דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
גיטין
דף כ
המשך פרק שני 'המביא גט בתרא'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין יט,ב)
ההוא גברא דעל
לבי כנישתא, שקל ספר תורה, יהיב לה לדביתהו ואמר לה: "הא גיטך"!
אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה? אי משום מי מילין (שמא כתב לה גט מבחוץ ואינו ניכר) - אין מי מילין על גבי מי מילין (וכל גוילים של ספרי תורה שלהם עבודים בעפצים);
(גיטין כ,א)
אי משום כריתות
דאית בה (שכתובה בה פרשת 'וכתב לה ספר כריתות') הא בעינא [דברים
כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא
בה ערות דבר] וכתב לה [ספר
כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו] –
לשמה - וליכא! וכי תימא ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא (לכתוב
אותה פרשה לשם גירושיה) מעיקרא - הא
בעינן 'שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה' (דתנן לקמן (פ,א)
דפסול, אלמא צריך לכתוב שמו ושמה) -
וליכא! (ואית דלא גרסי 'שינה'; ומאן דגריס ליה - משום מתניתין דלקמן,
ואגב גררא גריס ליה)
ורב יוסף - מאי
קא משמע לן (כל הני)? (- פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט!?)
שאין מי מילין
על גבי מי מילין.
אמר רב חסדא:
גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס (על כל אות ואות) לשמה - באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, דתניא: 'הרי
שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב 'יהודה' (שהיה
טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה), וטעה, ולא הטיל בו דלת (הרי השם כתוב, אלא שהוא שלא לשמו) - מעביר עליו קולמוס ומקדשו - דברי רבי יהודה,
וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר'.
אמר רב אחא בר
יעקב: דילמא לא היא: עד כאן לא קאמרי רבנן התם, דבעינא [שמות
טו,ב: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה] זה אלי ואנוהו [אלקי
אבי וארממנהו] (התנאה
לפניו במצות) וליכא, אבל הכא לא!?
אמר רב חסדא:
יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא.
אמר ליה רבא:
מאי טעמא? אילימא משום דכתיב [דברים כד,א: כי
יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר] וכתב [לה ספר
כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו], והכא איהי קא כתבה ליה ([האשה]
נותנת שכר הסופר, כדאמרינן בגמרא ד'גט פשוט' (בבא בתרא
קסח,א) משום תקנת עגונות) - ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן [באותה
תקנה שהאשה תשלם לסופר את דמי כתיבת הגט] ([את]
ההוא זוזא מדידה, והוי כמאן דיהיב ליה איהו, דהפקר בית דין [היה]
הפקר)? ואלא משום דכתיב 'ונתן' (בר נתינה, שיהא שוה פרוטה) והכא לא יהיב לה מידי - דלמא נתינת גט היא! תדע דשלחו
מתם 'כתבו על איסורי הנאה – כשר'.
גופא: שלחו
מתם: 'כתבו על איסורי הנאה - כשר'; אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא: 'על העלה של
זית (שאינו שוה כלום)'!
דילמא שאני עלה
של זית, דחזי לאיצטרופי (עם עלין הרבה, לשכוב עליהן או למאכל בהמה; ואף על גב
דלא שוה פרוטה - אבל איסורי הנאה לא).
תניא: 'רבי
אומר: 'כתבו על איסורי הנאה – כשר'.
נפק לוי דרשה
משמיה דרבי, ולא קלסוה (משום דאמר לה משמא דיחידאה); (דרשה זימנא אחריתי) משמיה דרבים (כי היכי
דליקבלוה מיניה) – וקלסוה.
אלמא [למה](מדטרח
כולי האי דליקבלוה)?
(אלמא?)
- הלכתא כותיה.
תנו רבנן: '[דברים
כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא
בה ערות דבר] וכתב [לה
ספר כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו] ולא חקק (בטבלא בסכין)'.
למימרא דחקיקה
לאו כתיבה היא? ורמינהו: 'עבד שיצא (לחירות) בכתב שעל גבי טבלא (דף) ופינקס (כעין
אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט) - יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי כיפא (כעין
כובע של צמר, ונותנות הנשים תחת צעיף קישוריהן, כדאמרינן ב'במה אשה יוצאה' (שבת
נז,ב)) ואנדוכתרי' (תכשיט, ורוקמין עליו צורות במחט,
כעין ברושדי"ר בלע"ז; ואם רקמו עליהן אותיות הגט - אינו כתב, לפי שאינו
כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד, ושני ראשיו תחובים)!?
