דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
גיטין
דף כב
המשך פרק שני 'המביא גט בתרא'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין כא,ב)
כתבוֹ על חרס
של עציץ נקוב – כשר, דשקיל ליה (לכוליה עציץ) ויהיב ליה ניהלה (ואין כאן
מחוסר קציצה; ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה, והויא ליה קציצה - דלא
מפסיד ליה לעציץ).
על עלה של עציץ
נקוב: אביי אמר: כשר, ורבא אמר: פסול;
אביי אמר
'כשר':
(גיטין כב,א)
דשקיל ליה (לעציץ) ויהיב ליה ניהלה; רבא אמר 'פסול': גזרה שמא
יקטום (העלה והויא קציצה מן המחובר)[1].
עציץ של אחד
וזרעים של אחר: מכר בעל עציץ לבעל זרעים: כיון שמשך - קנה; מכר בעל זרעים לבעל
עציץ - לא קנה עד שיחזיק בזרעים (עציץ הוי 'תלוש', ומיקני
במשיכה; זרעים הוי מחוברין, ודינן כקרקע, ונקנים בכסף בשטר ובחזקה, ועד שיחזיק -
כגון דניכש או עידר, דהויא חזקה; ובלא יהיב מעות קמיירי, דאי יהיב זוזי -
מיקנו בכסף).
עציץ וזרעים של
אחד, ומכרן לאחר: החזיק בזרעים - קנה עציץ, וזו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות
נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.
החזיק בעציץ (ולא
משכו לקנות, אלא עשה בו שום מלאכה במקומו) - אף עציץ לא קנה (דמטלטלין לא מיקנו בחזקה), עד שיחזיק בזרעים.
נקבו בארץ
ונופו בחוצה לארץ (שהיה מונח על הגבול, ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ
לגבול): אביי אמר: בתר נקבו אזלינן (שמשם
הוא יונק, וחייב במעשר); רבא אמר:
בתר נופו אזלינן (ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ):
בדאשרוש (חוץ
לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל) - כולי
עלמא לא פליגי (דלא אזלינן תו בתר נוף, הואיל ומחובר ממש בארץ); כי פליגי בדלא אשרוש.
- ובדאשרוש לא
פליגי (ליכא למאן דאזיל בתר נוף)? והתנן [בבא מציעא פ"י מ"ו; דף
קיח,ב]: 'שתי גנות (וזו
אצל זו), זו על גב זו (וקרקעית
האחת גבוה מחברתה, וגידור שלה זקוף), וירק בינתים (בגידור הגבוהה; דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון,
ונופו באוירו של תחתון): רבי
מאיר אומר: של עליון; רבי יהודה אומר: של תחתון (אזלינן
בתר נוף)'?
התם - כדקתני
טעמא: 'אמר רבי מאיר: מה אם ירצה עליון ליטול את עפרו - אין כאן ירק! אמר רבי
יהודה: מה אם ירצה התחתון למלאות את גנתו עפר - אין כאן ירק (והואיל
ובידו למחות, וגורם לירק הזה - זוכה בה, ולאו משום הטיית נוף)! - ואכתי בדאשרוש לא פליגי.
והא תניא [תוספתא
מעשרות פ"ב ה"כב [ליברמן]]: 'אילן, מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ: טבל וחולין מעורבין זה בזה (אין
לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ - שהוא טבל - ומקצתו מחוצה לארץ - שהוא
חולין, לפי שהיניקה מתערבת; ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו, דהוי 'מן
החיוב על הפטור' ולא ממנו על טבל ודאי) - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: הגדל בחיוב (מה
שבתוך ארץ ישראל) – חייב,
והגדל בפטור - פטור': מאי לאו
מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוצה לארץ (ואף על פי שכל שרשיו בארץ
או בחוץ לארץ - אלמא אזלינן בתר נוף)?
לא, מקצת שרשין
בארץ ומקצת שרשין בחוצה לארץ, ומאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל (מהו
'הגדל בחיוב - חייב'? והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי, ושורשי עבר זה
מעלים שרף לפרי שבעבר זה)? - דמפסיק
צונמא (שן סלע מבדיל באמצע השרשים, ומפסיקין עד הגזע; הלכך לרבן
שמעון לא ינקי מהדדי).
מאי טעמא דרבי?
דהדרי ערבי (שהעץ
מן הגזע ולמעלה שלם).
במאי קמיפלגי?
מר סבר: (אף
על פי שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל) אוירא מבלבל (הואיל וכשיצא לאויר הוא
מעורב ומבלבל וינקי מהדדי), ומר
סבר: (אוירא לא מבלבל,) האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי (הואיל ובתוך הקרקע מובדל
בסלע שאינו מצמיח; ומיהו היכא דכל שרשיו בארץ ישראל ליכא מאן דאזיל בתר נוף).
רבי יהודה בן
בתירא אומר [אין
כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף; וחכמים מכשירין]:
אמר רב חייא בר
אסי משמיה דעולא: שלש עורות הן (חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן) 'מצה' 'חיפה' ו'דיפתרא':
'מצה': כמשמעו (כמצה
זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם): דלא
מליח ודלא קמיח (מעובד בקמח) ודלא אפיץ.
למאי הלכתא (שיעוריהן חלוקין)?
להוצאת שבת.
וכמה שיעורו?
