דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
גיטין
דף כד
סיום פרק שני 'המביא גט בתרא'
ותחילת פרק שלישי כל הגט
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין כג,ב)
משנה:
אף הנשים שאינן
נאמנות לומר "מת בעלה" (בכולהו מפרש ביבמות דסניין לה,
ומכוונות לקלקלה, ואין נאמנות להעידה שמת בעלה) - נאמנות להביא את גיטה: חמותה, ובת חמותה, וצרתה,
ויבמתה (אשת אחי בעלה: שונאה אותה ויראה ממנה, שמא ימות אחד משני
בעליהן בלא בנים, ויהו צרות זו לזו),
ובת בעלה.
מה בין גט
למיתה (דאמיתה לא מהימנין, ואגט מהימנין)?
שהכתב מוכיח.
האשה עצמה
מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
גמרא:
והתניא: 'כשם
שאין נאמנות לומר ,מת בעלה" - כך אין נאמנות להביא גיטה'?
אמר רב יוסף:
לא קשיא: כאן בארץ (שאינה צריכה לומר "בפני נכתב"), כאן בחוץ לארץ: בארץ, דלאו אדיבורה דידה קא
סמכינן – מהימנא, בחוץ לארץ, דאדיבורה דידה קא סמכינן - לא מהימנא.
אמר ליה אביי:
אדרבה, איפכא מסתברא: בארץ - דאי אתי בעל מערער (ואמר
"לא כתבתיו") משגחינן ביה
(שהרי לא נתקיים בבית דין), דאיכא למימר לקלקולא קא מיכוונה (שזו
מתכוונת לכך שתתקלקל) - לא מהימנא;
בחוצה לארץ (שהצריכוה לומר "בפני נכתב", וזהו קיומו), דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה (ותו
לא חיישינן לערעור ואי מערער לא מהימן) – מהימנא!
תניא כוותיה דאביי [תוספתא גיטין פ"ב ה"ו [ליברמן]]: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה מקל וחומר: ומה נשים, שאמרו חכמים אין נאמנות לומר "מת בעלה" נאמנות להביא גיטה, היא - שנאמנת לומר מת בעלה - אינו דין שנאמנת להביא גיטה!
(גיטין כד,א)
וממקום שבאת (כלומר:
הואיל ומינייהו גמרינן - נגמור נמי להא): מה להלן צריכות שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם" - אף היא
צריכה שתאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" (ומדקתני
בברייתא 'מה להלן צריכות שיאמרו כו' - שמע מינה בחוצה לארץ עסקינן, כאביי)!
אמר רב אשי:
מתניתין נמי דיקא, דקתני: 'האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר כו'
- שמע מינה.
ורב יוסף (מאי
דעתיה)? רישא וסיפא בחוצה לארץ ('הכל
כשרין להביא את הגט' - אוקימנא בחוצה לארץ, מדקתני 'סומא' [שצריך לומר בפני נחתם
ואינו יכול, כדלעיל]; וסיפא 'האשה
עצמה כו' - בחוצה לארץ, דקתני 'ובלבד שתהא צריכה לומר'), מציעתא ('אף הנשים כו' מוקי רב
יוסף) בארץ?
אִין, רישא
וסיפא בחוץ לארץ, מציעתא בארץ; ממאי? מדקתני 'מה בין גט למיתה? שהכתב מוכיח'
ולא קתני 'שהכתב ופה (צריכה לומר "בפני נכתב") מוכיח'! (ולאביי לא איצטריך למיתני
'כתב ופה', דהכי משמע: מה בין פה דגט לפה דמיתה? אלא שהכתב מוכיח עמו).
האשה עצמה
מביאה [את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"]:
אשה - מכי מטי
גיטה לידה (במקום שקבלתו במדינת הים) איגרשה לה (ואי בעיא למיקליה לגט - מגורשת
היא, ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראיה בעלמא, ולמה לה לומר "בפני
נכתב"? הא לאו שליח היא)!?
אמר רב הונא:
באומר "לא תתגרשי בו אלא בפני בית דין פלוני".
סוף סוף כי
מטיא התם איגרשה בה (על ידי קבלה ראשונה, דתנאה בעלמא הוה, דלא תתגרש עד
אותו מקום, והרי נתקיים התנאי - ולאו שליח היא)?
