יבמות דף מט

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

סיום יבמות פרק רביעי 'החולץ'

יבמות דף מט

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(יבמות מט,א)

משנה:

איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא ב'לא יבא' (כל קורבה שהיא בלאו, ואפילו אין בה כרת, כגון אנוסת אביו, וכרבי יהודה דהויא בלאו ד-לא יגלה כנף אביו [דברים כג,א]; ומחמת קורבה, כגון נושא חלוצתו, דהוי ב'לא יבנה' [דברים כה,ט] והוי לאו דקורבה בלא כרת) - דברי רבי עקיבא.

שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים (אבל נושא חלוצתו לא הוי ממזר);

והלכה כדבריו.

ורבי יהושע אומר: כל שחייבין עליו מיתת בית דין.

[## רבי יהושע חולק ואומר שאין ממזר אלא מחייבי מתות בית דין – האם רבי שמעון התימני מסכים שיש ממזר מחייבי מיתת בית דין?]

אמר רבי שמעון בן עזאי: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה: 'איש פלוני ממזר מאשת איש (חייבי מיתות כו')' - לקיים דברי רבי יהושע (לא היה כתוב במגלה, אלא ארישא קאי: אמר רבי שמעון בן עזאי לקיים דברי רבי יהושע כו' [מצאתי מגלת...]).

[## לפי זה נראה לומר שרבי שמעון התימני אינו מסכים שיש ממזר מחייבי מיתת בית דין – אחרת מנין הראיה שהלכה כרבי יהושע – אולי כרבי שמעון התימני? אלא המשנה למעלה אמרה על דברי שמעון התימני שהלכה כדברין – ולא כרבי יהושע? או ולא כרבי עקיבא?]

אשתו שמתה - מותר באחותה; גרשה ומתה - מותר באחותה; נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה;

יבמתו שמתה - מותר באחותה; חלץ לה ומתה - מותר באחותה; נשאת לאחר ומתה - מותר באחוותה.

גמרא:

מאי טעמא דרבי עקיבא?

דכתיב (דברים כג,א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו - כנף שראה אביו לא יגלה; וסבר לה כרבי יהודה (בפרק 'נושאין על האנוסה' (לקמן צז,א)) דאמר: באנוסת אביו הכתוב מדבר, דהויא לה חייבי לאוין, וסמיך ליה (דברים כג,ג) לא יבא ממזר בקהל ה' [גם דור עשירי, לא יבא לו בקהל ה'] (וסמיך ליה לא יגלה) - אלמא מהני הוי ממזר.

ולרבי סימאי דמרבה שאר חייבי לאוין דלאו דשאר (בכתובות (כט,ב) ובקידושין (סח,א): מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזרים חוץ מאלמנה לכהן גדול, שעושה חללין ולא ממזרים; מדקאמר 'חוץ מאלמנה' - אלמא אפילו חייבי לאוין שלא מחמת קורבה מרבה, כגון מחזיר גרושתו משנישאת, וכגון נתינה לישראל, דקיימא ב-לא תתחתן בם (דברים ז,ג); ומשבעה אומות הוא, וכגון עמוני שנשא בת ישראל - בניו ממזרים), ולרבי ישבב דמרבה אפילו חייבי עשה (מצרי או אדומי קודם שלש דורות, דכתיב (דברים כג,ט) דור שלישי יבא להם - ולא שני [ואין שם לאו של נישואין או אפילו של ביאה: [דברים כג,ח] לא תתעב אדמי כי אחיך הוא; לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו; [פסוק ט] בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה']; ולאו הבא מכלל עשה – עשה; והא דרבי ישבב נמי בכתובות (שם): 'בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר') - נפקא להו מ'ולא' [דברים כג,א: לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו];

ושמעון התימני סבר לה כרבנן (דפליגי אדרבי יהודה ב'נושאין על האנוסה' (לקמן צז,א)) דאמרי 'בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר' (ואמרי:האי 'לא יגלה כנף אביו' (דברים כג,א) - בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, דהויא לייה), דהויא לה (אשת אחי אביו) חייבי כריתות (ובכרת!), וסמיך ליה לא יבא ממזר (והאי דהדר כתבה במשנה תורה - משום למסמך ליה 'לא יבא ממזר' (דברים כג,ג), ולאשמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות) - אלמא מחייבי כריתות הוי ממזר;

ורבי יהושע?

