מקרא: בתחתית הדף
בבא קמא דף ז
המשך פרק ראשון 'ארבעה אבות נזיקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא ו,ב)
מאי 'קל וחומר
להקדש'? אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש (שמות
כא,לה) [וכי יגף שור
איש את] שור רעהו [ומת
ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון] אמר רחמנא, ולא שור של הקדש (דאם נגח
שור של הקדש - פטור; והוא הדין לכל שאר נזקין: שאם מזיק את ההקדש – פטור.
לישנא אחרינא: להכי נקט 'שור הקדש' ולא מוקי לה באכילת
בהמתו שדה הקדש: משום דלא משכחת לה: דאי שדה חרם - לכהנים הוי, וכשדה הדיוט דמי,
וליכא למימר 'קל וחומר להקדש'; ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית: או המקדיש
פודהו לאלתר, או מוכרין אותו לאלתר לאחֵר, וכשיוצא ביובל - לכהנים הוי, דכתיב
(ויקרא כז) 'והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי; ואי קודם פדייה - אין מעילה
בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי)!
אלא לאומר 'הרי עלי מנה לבדק הבית', דאתי גזבר ושקיל מעידית.
לא יהא אלא בעל
חוב,
(בבא דף ז,א)
ובעל חוב
בבינונית (במסכת גיטין בפרק 'הנזקין' (דף מח:))!? וכי תימא סבר רבי עקיבא: 'כל בעל חוב נמי בעידית' - (אפילו
הכי לא גמרינן הקדש מיניה:) איכא
למיפרך: מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין (שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן
העידית), תאמר בהקדש שהורע כחו
בנזקין (דלא שקיל נזק מידי)?
לעולם דנגח
תורא דידן לתורא דהקדש, ודקא קשיא לך '"שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של
הקדש' - רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא, דתניא (בריש
פירקין ד'שור שנגח ארבעה וחמשה' [לז,ב]): רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור; שור של
הדיוט שנגח שור של הקדש - בין תם בין מועד - משלם נזק שלם (וקדריש
ליה ל'רעהו' הכי: שור של רעהו - הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק, אבל אי
מזיק שור של הקדש - משלם מזיק נזק שלם, ואפילו תם; וקאמר רבי עקיבא דשָקל הקדש
שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק).
אי הכי - רבי
ישמעאל ורבי עקיבא - ממאי דבעידית דניזק וזיבורית [נ"א:
כזיבורית] דמזיק פליגי? דלמא
דכולי עלמא בדניזק שיימינן (ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית,
הואיל והוא כעידית דניזק, דמודה רבי עקיבא לרבי ישמעאל דאמר 'מיטב שדהו של ניזק',
ו'עידית' דקאמר רבי עקיבא - עידית דניזק קאמר, ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש), והכא בפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן
קמפלגי (דשמעיה רבי עקיבא לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט, אבל
בנזקי הקדש - פטר ליה, ואתי רבי עקיבא לפלוגי עליה): רבי עקיבא סבר כרבי שמעון בן מנסיא ורבי ישמעאל סבר
כרבנן?
אם כן - מאי
'לא בא הכתוב' (דמשמע דבקרא גופיה פליגי: 'דלא בא הכתוב להכי'; אלמא
בהדיוט נמי פליגי)? ועוד: מאי 'קל
וחומר להקדש' (הואיל ומן העידית דקאמר רבי עקיבא אנִיזק קאי, ולאקולי
אתא, דיהיב ליה מזיק מזיבורית - מאי קל וחומר להקדש? גריעותא הוי; ולרבי
עקיבא יפה כחו דהקדש בנזקין, דאמר דאפילו הוי מזיק תם - שקיל הקדש נזק שלם, ונפקא
ליה מרעהו)? ועוד: הא אמר רב אשי
תניא בהדיא (ד'מן העידית' דקאמר רבי עקיבא - אמזיק קאי) 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם': מיטב שדהו של
ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: מיטב שדהו של מזיק
ומיטב כרמו של מזיק.
רמי ליה אביי
לרבא: כתיב 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'; מיטב אִין, מידי אחרינא לא? והתניא: (שמות
כא,לד) [בעל הבור
ישלם כסף] ישיב [לבעליו
והמת יהיה לו] (דהוה
ליה למיכתב 'בעל הבור ישלם כסף לבעליו'; 'ישיב' דכתב רחמנא - למה לי, הואיל וכבר
כתיב 'ישלם'?) - לרבות (כל
הֲשָבוֹת:) שוה כסף, ואפילו סובין!
לא קשיא: כאן
מדעתו (אי משלם ליה מזיק נזקו מדעתו, דלא אטרחיה לצעוק עליו בבית דין
- שקיל סובין), כאן בעל כרחו (אבל
אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בבית דין, דהיינו בעל כרחו - אינו משלם
אלא כסף מיטב).
אמר עולא בריה
דרב עילאי: דיקא נמי דכתיב 'ישלם' (דגבי מיטב כתיב 'ישלם', דמשמע:
ישלם בעל כרחו) - בעל כרחו.
