דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
גיטין
דף יט
המשך פרק שני 'המביא גט בתרא'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין יח,ב)
ההוא דאמר להו לעשרה "( כולכם) כתבו גט לאשתי", חתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים: אתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר ליה:
(גיטין יט,א)
כדאי הוא רבי
שמעון (דמתניתין דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר) לסמוך עליו בשעת הדחק (שהלך זה
לדרכו או ניסת כבר בגט זה).
והאמר ריש
לקיש: 'לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר, אבל מכאן ועד עשרה ימים לא'?
בההיא - כרבי
יוחנן סבירא ליה (לרבי יהושע בן לוי).
והאמר רבי
יוחנן 'שנים משום עדים וכולן משום תנאי' (ואין כאן הקדמה, דתנאי
נינהו, ואפילו לרבנן כשר)?
בההיא - כריש לקיש סבירא ליה.
משנה:
בכל כותבים:
בדיו, בסם, בסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא של קיימא.
אין כותבין לא
במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים.
על הכל כותבין:
על העלה (תלושה) של
זית, ועל הקרן של פרה - ונותן לה את הפרה (בגמרא מפרש טעמא), על יד של עבד - ונותן לה את העבד.
רבי יוסי
הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.
גמרא:
'דיו'? –
דיותא;
'סם'? - סמא (אורפימנ"ט);
'סיקרא'? - אמר
רבה בר בר חנה: 'סקרתא' שמה (צבע אדום שקורין מיניא"ו).
'קומוס'? -
קומא (שרף האילן);
'קנקנתום'? -
אמר רבה בר [בר חנה אמר] שמואל: חרתא דאושכפי (אדרמינ"ט) [משחת
נעלים].
'ובכל דבר שהוא
מתקיים וכו' - לאתויי מאי?
לאתויי הא:
דתני רבי חנינא: כתבו במי טריא (מי טריא – מי גשמים - לשון מורי;) ואפצא ('מי טריא [ואפצא]':
מים ששורים בו פרי, שהוא כעין עפצים - גל"ש בלע"ז) – כשר.
תני רבי חייא:
כתבו באבר (ששף העופרת במים ומשחירים), בשחור (פחמין), ובשיחור (חרתא דאושכפי) – כשר.
איתמר: המעביר
דיו על גבי סיקרא (שתי אותיות של סיקרא והעביר עליהם דיו בשבת) בשבת: רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו: חייב
שתים: אחת משום כותב ואחת משום מוחק (מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות
בשבת – חייב; וזה מוחק התחתונות - סיקרא - וכתב העליונות: דיו);
דיו על גבי
דיו, סיקרא על גבי סיקרא – פטור (שהרי הוא בתחילה: לא כתב ולא מחק);
סיקרא על גבי
דיו: אמרי לה חייב ואמרי לה פטור:
אמרי לה 'חייב'
- מוחק הוא (ולא כותב, שמתחילה היה כתוב הגון מעתה); אמרי לה 'פטור' - מקלקל הוא (והוה
ליה כמוחק על מנת שלא לכתוב; ולמאן דמיחייב - לא הוה מקלקל כל כך, שהרי כתבו ניכר).
בעא מיניה ריש
לקיש מרבי יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום - מהו שיכתבו להם בסיקרא, ויחתמו; כתב
עליון = כתב? או אינו כתב?
אמר ליה: אינו
כתב.
אמר ליה: והלא
לימדתנו רבינו: 'כתב עליון - כתב לענין שבת' (דהא אמרת
לעיל חייב שתים)?
אמר ליה: וכי
מפני שאנו מדמין ('מדמין': שושפצי"ר, כמו 'כמדומים': שאנו אומדים
וסבורים, ואומדין מאומד לבנו להחמיר) - נעשה מעשה (להקל אפילו לענין שבת - אם בא מעשה לידינו בזמן בית
המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה)?
איתמר: עדים
שאין יודעים לחתום: רב אמר: מקרעין (מסרטין) להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו; ושמואל אמר: באבר (לשפשף
בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו - אינו כתב).
'באבר' סלקא דעתך? והתני רבי חייא: כתבו באבר, בשחור,
ובשיחור – כשר (וכיון דכתב גמור הוא - הוה ליה כדיו על גבי סיקרא,
דקאסרינן לעיל)?
לא קשיא: הא [שמואל] באברא, הא [רבי
חייא] במיא דאברא (מים
ששרה בהן שחיקת אבר).
רבי אבהו אמר:
במי מילין (מים ששרה בהן עפצים שחוקים).