כדקתני רב שמואל בר יהודה: כדי לצור משקל קטנה (משקולת
של עופרת עשויה להיות פוחתת, ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת).
וכמה?
אמר אביי: כי ריבעא דריבעא דפומבדיתא (משקל
קטן שלהן היה).
'חיפה' (מתוקן
קצת וראוי לחפות בו קמיעין): דמליח
ולא קמיח ולא אפיץ.
למאי הילכתא?
להוצאת שבת.
וכמה שיעורו?
כדתנן: עור - כדי לעשות קמיע.
'דיפתרא':
דמליח וקמיח ולא אפיץ.
למאי הילכתא?
להוצאת שבת.
וכמה שיעורו?
כדי לכתוב עליו את הגט (כרבנן,
דמכשרי;
ומיהו קלף
גמור: דמליח וקמיח ואפיץ - לא שמיה 'עור'; משום הכי לא מני בהדייהו; ושיעוריה תנן
ב'המוציא יין' (שבת עט,ב): קלף - כדי לכתוב בו פרשה
קטנה שבתפילין; אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין, הילכך שיעורו בגט).
תוספות מסכת גיטין דף כב עמוד א ד"ה שלש עורות הן
- פי' בקונטרס דקלף גמור לא חשיב בהדייהו דלא שמיה עור; ועוד אומר ר"י דלא
מני בהדייהו קלף משום דבהדיא תנן ששיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין ואף על גב
דשיעור חיפה דהוי כדי לעשות קמיע שנוי במשנה מ"מ לא הזכיר חיפה בהדיא במתני'.
וחכמים
מכשירין:
מאן חכמים (כלומר
מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי)?
אמר רבי אלעזר [בן פדת]:
(גיטין כב,ב)
רבי אלעזר [בן
שמוע] היא, דאמר
'עדי מסירה כרתי' (דאמר חתימת הגט אינה מן התורה, ולא סגי למיתביה בלא
עדי מסירה, דאינהו הוא דעבדי כריתות; דעל כרחיך בעינן עדים, דילפינן (לקמן
צ,א) ערוה 'דבר' 'דבר' מממון, והלכך לא חיישינן לדלמא מזייפא, דהא
אמרן 'צריכי למיקרייה' ואי הוה ביה תנאה - אינהו ידעי).
(ומאן דאמר 'עדי מסירה עיקר' - הבאה לינשא צריכה להביא
עדים שנמסר לפניהם; אבל לרבי מאיר - דאמר 'לא בעינן עדי מסירה' - איכא למיחש
לזיופא: דמאן דסמיך אעדי חתימה - אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים
החתומים בו; אם יש מכירים בחתימתן, ואם יש תנאה וזייפתיה - ליכא דידע!)
ואמר רבי אלעזר
[בן פדת]: לא הכשיר רבי אלעזר [בן
שמוע] אלא לאלתר (שהביאתו
לבית דין ביום שנמסר לה, להודיע שהיא גרושה, ויתירוה לינשא; דכיון דהאידנא הוה,
ובעידי מסירה לא חיישינן לזיופא),
אבל מכאן עד עשרה ימים – לא! חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה (וכבר
שכחוה העדים);
ורבי יוחנן
אמר: אפילו מכאן עד עשרה ימים, דאם איתא דהוה ביה תנאי - מידכר דכירי.
ואמר רבי אלעזר
[בן פדת]: לא הכשיר רבי אלעזר [בן
שמוע] אלא בגיטין (דאינן
עשויין אלא להתירה, ויכולה להביאו לבית דין לאלתר, ויתירוה, ושוב אינה צריכה לגט;
דכיון שהותרה בבית דין - יש זכרון וקול לדבר) אבל בשאר שטרות (דקיימי לגוביינא, ודילמא
לא מפיק ליה עד זמן ארוך, וישכחו עדי מסירה את הדבר, וסמכינן אעדי חתימה, והוא
מזייף כתב העליון, וחותם העדים עומד במקומו) – לא, דכתיב: [ירמיהו לב,יד:
כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל: לקוח את הספרים האלה: את ספר המקנה הזה, ואת החתום,
ואת ספר הגלוי הזה] ונתתם בכלי
חרש למען יעמדו ימים רבים (אלמא
בעינן 'דבר הראוי לעמוד ולהתקיים'; והאי קרא בירמיה בשטרי מכר).
ורבי יוחנן
אמר: אפילו בשטרות.
והכתיב 'למען יעמדו ימים רבים'?
התם - עצה טובה קא משמע לן.
משנה:
הכל כשרין
לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן (בגמרא מפרש לה).
האשה כותבת את גיטה (ומקנתו לבעל, וחוזר ומוסרו לה לגירושין) והאיש כותב את שוברו (שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמוסרו לו להיות לו לראיה), שאין קיום הגט אלא בחותמיו.
גמרא:
והא לאו בני
דיעה נינהו (ולא ידעו לכתוב 'לשמה')!?
אמר רב הונא:
(גיטין כג,א)
והוא שהיה גדול
עומד על גביו (ואומר לו 'כתוב לצורך פלוני'; דקסבר רב הונא: מתניתין
– רבי אלעזר היא, דבעי כתיבה 'לשמה'; וסיפא - דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו -
היינו עדי מסירה, דרוב גיטין נמסרין בפני החותמים; ואמציעתא קאי, ולא ארישא
לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול על גביו).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com