אמר ליה אביי:
מי כתיב 'ישולם' (משמע על ידי אחרים, דבית דין יורדין לנכסיו דמזיק)? 'ישַלֵם' כתיב, מדעתו (נמי) משמע?
אלא אמר אביי (לא
משכחת תירוצא להני קראי אלא) כדמר (כי
האי גוונא דתרצה רבה להך:) (תנן
במסכת פאה (פ"ח מ"ח): מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט שכחה ופאה
ומעשר עני, דלאו עני הוא, ונמצא גוזל עניים; היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו
שוה אלף זוז בבת אחת - הרי זה יטול)
דתניא: 'הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים (שוה מאתים זוז) ואינו מוצא למוכרן (וזה - יש
לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז, אבל אינו מוצא למכור) מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה (שוה מאה
זוז, וקרקעותיו ימכור במאה זוז, דטפי מפלגא לא זיילי לעולם, והרי יש לו מאתים זוז)' והוי בה מר (והיינו
רבה): היכי דמי? אי הוזל ארעתא
דכולי עלמא ודידיה נמי זל בהדייהו - אפילו טובא נמי ליספי ליה (שהרי
עכשיו אין שוה מאתים זוז ותנן (שם) היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו שוה
אלף זוז בבת אחת יטול), [דהא
זול דכולי עלמא נמי!] אלא דאוקיר ארעתא
דכולי עלמא, ודידיה, איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה -
(בבא קמא ז,ב)
אפילו פורתא
נמי לא ליספו ליה (שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז)! ואמר מר עלה: לא, צריכא: דביומי ניסן יקרא ארעתא (מפני
שהלוקח נִיר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון), וביומי תשרי זל ארעתא ( שאין
סיפק לזורען באותה שנה), דכולי עלמא
נטרי עד ניסן ומזבני, והאי - הואיל ואצטריכא ליה זוזי - זבין כדהשתא (בתשרי
משום דאיצטריך לזוזי, הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר, הואיל וביומי ניסן שוות
קרקעותיו מאתים; ועשיר לא הוי, הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים;
הלכך משלימין לו עד מאתים, והיינו מחצה, ד)עד פלגא אורחיה [של הקרקעות] למיזל [לרדת במחירן], טפי לאו אורחיה למיזל; והכא נמי גבי נזקין (בהכי
מיתרצו קראי): דיניה בעידית (כגון
דביומי ניסן יקרא ארעתא, וביומי תשרי זול, והזיק בתשרי שוה מנה, ובא לגבות מנה
מקרקעות המזיק, ודינו בעידית, כדכתיב 'מיטב'
[למשקל כי זול דהשתא]); ואי אמר
ליה איהו (ניזק): 'הב לי
בינונית (כדהשתא) טפי
פורתא (ממאי דבעית למיתב לי בעידית)' (לא מצי למכפייה;) - (אלא ) אמר ליה (מזיק): "אי שקלת (בעידית) כדינך - שקול כדהשתא (כי זול
דהשתא), ואי לא - שקיל (מבינונית) כיוקרא דלקמיה (ולהכי אתי
'ישיב': לרבות סובין; דאי בעי למשקל ניזק סובין, כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה
בינונית של מזיק, וניחא ליה בה - שקיל לה כיוקרא דלקמיה, דהא שוה כסף הוא בניסן;
ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי, כדאמרן, דסופה לייקר
בניסן: משום דאי אין סופה לייקר - קרא למאי אתא? פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין
שקיל בעל כרחו של מזיק, שאפילו בעידית יפה כחו, כל שכן בבינונית! אלא להכי אתא
קרא: למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה).
לישנא אחרינא:
מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו
אעני קאי, אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות, והיו לו בתים שדות וכרמים, ואינו מוצא למכור
אפילו בחצי דמיהן - מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי
דמיהן.
אפילו טובא נמי. אפילו
מצי לזבונינהו טובא
יותר מחצי דמיהן - ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן, דהא
מַכָּה דכולי עלמא הוא, ולא פשע מידי.
אפילו פורתא נמי. אפילו
אין יכול למוכרן אלא פורתא - לא ליספו ליה, דפושע הוא
עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לא.
הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן - אין מאכילין אותו מעשר עני, דזה דרכו, ואם הוזלו
טפי – מאכילין, ולא יפסיד; ותפוס לשון ראשון.
מתקיף לה רב
אחא בר יעקב: אם כן הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, דרחמנא אמר 'ממיטב'
ואת אמרת מבינונית וזיבורית לא (לא שקיל כי השתא)!?
אלא אמר רב אחא
בר יעקב: אי איכא לדמויי (להא דרבה) – לבעל חוב מדמינן ליה: בעל חוב דיניה בבינונית (בפרק
'הניזקין' במסכת גיטין (דף מח:)), ואי
(אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי, ו)אמר ליה (ללוה): "הב לי זיבורית טפי פורתא (כי היכי
דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא)" - (מצי)
אמר ליה "אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא (בינונית) - שקיל כי יוקרא דלקמיה".