והתני רבי חנינא: 'כתבו במי טריא ואפצא – כשר'?
לא קשיא: הא [דברי
רבי חנינא] דאפיץ (הקלפים
מעובדים בעפצים - רושמין עליהן את העדים במי מילין, דלא הוי כתב), שאין מי מילין על גבי מי מילין (שהרי
מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר, הלכך אין מי מילין על גבי מילין), הא (ומתניתין) דלא אפיץ (בדלא
אפיצן).
רב פפא אמר: (רושמין
להם) ברוק; וכן אורי ליה רב פפא
לפפא תוראה (ספסר של שוורים): ברוק; והני מילי בגיטין (משום
עיגונא, כדלקמן, דלא משכחינא סהדי בקיאי, ובתוך כך יפרש זה לים או ימות, ותיזקק
ליבם), אבל בשטרות לא (יחזיר
אחר העדים בקיאים לחתום)!
דההוא דעבד עובדא בשאר שטרות - ונגדיה רב כהנא.
(גיטין יט,ב)
תניא כוותיה
דרב (דאמר מקרעין להן נייר): 'עדים שאין יודעין לחתום - מקרעין להן נייר חלק וממלאים
את הקרעים דיו; אמר רבן
שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? - בגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר כל
השטרות: אם יודעין לקרות ולחתום חותמין, ואם לאו אין חותמין'.
'קרייה'? מאן דכר שמה?
חסורי מיחסרא והכי קתני: עדים שאין יודעין לקרות - קורין
לפניהם וחותמים, ושאין יודעין לחתום כו' [מקרעין להן נייר חלק
וממלאים את הקרעים דיו]; אמר רבי
שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בגיטי נשים, אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות:
אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין.
אמר רבי אלעזר:
מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? שלא יהו בנות ישראל עגונות.
אמר רבא: הלכה
כרבן שמעון בן גמליאל.
ורב גמדא משמיה
דרבא אמר: אין הלכה.
ואלא כמאן?
כרבנן (דמכשירי
לכולהו).
והא ההוא דעבד
עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא!?
תרגמא (להא
דרב גמדא) אקריאה (שאם
יודעין לחתום אף על פי שאין יודעין לקרות - שפיר דמי, וקרו קמייהו אחריני, כרבנן;
ודרב כהנא - בשאין יודעין לחתום, וגבי חתימה אמרן לדרב כהנא לעיל).
רב יהודה (זקן
היה, ועיניו כהות, וכשהיה צריך לחתום בעד או בדיין) מיצטער (בקריאת שטר), קרי וחתים (וקורהו וחותם).
אמר ליה עולא:
לא צריכת, דהא רבי אלעזר, מרא דארץ ישראל (בקי מכל חביריו; ובמסכת
נדה מפרש אמאי קרי ליה 'מרא דארעא דישראל' בפרק שני (דף כ,ב)) - קרו קמיה וחתים! ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני
וחתים! ודווקא רב נחמן וספרי דייני דאית להו אימתא (רב נחמן
- דיין היה, ממונה מפי ריש גלותא וחתנא דבי נשיאה, כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין
קכד,ב) וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי), אבל רב נחמן וספרי אחריני, ספרי דייני ואיניש אחרינא –
לא.
רב פפא - כי
הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים (וחותמיהם
עובדי כוכבים, דאכשרנא להו לעיל (י,ב)) - מקרי להו לשני כותים, זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי (והא
דאמרינן בפרק קמא: מבני חורי ולא ממשעבדי? [שם] בנעשה
בהדיוט, דלית ליה קלא).
אמר רב אשי:
אמר לי רב הונא בר נתן: הכי אמר אמימר: 'האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל (וישראל
עשאוהו, אלא שכתבוהו לשון פרסי) -
מגבינן ביה ממשעבדי' - והא לא ידעי למיקרי?
בדידעי.
והא בעינן 'כתב
שאינו יכול להזדייף' – וליכא?
בדאפיצן.
והא בעינן
'צריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה' – וליכא?
בדמהדר.
ואלא מאי קא
משמע לן?
דכל לשון כשר.
תנינא: גט
שכתבוֹ (כתב שלו) עברית
ועדיו יונית, יונית ועדיו עברית – כשר!?
אי מההיא - הוה
אמינא: הני מילי בגיטין (משום תקנת עגונות), אבל בשאר שטרות לא - קא משמע לן.