אמר עולא: אמר
רבי אלעזר: לא קשיא: הא דחק תוכות (של אותיות וצידיהן; והאותיות
בולטות - אינו כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם, והעץ נשאר כמו
שהיה בדפוס האותיות מאיליה), הא דחק
יריכות (ירכותיהן של אותיות, דהיינו הן ממש: שישקע הכתב - זו היא
כתיבה).
ותוכות לא?
ורמינהו: 'לא היה כְתָבוֹ (של ציץ) שוקע אלא בולט כדינרי זהב (כצורות
של דינרי זהב)', והא דינרי זהב -
תוכות הן (דקא סלקא דעתיה כשהוא מכה בקורנס - חותם המטבע על הדינר
תוכות וסביבות צורת החותם, שהיא שוקעת והם מלאים - דוחקין את תוכו וסביבות צורת
הדינר, וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק, ומאיליה הצורה עומדת
במקומה; וגבי ציץ כתיב (שמות לט,ל) 'מכתב
פתוחי חותם' - אלמא כתיבה היא)?
'כדינרי זהב'
ולא כדינרי זהב: כדינרי זהב – דבולט; ולא כדינרי זהב: דאילו התם תוכות, (ואילו) הכא יריכות (שהיה
הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד, ודוחק ירכותיהן, והן בולטות מעבר השני,
כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין)!
אמר ליה רבינא
לרב אשי: רושמא (חותם המטבע שקורין קויינ"ץ [coins?]) מיחרץ חריץ (התוכות והסביבות של צורתו - שהיא
שוקעת - חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת,
כמו שהיתה? ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו על גבי טס לא הוי כתב, דתוכות
הוא) או כנופי מכניף (צורת
החותם, שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר, ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך
שקיעת הצורה, ונמתח מתוך דוחקו, ונכנס לתוך הצורה - ולאו ממילא הן אלא על ידי מכת
הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם, והרי כתבה בידים)?
אמר ליה: מיחרץ
חריץ.
איתיביה: 'לא
היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב', ואי סלקא דעתך מיחרץ חריץ
(גיטין כ,ב)
הא בעינא [שמות
לט,ל: ויעשו את ציץ נזר הקדש זהב טהור; ויכתבו עליו] מכתב [פתוחי
חותם קדש לה']' וליכא?
כדינרי זהב ולא
כדינרי זהב: כדינרי זהב - דבולט; ולא כדינרי זהב - דאילו התם - מגואי (מכה
הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו), (אבל) והכא (ציץ) - (דוחק) מאבראי (והיא בולטת מגואי).
בעא מיניה רבא
מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה "התקבלי גיטך והתקבלי
כתובתך" – מהו?
אמר ליה: נתקבלה
גיטה ונתקבלה כתובתה.
איתיביה: '"התקבלי
גיטך והשאר לכתובתך" - נתקבלה גיטה והשאר לכתובתה' - טעמא דאיכא שאר, הא
ליכא שאר – לא (דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא
לשם פרעון, דכתיב 'ונתן')!?
הוא הדין אף על
גב דליכא שאר; והא קא משמע לן: דאף על גב דאיכא שאר, אי אמר לה ('לכתובתיך') – אין, אי לא – לא.
מאי טעמא?
אוירא (גליון) דמגילתא הוא [אם
לא אמר לה, ועל ידי זה נתן לגליון חשיבות עצמית].
תנו רבנן: '"הרי
זה גיטך והנייר שלי (כל הנייר אני מעכב לעצמי)" - אינה מגורשת (דכיון
דהנייר שלו - לא נתן לה כלום, דנמצאו אותיות פורחות באויר); "על מנת שתחזירי לי את הנייר" - הרי
זו מגורשת (ותחזיר, דמתָנָה על מנת להחזיר - שמה מתנה)'.
בעי רב פפא:
"(נייר ש)בין
שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה (שלי)" - מאי?
תיקו.
ותיפוק ליה [דברים
כד,א:כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא
בה ערות דבר
וכתב לה ספר כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו] דספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים!?
