דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
גיטין
דף כא
המשך פרק שני 'המביא גט בתרא'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין כ,ב)
בעי רמי בר
חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו (שהוא
בא לגרשה) – מהו? מי אמרינן אקנויי
אקניתא ליה? או דלמא <אשה> לא ידעה לאקנויי (לא גמרה
ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה, ולא גירשה אלא בשלה, ואנן בעינן 'ונתן')?
אמר אביי: תא
שמע: 'אף הוא (רבי יהודה בן בבא) העיד (במסכת עדיות) על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד,
והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים; ובא מעשה לפני חכמים
והכשירוהו' ואמאי? הא בעינא ספר מקנה (ירמיהו לב,יא: וָאֶקַּח
אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי) וליכא (שהמקנה צריך לכתוב את השטר
'שדי מכורה לך', דמההוא קרא נפקא לן בפרק קמא דקידושין (כו,א))? אלא לאו (שמע מינה) משום דאמרינן 'אקנויי מקנה להו' (כי
מקני ליה - שפיר דמי, ואף על גב דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו)?
אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא
(גיטין כא,א)
זקן (שהוא
חכם) שאני, דידע לאקנויי (וידע
שאינו שטר אלא אם כן מקנהו לו לגמרי, וגמר דעתיה ומקני; אבל אשה לא ידעה כולי האי,
ולא גמרה לאקנויי בדעתה, אלא בשאלה בעלמא)!
אלא אמר רבא –
מהכא [בבא בתרא פ"י מ"ח]: 'ערב היוצא לאחר חיתום שטרות (לאחר
שנחתם השטר - כתב הערב כתב ידו 'ואני ערב') - גובה (המלוה ממנו) מנכסים בני חורין (אבל לא
ממשעבדי; כיון דליכא שטר בעדים - לית ליה קלא, והוה ליה כמלוה על פה; אלמא כל אדם
נמי מקנה, דהא האי שטרא - כשחתם בו הערב לאחר זמן - כבר היה מסור למלוה, והיאך
נכסי הערב הזה משתעבדים בו, והא בעינן 'ספר מקנה' - אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה
לערב, וחתם והדר מסריה ניהליה).
אמר רב אשי:
מאי קושיא? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי!
אלא אמר רב
אשי: מהכא [גיטין פ"ב מ"ה; דף כב,ב]: 'אשה כותבת את גיטה (ומקניא
ליה לבעל, ויהיב לה ניהלה) והאיש
כותב את שוברו (פרעון הכתובה, שפרע, ומקנהו לאשה, והיא מחתמת עדים
ומוסרתו לו לראיה בידו), שאין
קיום הגט אלא בחותמיו'.
אמר רבא: כתב
לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו (על העבד) - קנאתהו (לעבד
בשטר מתנה זה, והגט שבידו, דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה וחצירה באו לה כאחד) ומתגרשת בו. ואמאי? חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת
לא קנה (דכי אמור רבנן 'חצרו של אדם קונה לו' - לאו בחצר מהלכת אמור,
דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי, ורבא גופיה אמרה דלא קני ב'שנים אוחזין' (בבא
מציעא ט,ב))? וכי תימא:
בעומד - והאמר רבא: 'כל שאילו מהלך לא קנה - עומד ויושב לא קנה'?!
והלכתא – בכפות
(דאינו ראוי להלך).
ואמר רבא: כתב
לה גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו - קנאתהו ומתגרשת בו;
וצריכא: דאי
אשמעינן עבד - הוה אמינא דוקא עבד, אבל חצר - ליגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן (כגון
נתן לה גט בחצר חבירו, והלך בעל חצר ומכר לה את החצר או נתן לה במתנה, והא - ודאי
אינה מגורשת, דמאן מגרש לה? דכשנתן הבעל הגט - בחצר לא שלה היתה דתקני לה חצרה
כאילו נותנו בידה; וכי אתא האי חצר לידה - לאו מכח הבעל אתיא לה דניהוי 'נותן לה
החצר והגט ביחד'), ואי אשמעינן חצר
- הוה אמינא דוקא חצר, אבל עבד - ליגזר כפפות אטו שאינו כפות! קא משמע לן.