אלא אמר רב
הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: דאמר לה "כי מטית התם - אתנחיה
אארעא ושקליה" (דהויא שליח להולכה עד התם; ובמאי דשקלא ליה תו מארעא
- הוא דמגרשה).
אי הכי הוה ליה
"טלי גיטך מעל גבי קרקע", ואמר רבא (לקמן
(עח,א)): '"טלי גיטך מעל גבי
קרקע" - לא אמר כלום' (דבעינן 'ונתן')?!
אלא דאמר לה:
"הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם - הוי (את גופיך) שליח (דידך) לקבלה, וקבלי את גיטך (מידך)"!
והא לא חזרה
שליחות אצל הבעל (שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה, שראוי לחזור אצל
שולחו ולומר "עשיתי שליחותך לחברך", וזו אינה ראויה לחזור, שהרי לא
נשתלחה אלא לעצמה, ואחר כך נעשית היא בעל המעשה - ובטל השליחות קודם שתחזור)?
דאמר לה
"הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם – שוי (אינש
אחרינא) שליח לקבלה" (דהשתא
לא פסק שליחותה מינה, וראויה לחזור).
הניחא למאן
דאמר (לקמן בפרק 'התקבל' (סג,ב)) 'אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה', אלא
למאן דאמר 'אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה' (וטעמייהו
מפרשי הכא בסמוך) - מאי איכא למימר?
טעמא מאי (תירוצא
הוא: טעמא מאי אמרינן 'אין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה')? - משום דאיכא בזיון דבעל (דסבור:
"מְבַזָּה אותי, שאין היא עצמה מקבלתו"; הלכך לא ניחא ליה שיהא שלוחו
מוסר לשלוחה, ואי מסר - לא הוי גיטא, דלאו להכי שדרוהו להאי! דבשלמא מיד הבעל עצמו
- כיון דאיהו גופיה מסר לשליח אשתו - הא קא חחזינן דלא קפיד, אבל כל כמה דלא חזינן
אמרינן: קפיד), והכא - בעל לא קפיד (שהרי
כן צוה לה).
הניחא למאן
דאמר משום בזיון דבעל, אלא למאן דאמר משום חצרה הבאה לאחר מיכן (דדמיין
להדדי: שכשזרק גט לחצר חבירו, ואחר כך קנתה היא החצר - הרי הוא עושה את החצר שליח
להוליך, והיא - כשקנאתו - עשאתו שליח לקבלה; ואתי לאכשורי מההיא טעמא, ושלא כדין
הוא: דחצר - לאו משום שליחות אתרבי, אלא משום 'ידה', וההיא שעתא דנתינה - לאו
'ידה' הוא)- מאי איכא למימר?
דאמר לה
"הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם - שוי שליח (אחרינא) להולכה (כדי שתהא שליחותה חוזרת
אצל הבעל, ולאחר זמן קבלי גיטיך מיניה; ושליח שעשה שליח - אמרינן ב'כל הגט' (לקמן
כט,ב) שהשליח הראשון עושה את השני בבית דין, ואומר לפניהם
"בפני נכתב ובפני נחתם"),
וקבלי את גיטך מיניה".
ואיבעית אימא:
דאמר לה: "הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם - אימר קמי בי דינא
"בפני נכתב ובפני נחתם" ומשוי בי דינא שליח, וליתבוה ניהליך".
הדרן עלך המביא
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=--=-=-=-=-=
גיטין פרק שלישי כל גט
משנה:
כל גט שנכתב
שלא לשום אשה – פסול.
כיצד?
היה עובר בשוק,
ושמע קול סופרים (כותבי גיטין) מקרין "איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני", ואמר "זה שמי
וזה שם אשתי!" - פסול לגרש בו.
יתר מיכן (בגמרא מפרש מאי יתרא דכולהו): כתב לגרש את אשתו, ונמלך (חזר בו מלגרש), מצאו בן עירו ואמר לו "שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך" - פסול לגרש בו;
(גיטין כד,ב)
[המשך
המשנה]
יתר מיכן: היו
לו שתי נשים, ושמותיהן שוות: כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה (גדולה
וקטנה לאו דוקא);
יתר מיכן: אמר ללבלר "כתוב לאיזו שארצה אגרש" - פסול לגרש בו (דאין ברירה: דלא אמרינן 'הוברר הדבר דבשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה').