אמר שמואל:
'נתן לה נייר (סתם נייר - של עשבים הוא, ולא קלף מעובד עפצים, דאי
עפיץ - הא אמרן 'אין מי מילין על גבי מי מילין') חלק ואמר לה: "הרי זה גיטיך" – מגורשת:
חיישינן שמא במי מילין כתבו (ונבלעו, ואמרן לעיל: כתבו במי טריא
ואפצא - כשר).
מיתיבי:
'"הרי זה גיטך" ונטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד, וחזר
ואמר "שטר פסים הוא" ('שטר פיוסים': שאומר לחבירו אוהבו
ומאמינו שיכתוב לו על עצמו שטר חוב כדי שיראה עשיר), "שטר אמנה הוא" (שכתב
ללות ולא לוה, והאמינו לוה למלוה שלא יתבענו אלא אם כן ילונו, ומסר לו את השטר) – מגורשת, ולא כל הימנו לאוסרה (משום
אשתו)'; טעמא דאיכא כתב, הא ליכא
כתב – לא (דאי בנייר חלק נמי אמרינן 'מגורשת' - מכדי תנא אתא לאשמועינן
דאף על גב דלא אקרינא אי גיטא הוי אי לא - כיון דאמר לה 'גיטא הוא' - לא הדר ביה
תו, ומחזקינן דגיטא הוא; ואי בנייר חלק נמי סבירא ליה הכי - לאשמועינן רבותא
יתירתא דנייר חלק)!?
כי קאמר שמואל (נמי
שמגורשת) - (לא בסתמא
אלא) דבדקינן ליה (לנייר) במיא דנרא (צבע
שקורין פוייל"י, ומעבירים מי הצבע עליו, ופולט אותיות שבלע, ונראות): אי פליט – פליט, ואי לא פליט - לאו כלום הוא.
וכי פליט - מאי
הוי? השתא הוא דפליט (וכשהיו בלועות לא היה כתב)!?
שמואל נמי
'חיישינן' קאמר (שמא לא נבלעו יפה, ואם מת - אסורה לכהן, וחולצת ולא
מתייבמת דספק גרושה היא).
אמר רבינא: אמר
לי אמימר: הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי: הני בי תרי (עדי
מסירה) דיהיב גיטא קמייהו - צריכי
למיקרייה.
מיתיבי: '"הרי
זה גיטך" ונטלתו וזרקתו לים, או לאור, או לכל דבר האבד, וחזר ואמר "שטר
פסים הוא", "שטר אמנה הוא" – מגורשת, ולא כל הימנו לאוסרה' ואי
אמרת צריכי למיקרייה - בתר דקריוה מי מצי אמר לה הכי?
לא, צריכא דבתר
דקריוה - עייליה לבי ידיה (תחת כנפיו), ואפקיה; מהו דתימא חלופי חלפיה? - קא משמע לן.
ההוא גברא דזרק
לה גיטא לדביתהו לביני דני [לבין
חביות] אשתכח מזוזתא [וכאשר
חפשו את הגט מצאו מזוזה]. אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני לא שכיחא (וזו
היא שזרק, זה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד).
והני מילי
דאשתכח חדא, אבל תרתי תלת (ואנו ראינו שזה לא זרק אלא כתב
אחד) - (על כרחך
חדא הויא התם מעיקרא, ו)מדהא הואי -
הא (חברתה) נמי (אמרינן) הואי (התם), (וזה - גט זרק,) וגיטא - אימור עכברים שקלוה.
ההוא גברא דעל
לבי כנישתא, שקל ספר תורה, יהיב לה לדביתהו ואמר לה: "הא גיטך"!
אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה? אי משום מי מילין (שמא כתב לה גט מבחוץ ואינו ניכר) - אין מי מילין על גבי מי מילין (וכל גוילים של ספרי תורה שלהם עבודים בעפצים);
(גיטין כ,א)
אי משום כריתות
דאית בה (שכתובה בה פרשת 'וכתב לה ספר כריתות') הא בעינא [דברים
כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא
בה ערות דבר] וכתב לה [ספר
כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו] –
לשמה - וליכא! וכי תימא ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא (לכתוב
אותה פרשה לשם גירושיה) מעיקרא - הא
בעינן 'שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה' (דתנן לקמן (פ,א)
דפסול, אלמא צריך לכתוב שמו ושמה) -
וליכא! (ואית דלא גרסי 'שינה'; ומאן דגריס ליה - משום מתניתין דלקמן,
ואגב גררא גריס ליה)
ורב יוסף - מאי
קא משמע לן (כל הני)? (- פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט!?)
שאין מי מילין
על גבי מי מילין.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com