אמר אביי: מכדי
חצר מהיכא איתרבי? מידה: מה ידה דאיתא (בגירושין) בין מדעתה ובין בעל כורחה - אף חצרה (בעינן
נמי) דאיתא בין מדעתה ובין בעל
כורחה (דלהוי בין מדעתה בין בעל כרחה, כגון חצר שהיתה שלה קודם שזרק
הגט לתוכה), והא מתנה - מדעתה איתא,
בעל כורחה ליתא (דאי אמרה 'אי אפשי לקבל מתנה ממנו' - לא קניא לה להא
חצר, ולא מיגרשה ביה, דהא אמרה 'לא ניחא לי למיקני')!
מתקיף לה רב
שימי בר אשי: והא שליחות לקבלה (אשה עושה שליח לקבלה מדעתה), דמדעתה איתא, בעל כורחה ליתא (אבל
בעל כרחה אינו נעשה שלוחה שתתגרש בקבלתו; אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה על
כרחה) - וקא הוי שליח לקבלה!?
ואביי - אטו
שליחות מידה איתרבי? מ'ושלח' 'ושלחה' [דברים כד,א: כִּי
יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי
מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו] איתרבי! (בפרקין
דלקמן (סב,ב) דנפקא לן מ'ושלח' 'ושלחהּ' - קרי
ביה 'ושלחה' בלא מפיק ה"א)
ואי בעית אימא:
שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה (אביה
מקבל גיטה כדנפקא לן בכתובות בפרק 'נערה' (מז,א) מ'ויצאה...
והיתה' [דברים כד,ב]).
[על הכל כותבין:] על העלה של זית [ועל הקרן של פרה - ונותן לה את הפרה, על
יד של עבד - ונותן לה את העבד]:
בשלמא יד דעבד -
(גיטין כא,ב)
לא אפשר
למקצייה (דשייך במצות, ואינו רשאי לחבל בו, ואם חבל בו יוצא לחירות
בראשי אברים - אלמא אינו רשאי לחבל בו), אלא קרן של פרה - ליקצייה וליתביה לה?
אמר קרא [דברים
כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי
מצא בה ערות דבר] וכתב [לה
ספר כריתת] ונתן [בידה
ושלחה מביתו] - לה: מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה[YH1].
רבי יוסי
הגלילי אומר [אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים]:
מאי טעמא דרבי
יוסי הגלילי?
דתניא: ' [דברים
כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי
מצא בה ערות דבר וכתב לה]
ספר [כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו] - אין לי אלא ספר (משמע קלף), מנין לרבות כל דבר? - תלמוד לומר: 'וכתב לה' - מכל מקום (מדלא כתב 'ונתן ספר כריתות
בידה');
אם כן - מה
תלמוד לומר 'ספר'? מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל - אף כל דבר שאין בו
רוח חיים ואינו אוכל'.
ורבנן?
אי כתיב 'בספר'
(משמע: יכתוב בקלף, ומצית למימר דכי רבי מ'וכתב לה' - דומיא
דקלף הוא דרבי) – כדקאמרת; השתא
דכתיב 'ספר' - לספירת דברים הוא דאתא (אין זו
אלא 'וכתב ספירת דברי כריתות', ועל כל מה דבעי - לכתוב).
ורבנן - האי 'וכתב' - מאי עבדי ליה (לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר, שהרי לא קבע הכתוב
דבר לכתיבתו, ומ'ונתן' ספר כריתות שמעינן)?
מיבעי להו
'בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף (אם אמר לה "הילך פרוטה
והתגרשי לי בה")': סלקא דעתך
אמינא אקיש יציאה להוייה (כדכתיב 'ויצאה...
והיתה לאיש אחר' [דברים
כד,ב]): מה הוייה (קידושין,
שמהוה בהן עצמה לבעל) בכסף - אף
יציאה נמי בכסף - קא משמע לן.
ואידך [ריה"ג]?
נפקא ליה מ'ספר כריתות' (מדסמך כריתות לספר): ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
ואידך [רבנן]?
מיבעי ליה דבר
הכורת בינו לבינה (שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד אלא תנאי הכורת ומבדיל
ביניהם), כדתניא: '"הרי זה
גיטיך על מנת שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם" - אין זה
כריתות (שהרי כל ימיה קשורה בו); "עד שלשים יום" - הרי זה כריתות'.
ואידך [ריה"ג]?
מ'כרת' 'כריתות' (דמצי למיכתב 'ספר כרת').
ואידך?
'כרת' 'כריתות'
לא דרשי.
משנה:
אין כותבין
במחובר לקרקע (דכתיב 'וכתב... ונתן' - שאינו מחוסר קציצה); כְּתָבוֹ במחובר, תלָשוֹ וחתָמוֹ ונתָנוֹ לה –
כשר (בגמרא פריך: הא אמרת אין כותבין).