גמרא:
כתב לגרש את
אשתו ונמלך [מצאו
בן עירו ואמר לו "שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך" - פסול לגרש בו] ואלא רישא (דתני 'איש
פלוני גירש פלונית כו') במאי (אי
לאו הכי, דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך)?
אמר רב פפא:
בסופרין העשויין להתלמד (לכתוב גיטין) עסקינן.
אמר רב אשי:
דיקא נמי, דקתני 'סופרין מקרין' (הגדולים מקרים לתלמידיהם:
כך וכך כשיבא גט לפניך - כתבהו, והזכירו שם אינש בעלמא - אלמא בתלמידים עסקינן), ולא קתני 'סופרין קוראין' - שמע מינה.
מאי 'יתר
מיכן'?
תנא דבי רבי
ישמעאל: 'לא זה שנכתב שלא לשום גירושין (אלא
להתלמד), אלא אף זה שנכתב לשום
גירושין (גמורין ונמלך) - פסול; ולא זה (בלבד) שנכתב שלא לשום גירושין דידיה (של
אדם זה - פסול), אלא אף זה (דהיו
לו שתי נשים) שנכתב לשום גירושין
דידיה (דהאי גברא)
– פסול (הואיל ונכתב שלא לשם גירושין של זו); ולא זה שלא נכתב לשום גירושין הא [של
אשה זו], אלא אף זה
שנכתב לשום גירושין הא – פסול'
מאי טעמא? אי
כתב [(במקום דברים כד,א:
כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר
כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו] 'ונתן ספר כריתות בידה' - הוה אמינא למעוטי האיך קמא,
דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך - דעביד לשום כריתות, אימא
'כשר' - כתב רחמנא 'וכתב'; אי כתב רחמנא 'וכתב'
- הוה אמינא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה,, אבל יש לו שתי נשים - דאיהו קא כתיב
לה - אימא 'כשר'! כתב רחמנא 'לה' – לשמה!
וסיפא למה לי (מאי
קא משמע לן? הא אשמעינן כבר דגירושין דידיה ודידה בעינן)?
הא קא משמע לן: דאין ברירה (דלא תימא
'הוברר דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא, ואיכא גירושין דידיה ודידה')!
כתב לגרש את
הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה:
'קטנה' - הוא
דלא מצי מגרש ביה, הא גדולה מצי מגרש ביה (וכי מפקא ליה - לא חיישינן
לאיסור אשת איש, למימר שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו, דהואיל
ונקיטא ליה לגיטא בידה - בדידה מחזקינן לה)!
אמר רבא: זאת
אומרת: שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים (אחד
מהן שהוציא שטר חוב על אחרים - אין הלוה יכול לומר "לא ממך לויתי אלא מפלוני
ששמו כשמך, וממנו נפל, ולאו בעל דברים דידי את" אלא כיון דהאי תפיס לשטרא -
גבי ביה).
אמר ליה אביי:
אלא מעתה: רישא (שאף שמות הבעלים שוין), דקתני 'שמי כשמך - פסול לגרש בו' (תידוק
נמי:) שֵני - הוא דלא מצי מגרש ביה,
הא ראשון (שנכתב לשמו) מצי
מגרש ביה (וכי מפקא ליה - לא אמרינן משום חומרא דאשת איש 'שמא לא בעלה
של זו כתבו אלא האחר')!
והא אמרינן (במתניתין
ד'גט פשוט' [בבבא בתרא פ"י מ"ז (קעב,א)]: שני
'יוסף בן שמעון' שהיו בעיר אחת - אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה) ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב' (דאמר ליה "לא אני לויתי ממך
אלא חברי לוה ממך, ומסר לך שטר זה"; דאף על גב דפליגי תנאי התם במוציאין שטר
חוב על אחרים, ולא חיישינן לנפילה, מודו דאין אחרים מוציאין עליהן, כדפרישית; הכא
נמי: לימא 'לא בעלה כתבו, אלא 'יוסף בן שמעון' אחר כתבו לאשתו, ונמלך ולא גירשה,
והשליכו לאיבוד מדעת, ולקחתו זו, שהיא רוצה להתגרש')!?