לכתוב רחמנא 'לא יגלה' (כלומר: אי בשומרת יבם של אביו משתעי, או באנוסת אביו משתעי - לכתוב 'לא יגלה כנף אביו' לחודיה, ולאשמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות - לרבנן, או מחייבי לאוין לרבי יהודה; וכל שכן מאשת אב דהויא בכרת ומיתה); 'לא יקח' (איש את אשת אביו - למה לי למכתב? אלא שמע מינה מדכתביה - הא קא משמע לן: ד'לא יבא ממזר' - עלה קאי, דמינה הוא, דהוי ממזר משום דחייבי מיתות הוא; וא'לא יגלה כנף אביו' לא קאי; ואי קשיא 'כנף אביו' - למאי כתביה? אי בשומרת יבם - לעבור עליו בשני לאוין: ערות אחי אביך לא תגלה ולאו ד-לא יגלה כנף אביו; ואי באנוסת אביו - אשמעינן דאסורה) ו'לא יגלה' למה לי? אלא לאו הכי קאמר: מ'לא יקח' עד 'לא יגלה' (דהיינו אשת אב הכתובה בין לא יקח ל-לא יגלה) - הוי ממזר; טפי לא הוי ממזר.

אמר אביי: הכל מודים (ואפילו שמעון התימני) בבא על הנדה (אף על גב דקאי בכרת - אין הולד ממזר)

(יבמות מט,ב)

ועל הסוטה (אשת איש שזינתה, וקיימא לן דאסורה לבעלה בפרק קמא (לעיל יא,ב): מה אני מקיים אשר הוטמאה (דברים כד,ד) - לרבות סוטה שנסתרה; ואף על גב דחייבי לאוין היא - מודה בה רבי עקיבא, דפליג אדרבנן במתניתיין (לעיל מד,א) במחזיר גרושתו, וקאמר דהולד ממזר - אף על גב דלאו חייבי לאוין דשאֵר הוא, - הכא מודי) שאין הולד ממזר (וכל שכן לאידך רבי עקיבא בר פלוגתא דשמעון התימני לא הוי ממזר, משום דסוטה לאו מחייבי לאוין דשאָר היא); נדה - דהא תפסי בה קידושין, שנאמר [ויקרא טו,כד: ואם שכב ישכב איש אתה] ותהי נדתה עליו [וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא] - אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין ('תהי' - לשון הויה דקידושין עליו);

סוטה נמי, דהא תפסי בה קידושין (לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים).

תניא נמי הכי: 'הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר.'

ואביי - שומרת יבם (לאחד מן השוק בלא חליצה) מספקא ליה (שאין הולד ממזר; ואפילו לרבי עקיבא דפליג אדרבנן במתניתין; וטעמא משום דקידושין תופסין בה, מדאפקיה רחמנא ללאו דידה בלשון הויה, דכתיב (דברים כה,ה) לא תהיה - בת הויה היא, והכי קאמר: לא תהיה אשת המת: לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר, אלמא קדושין תפסי בה; האי 'לא תהיה לאיש זר') אי כרב (דאמר בפרק 'חמש עשרה נשים' (לעיל יג,ב) ובפרק 'האשה רבה' (להלן צב,ב): 'מנין שאין קידושין תופסין ביבמה? דכתיב 'לא תהיה אשת המת [החוצה] לאיש זר'' - לא תהיה בה הויה לזר, והולד ממזר) אי כשמואל (דאמר (שם, צב,ב): 'בעניותינו' - בעניות דעתינו – 'צריכה גט', דמספפקא לן אי להכי הוא דאתא, כדקאמר רב, או דלמא לאוקמה בלאו אתא, וקידושין תפסי בה - מדאפיק לאו דידיה בלשון 'הויה').