לא, צריכא [עדיין
יש מקום לשאלה במקרה] דמעורה (מעורה במקצת: שהיו בו אותיות
ארוכין המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה).
בעי רמי בר
חמא: היו מוחזקים בעבד שהוא שלו, וגט כתוב על ידו [של
העבד, כמו במשנתנו: 'על יד של עבד - ונותן לה את העבד'], והרי הוא (העבד) יוצא מתחת ידה (שהביאתו
לפנינו, ואמרה "בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו", כדתנן במתניתין,
ונותן לה העבד) – מהו (מי
מהימנה בלא עדי מסירה, הואיל ועכשיו הוא ברשותה)? מי אמרינן אקנויי אקני לה? או דלמא הוא מנפשיה עייל (אזל
[אליה])?
אמר רבא:
ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא (דילמא תנאה הוה בגיטא, ומחקתיה
והדר כתביה)!
ולרבא קשיא
מתניתין: 'על היד של עבד'!?
בשלמא מתניתין
לרבא לא קשיא: בעדי מסירה (שקראוהו), ורבי אלעזר היא (דאמר אי אפשר לגט בלא עדי
מסירה); אלא לרמי בר חמא קשיא (דבעיא
דידיה בדליכא עדי מסירה היא)!
לרמי בר חמא
נמי לא קשיא: בכתובת קעקע (אינה נמחקת עולמית).
השתא דאתית
להכי - מתניתין <לרבא> נמי לא תיקשי: בכתובת קעקע!
מאי הוי עלה?
תא שמע דאמר ריש
לקיש: הגודרות (בהמות על שם גדרות צאן טז) אין להן חזקה (אדם
שתפסן אינו יכול לטעון לבעליהם 'מכרתם לי', דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו) [וכן
עבד, שהוא נייד – אין לו חזקה וצריך ראיה לבעלות עליו].
בעי רמי בר
חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו (שהוא
בא לגרשה) – מהו? מי אמרינן אקנויי
אקניתא ליה? או דלמא <אשה> לא ידעה לאקנויי (לא גמרה
ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה, ולא גירשה אלא בשלה, ואנן בעינן 'ונתן')?
אמר אביי: תא
שמע: 'אף הוא (רבי יהודה בן בבא) העיד (במסכת עדיות) על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד,
והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים; ובא מעשה לפני חכמים
והכשירוהו' ואמאי? הא בעינא ספר מקנה (ירמיהו לב,יא: וָאֶקַּח
אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי) וליכא (שהמקנה צריך לכתוב את השטר
'שדי מכורה לך', דמההוא קרא נפקא לן בפרק קמא דקידושין (כו,א))? אלא לאו (שמע מינה) משום דאמרינן 'אקנויי מקנה להו' (כי
מקני ליה - שפיר דמי, ואף על גב דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו)?
אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא
(גיטין כא,א)
זקן (שהוא
חכם) שאני, דידע לאקנויי (וידע
שאינו שטר אלא אם כן מקנהו לו לגמרי, וגמר דעתיה ומקני; אבל אשה לא ידעה כולי האי,
ולא גמרה לאקנויי בדעתה, אלא בשאלה בעלמא)!
אלא אמר רבא –
מהכא [בבא בתרא פ"י מ"ח]: 'ערב היוצא לאחר חיתום שטרות (לאחר
שנחתם השטר - כתב הערב כתב ידו 'ואני ערב') - גובה (המלוה ממנו) מנכסים בני חורין (אבל לא
ממשעבדי; כיון דליכא שטר בעדים - לית ליה קלא, והוה ליה כמלוה על פה; אלמא כל אדם
נמי מקנה, דהא האי שטרא - כשחתם בו הערב לאחר זמן - כבר היה מסור למלוה, והיאך
נכסי הערב הזה משתעבדים בו, והא בעינן 'ספר מקנה' - אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה
לערב, וחתם והדר מסריה ניהליה).
אמר רב אשי:
מאי קושיא? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי!
אלא אמר רב
אשי: מהכא [גיטין פ"ב מ"ה; דף כב,ב]: 'אשה כותבת את גיטה (ומקניא
ליה לבעל, ויהיב לה ניהלה) והאיש
כותב את שוברו (פרעון הכתובה, שפרע, ומקנהו לאשה, והיא מחתמת עדים
ומוסרתו לו לראיה בידו), שאין
קיום הגט אלא בחותמיו'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com