו (משלו הוא,
שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן: היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (עבודה זרה דף
ג.)), מכאן ואילך (מה
שיוסיף בהידור יותר על שליש) - משל הקב"ה
(יפרע לו הקב"ה בחייו).
משנה:
1) כל שחבתי בשמירתו
(שנתחייבתי לשומרו) הכשרתי את נזקו (כלומר: אם הזיק - הכשרתי וזימנתי אותו היזק, שלא שמרתיו
יפה.
כך מצאתי.
לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו: עלי להכשיר ולתקן
את נזקו. כלומר: אני חייב לשלם. מפי מורי);
2) הכשרתי במקצת
נזקו - חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו (האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי
קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע"פ שלא זימנתיו כולו
חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי).
3) נכסים שאין בהן
מעילה (כלומר: אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה - אני חייב לשלם, אבל
אם הזקתי נכסי הקדש - איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין מ'שור רעהו')
4) נכסים שהן של
בני ברית (לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו)
5) נכסים המיוחדים
(שיש להם בעלים, לאפוקי דהפקר, שאם הזקתי נכסים דהפקר – פטור; ובגמרא
מפרש לה)
6) ובכל מקום (חב
המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין), חוץ מרשות המיוחדת למזיק (שאם
נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק – פטור, דאמר ליה "תורך ברשותי
מאי בעי?") ורשות הניזק והמזיק
(מפרש בגמרא)
7) כשהזיק חב המזיק
לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ ('כשהזיק חב המזיק' - הא דרשינן ליה
בריש פירקין: לאתויי קרן; 'וכשהזיק חב המזיק' דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא).
גמרא:
תנו רבנן: 'כל שחבתי
בשמירתו הכשרתי את נזקו' כיצד?
שור ובור שמסרן
לחרש שוטה וקטן והזיקו - חייב לשלם, מה שאין כן באש (כדמפרש לקמן)' - במאי עסקינן?
אילימא בשור קשור
ובור מכוסה, דכוותה גבי אש – גחלת (שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה), מאי שנא הכא ומאי שנא הכא?
אלא בשור מותר ובור
מגולה, דכוותה גבי אש שלהבת (שמסר אור מלובה לחרש) מה שאין כן באש - דפטור (בתמיה)? והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה (ב'הכונס
צאן לדיר' (לקמן נט:)): לא שנו (דהשולח
הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם) אלא שמסר לו גחלת וליבה (אותה החרש), אבל שלהבת – חייב, מאי טעמא? דהא ברי (מזומן) הזיקא (מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת
להזיק)!?
לעולם בשור קשור
ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש – גחלת; ודקא אמרת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא - שור
דרכיה לנתוקי (והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו - סופו להתיר
את עצמו, הלכך שמירה רעועה היא, ואפילו התירו חרש - חייב בעל השור), בור דרכיה לנתורי (לנפול [מלשון: לנשור],
הלכך שמירה רעה היא: אפילו גילהו חרש - בעל הבור חייב לשלם, שלא שמרו כראוי), גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא [נעשית
עמומה] ואזלא (ומאי
דליבה חרש - לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה).
ולרבי יוחנן דאמר
(ב'הכונס')
'אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור' (דהשתא מוקי להא דקתני 'מה שאין כן באש':
בשלהבת) דכוותה הכא (דמחייב
גבי שור ובור): בשור מותר ובור מגולה.
מאי שנא הכא ומאי
שנא הכא?
התם (גבי
בעירה) צבתא ('צבתא' אחיזתו
וכחו, מלשון צבתא שקורין טניילא"ש) דחרש קא גרים (אחיזתו של חרש גרמה ההבער, שהוא נטלה והוליכה לגדיש), הכא לא צבתא דחרש קא גרים (שהשור
הלך והזיק, וכן הבור, ולא על ידי חרש הזיק).
ל"א גרסינן 'צוותא' יחודו של חרש, שנתייחד
עם השלהבת, ונטלה; ולשון 'צוותא' - שולא"ש כדאמרינן ליהוי צוותא לחברו (בבא בתרא
דף כא.))
תנו רבנן [תוספתא
פ"ו מ"יד]:
חומר בשור מבבור,
חומר בבור מבשור:
חומר בשור מבבור:
שהשור משלם את הכופר (במועד שהמית בן חורין) וחייב בשלשים של עבד; נגמר דינו - אסור בהנאה (אם
המית אדם, כדכתיב 'ובעל השור נקי', כאדם שאומר לחבירו "פלוני יצא נקי מנכסיו ואין
לו בהן הנאה"), ודרכו לילך
ולהזיק, מה שאין כן בבור (שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם,
כדאמרינן 'שור ולא אדם').
חומר בבור מבשור:
שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו, מה שאין כן בשור.
(בבא קמא י,א)
[המשך
התוספתא:]
חומר בשור מבאש,
חומר באש מבשור:
חומר בשור מבאש:
שהשור משלם כופר וחייב בשלשים של עבד; נגמר דינו אסור בהנאה; מסרו לחרש שוטה וקטן
חייב, מה שאין כן באש (אש לא חייב בה שריפת אדם, שהיה לו לברוח; ואם כפות הוא
- המבעיר חייב מיתה, וקם ליה בדרבה מיניה, כדמפרש לקמן בפרק 'הכונס צאן לדיר' (דף
סא:))
חומר באש מבשור:
שהאש מועדת מתחילתה, מה שאין כן בשור (לקמן מפרש לה כל 'שור'
דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל).
חומר באש מבבור
וחומר בבור מבאש:
חומר בבור מבאש:
שתחילת עשייתו לנזק; מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, משאין כן באש;
חומר באש מבבור:
שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה
שאין כן בבור.'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות
כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM
; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות:
בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your
browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.