אמר רבי שמעון בן עזאי [מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה: 'איש פלוני ממזר מאשת איש' - לקיים דברי רבי יהושע]:

תני: 'שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה 'איש פלוני ממזר מאשת איש'; וכתוב בה 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב (קב = מדה קטנה, כלומר: במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]) ונקי (בכל מקום שנזכר - הלכה כמותו)' [מחלוקת לגבי דבריו בברייתות, ולכן הרש"י הסוגריים]; וכתוב בה 'מנשה הרג את ישעיה.'

אמר רבא: מידן דייניה וקטליה: אמר ליה: משה רבך אמר [שמות לג,כ: ויאמר: לא תוכל לראת את פני] כי לא יראני האדם וחי - ואת אמרת [ישעיהו ו,א: בשנת מות המלך עזיהו] ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא [ושוליו מלאים את ההיכל]'?

משה רבך אמר [דברים ד,ז: כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו] מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו' ואת אמרת (ישעיהו נה,ו) דרשו ה' בהמצאו [קראוהו בהיותו קרוב] (משמע פעמים שאינו מצוי)?

משה רבך אמר [שמות כג,כו: לא תהיה משכלה ועקרה בארצך] את מספר ימיך אמלא (לאו לשון תוספת אלא משלים ולא יותר), ואת אמרת (מלכים ב כ,ו) והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה [ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי]!?

אמר ישעיה: ידענא ביה (במנשה) דלא מקבל מה דאימא ליה (תירוצא דטעמא דקראי אלא קטיל לי), ואי אימא ליה אישוייה מזיד (בהריגתי; דעכשיו הוא סבור להורגני בדין; מוטב שאברח מפניו). אמר: שם איבלע, בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה. כי מטא (נרגא) להדי פומא (דישעיה, נסרוה לפומיה) נח נפשיה, משום (ומשום הכי איענש לנסורי פומיה:) דאמר [ישעיהו ו,ה: ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי] ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב [כי את המלך ה' צבאות ראו עיני] (משום דקרינהו לישראל 'עם טמא שפתים' מדעתו, שלא צוה לו הקב"ה, ולא מחמת תוכחה, דכתיב 'ואומר אוי לי כי נדמיתי' [ישעיהו ו,ה]).

מכל מקום קשו קראי אהדדי?!

ואראה את ה' – כדתניא: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה (וכסבורים לראות ולא ראו) משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה (וידע שלא ראהו בפניו).'

דרשו ה' בהמצאו - הא ביחיד, הא [בכל קוראינו אליו] – בצבור;

ויחיד, אימת [המצאו]?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

את מספר ימיך אמלא - תנאי היא, דתניא: 'את מספר ימיך אמלא -

(יבמות נ,א)

אלו שני דורות (שנים שפוסקין לאדם בשעת לידתו): זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו - דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: זכה - מוסיפים לו (והאי 'אמלא' - לשון תוספת הוא), לא זכה - פוחתין לו.

אמרו לו לרבי עקיבא: הרי הוא אומר 'והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה'! אמר להם: משלו [של חזקיהו עצמו] הוסיפו לו (אלא שמתחלה היו רוצים לפחות משניו); תדע (שמתחלה כשנולד נפסקו לו כל אותו תוספת): שהרי נביא עומד ומתנבא (בימי ירבעם, שנים הרבה קודם): [מלכים א יג,ב: ויקרא על המזבח בדבר ה' ויאמר: מזבח מזבח, כה אמר ה':] הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו [וזבח עליך את כהני הבמות המקטרים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך] (ובשעת חליו של חזקיה) - ועדיין לא נולד מנשה (שממנו יצא יאשיהו; הוי אומר בשעת חליו גזרו לפחות מִשָּׁנָיו, וכשזכה השלימו לו)!

ורבנן?

מי כתיב 'מחזקיה'? 'לבית דוד' כתיב! אי מחזקיה נולד' אי מאינש אחרינא.

אשתו שמתה [מותר באחותה; גרשה ומתה - מותר באחותה; נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה]

יבמתו שמתה [מותר באחותה; חלץ לה ומתה - מותר באחותה; נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה]:

אמר רב יוסף: כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה (דזיל קרי בי רב הוא: 'עליה בחייה' - שלא נאסרה אחותה אלא בחייה).

הדרן עלך 'החולץ'