מתקיף לה רב
אחא בריה דרב איקא: אם כן נעלת דלת בפני לוין, דאמר ליה: אילו הוו לי זוזי - הוה
שקלי כדהשתא; השתא דזוזי גבך - אשקול כיוקרא דלקמיה?
אלא אמר רב אחא
בריה דרב איקא: אי איכא לדמויי - לכתובת אשה מדמינן (וכגון
שנתן לה גט בתשרי, וזילו ארעתיה, והיתה כתובתה מאתים), דהא כתובת אשה דינה בזיבורית (כדמסקינן
התם בפרק 'הניזקין'), ואי אמרה ליה
איהי "הב לי בינונית בציר פורתא" אמר לה "אי שקלת כדינך - שקול
כדהשתא, ואי לא - שקלי כיוקרא דלקמיה".
מכל מקום קשיא
('מיטב' [דוקא, מצד אחד] ו'ישיב' דמרבי סובין [אפילו, מצד שני])!?
אמר רבא: כל
דיהיב ליה - ממיטב ליתיב ליה (וכי פרע ליה סובין - יתן לו מסובין
מעולין שלו).
והא 'מיטב שדהו'
כתיב (ואי כדקאמרת לכתוב מיטב סתמא)?
אלא כי אתא רב
פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב – פרשוה: כל מילי (דמטלטלין'
שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר) מיטב
הוא: דאי לא מזדבן הכא (כולי האי) - מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא, דליתיב ליה ממיטב, כי היכי דלקפוץ עלה
זבינא (ולהכי לא כתיב 'מיטב' אלא לגבי שדות; והכי מתרצי קראי: בשדות
יתן מיטב, ובמטלטלים - אפי' סובין).
בעא מיניה רב
שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין (האי עידית
וזיבורית) - בשלו הן שמין (וההוא
דהוי עידית לדידיה דמזיק - יהיב ליה, ואי אית ליה עידית וזיבורית ושוייה זיבורית
דידיה כעידית דעלמא - אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה, דבתר
ארעתא דידיה אזלינן) או בשל עולם הן
שמין (ויהיב ליה מזיבורית, שהרי לכל העולם הוא עידית)?
אליבא דרבי
ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן (וכיון דשויא הך זיבורית
כעידית דניזק - יהיב ליה מזיבורית);
כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן; מאי? 'מיטב שדהו" אמר
רחמנא, למעוטי דניזק (דלא אזלינן בתר מיטב דניזק, ואף על גב דהך זיבורית דמזיק
הוא מיטב דניזק: הואיל ולא הוי מיטב לעלמא - לא יהיב ליה מינה; אבל אי לעלמא הויא
מיטב - יהיב ליה מינה, אף על גב דאית ליה עידית), או דלמא למעוטי דעלמא נמי (ד'שדהו'
דוקא; וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה)?
אמר ליה: רחמנא
אמר 'מיטב שדהו' (דאזלינן בתר ארעתא דידיה, ויהיב
ליה מעידית ארעתיה) ואת אמרת 'בשל
עולם הן שמין'? (ולא שיימינן בשל עולם.)
איתיביה: 'אין
לו (במי שהיו עליו בעל חוב, וכתובת אשה, ונזקין) אלא עידית - כולם גובין מן העידית; בינונית - כולם
גובין בינונית; זיבורית - כולם גובין זיבורית; היו לו עידית ובינונית וזיבורית:
נזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית (במסכת גיטין
בפרק 'הניזקין' (דף מט:) תני טעמא: דיותר משאיש רוצה לישא - אשה רוצה לינשא); עידית ובינונית: נזקין בעידית, בעל חוב וכתובת
אשה בבינונית; בינונית וזיבורית: נזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית;
(בבא קמא ח,א)
עידית וזיבורית:
נזקין בעידית, ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית (מדאורייתא
ב"ח בזיבורית כדלקמן ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית משום נעילת דלת ללוין
והיכא דלית ליה בינונית ליתא לתקנתא).'
קתני מיהא מציעא: 'בינונית וזיבורית: נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה
בזיבורית', ואי אמרת 'בשלו הן שמין' - תעשה בינונית שלו כעידית (דהא
'מיטב' היא לו), וידחה בעל חוב אצל זיבורית!?
הכא במאי
עסקינן: כגון שהיתה לו עידית, וּמְכָרָהּ (לאחר הלואה, דאישתעבדא ליה
בינונית לבעל חוב מעיקרא, בעוד שהיתה עידית בידו); וכן אמר רב חסדא: כגון שהיתה לו עידית וּמְכָרָהּ.
הכי נמי מסתברא:
מדקתני אחריתי 'בינונית וזיבורית: נזקין בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית' -
קשיין אהדדי! אלא לאו שמע מינה: כאן שהיתה לו עידית וּמְכָרָהּ, כאן שלא היתה לו
עידית וּמְכָרָהּ!?
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות
10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM
; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות:
בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר
גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your
browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at yeshol@gmail.com.