רבי יהודה פוסל
עד שתהא כתיבתוֹ וחתימתוֹ בתלוש.
רבי יהודה בן
בתירא אומר: אין כותבין לא על הנייר המחוק (יכול לחזור ולמוחקו עד [מקום חתימת]
העדים, ולכותבו, ויעביר תנאי שהיה בו, ולא מוכחא מילתא - דהא עדים נמי על המחק
חתומים!) ולא על הדיפתרא (וכן
דיפתרא אין מחק שלו ניכר; ובגמרא מפרש מאי דיפתרא) מפני שהוא יכול להזדייף;
וחכמים מכשירין (בגמרא מפרש לה).
גמרא:
'כתבו על
המחובר' - והאמרת רישא 'אין כותבין'?
אמר רב יהודה
אמר שמואל: (סיפא, דקתני 'כשר' -) והוא ששייר מקום התורף (וכתבו
לאחר תלישה) ('תורף' =
גִלוּיוֹ של שטר: מקום האיש והאשה והזמן); וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא ששייר מקום התורף; וכן אמר רבה בר
בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא ששייר מקום התורף;
ורבי אלעזר היא
(מתניתין, דבעי כתיבה בתלוש), דאמר: עדי מסירה כרתי (דדריש 'וכתב'
דקרא - אכתב הגט, ולא אחתימת עדים, רבי אלעזר היא, דאמר: חתימת הגט אינה מן התורה
אלא מפני תיקון העולם; הילכך 'וכתב' דקרא -
אכתב הגט קאי), והכי קאמר: אין
כותבין טופס שמא יכתוב תורף; כתבוֹ לטופס ותלשו, כתבוֹ לתורף ונתנוֹ לה – כשר.
וריש לקיש אמר:
'חתמוֹ' שנינו (בסיפא דמתניתין: 'תלשוֹ חתמוֹ ונתנֹו לה –
כשר', ואף על פי שנכתב כולו במחובר, דכי כתיב 'וכתב'
דקרא - אחתימת עדים, שהיא עיקר),
ורבי מאיר היא, דאמר 'עדי חתימה כרתי', והכי קאמר: אין כותבין תורף - גזירה שמא
יחתום; כתבוֹ לתורף, תלשוֹ, חתמוֹ ונתנוֹ לה – כשר.
כתבוֹ על חרס
של עציץ נקוב – כשר, דשקיל ליה (לכוליה עציץ) ויהיב ליה ניהלה (ואין כאן
מחוסר קציצה; ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה, והויא ליה קציצה - דלא
מפסיד ליה לעציץ).
על עלה של עציץ
נקוב: אביי אמר: כשר, ורבא אמר: פסול;
אביי אמר
'כשר':
(גיטין כב,א)
דשקיל ליה (לעציץ) ויהיב ליה ניהלה; רבא אמר 'פסול': גזרה שמא
יקטום (העלה והויא קציצה מן המחובר)[1].
עציץ של אחד
וזרעים של אחר: מכר בעל עציץ לבעל זרעים: כיון שמשך - קנה; מכר בעל זרעים לבעל
עציץ - לא קנה עד שיחזיק בזרעים (עציץ הוי 'תלוש', ומיקני
במשיכה; זרעים הוי מחוברין, ודינן כקרקע, ונקנים בכסף בשטר ובחזקה, ועד שיחזיק -
כגון דניכש או עידר, דהויא חזקה; ובלא יהיב מעות קמיירי, דאי יהיב זוזי -
מיקנו בכסף).
עציץ וזרעים של
אחד, ומכרן לאחר: החזיק בזרעים - קנה עציץ, וזו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות
נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.
החזיק בעציץ (ולא
משכו לקנות, אלא עשה בו שום מלאכה במקומו) - אף עציץ לא קנה (דמטלטלין לא מיקנו בחזקה), עד שיחזיק בזרעים.
נקבו בארץ
ונופו בחוצה לארץ (שהיה מונח על הגבול, ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ
לגבול): אביי אמר: בתר נקבו אזלינן (שמשם
הוא יונק, וחייב במעשר); רבא אמר:
בתר נופו אזלינן (ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ):
בדאשרוש (חוץ
לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל) - כולי
עלמא לא פליגי (דלא אזלינן תו בתר נוף, הואיל ומחובר ממש בארץ); כי פליגי בדלא אשרוש.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[YH1] והרי השליחות מבבל
לארץ ישראל היא בין כתיבה למסירה?