אלא מאי אית לך
למימר? - בעדי מסירה (שמכירים את שניהם, ומעידין שראו שזה מסר לזו; אבל
בעדי חתימה – לא, כדאמרינן: שמא נמלך זה שכתבו וחתמו ולא גרש את אשתו ומסרו לזו
אשת חבירו), ורבי אלעזר היא - הכא
נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא. (וליכא למיחש שמא לחברתה נמסר; אבל
בעדי חתימה - לעולם אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש וחיישינן לנפילה; וגבי
שטרי חוב נמי אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים, דחיישינן לנפילה.)
אמר רב: כולן (כל
הגיטין השנויין במשנתנו - אף על פי שפסולין לגרש להתירן לינשא) פוסלין בכהונה (פוסלין
הן אותה מן הכהונה: אם בעלה כהן - נפסלה עליו משום גרושה) חוץ מן הראשון (שלא נכתב לשם גירושין כלל;
אבל הנך בתראי – פסלי, דריח הגט פוסל בכהונה, דתניא בפרק בתרא (פב,ב):
'האומר לאשתו "הרי את מגורשת ממני, ואי את מותרת לכל אדם" - פסלה מן
הכהונה, שנאמר 'ואשה גרושה מאישה [לא יקחו]' [ויקרא
כא,ז] - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, ולאחרים לא הותרה - פסולה
לכהונה); ושמואל אמר: אף ראשון נמי
פוסל (דריח גט הוה).
ואזדא שמואל
לטעמיה, דאמר שמואל: כל מקום ששנו חכמים 'גט פסול' - פסול ופוסל; (כל
מקום ששנינו ביבמות) 'חליצה פסולה'
- פסולה (להתירה לשוק) ופוסלתה
מן האחין (אבל פוסלת היא אותה מן האחין: שלא תתייבם עוד, דקמו עלה
ב'כיון שלא בנה - שוב לא יבנה', דלא כתיב 'אשר לא בנה את בית אחיו' אלא 'אשר
לא יבנה' (דברים כה,ט): כיון
שחלץ - שוב לא יבנה).
במערבא אמרי משמיה דרבי אלעזר: שמאל (חלצה בשמאל: אמרינן ביבמות (קד,א) פסולה) ולילה (וכן חלצה בלילה) פסולות ופוסלות ([בשמאל] פוסלת, דשם חליצה עלה, אלא שלא נעשית בהכשירה, דיליף 'רגל' [ביבמה: וחלצה נעלו מעל רגלו [דברים כד,ט]] 'רגל' ממצורע, דכתיב 'ימנית' [ויקרא יד,יד;יז ועוד]; ולילה נמי נפקא לן התם); קטן ואנפיליא (קילצו"ן של בגד - לאו חליצה כלל, ד'איש' ו'נעל' כתובים בפרשה: 'ואם לא יחפוץ האיש וגו') - פסולות ואין פוסלות.
(גיטין כה,א)
זעירי אמר:
כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון (דלחומרא אמרינן 'יש ברירה',
ופסולה לכהונה, אבל אינך כולהו - אפילו ריח הגט אין בהם, ולא דמו למגורשת מאישה,
ולא התירה לכל אדם; דההיא - לההוא מילתא מיהא 'לשמו' ו'לשמה' נכתב);
וכן אמר רב
אסי: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון;
ורבי יוחנן
אמר: אף אחרון נמי אינו פוסל (דאין ברירה);
ואזדא רבי
יוחנן לטעמיה, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו - לקוחות הן ומחזירין זה
לזה ביובל (דאין ברירה: דאיכא למיחש: חלק שנטל זה היה ראוי לאחיו,
והחליפו; והיינו 'לקיחה', וחוזר ביובל לתחילתו, משום מצות יובל, והדר שקליה
כדמעיקרא);
וצריכא: דאי
איתמר בהא - בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה, משום דבעינן 'לה' –
לשמה, אבל התם - מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, אבל ירושה ומתנה לא; ואי אשמעינן
שדה - משום דלחומרא ('מחזירין' - חומרא היא; ואי נמי הוה מספקא ליה - אזיל
לחומרא; אבל 'אינו פוסל' - קולא הוא, ואי לאו דפשיטא דאין ברירה - לא אזיל לקולא), אי נמי כתחילה (כשם
שמתחילה היתה בלא חלוקה לאיש אחד - כך יחזור ביובל לאיש אחד, וטעמא לאו משום דאין
ברירה הוא), אבל הכא אימא לא –
צריכא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com