דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י -  באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

 

המשך יבמות פרק רביעי 'החולץ'

 

יבמות דף מ

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(יבמות לט,ב)

מאן תנא להא דתנו רבנן[1]: 'יבמה יבא עליה' - מצוה ('מצוה' גרסינן ולא גרס הכא 'למצוה' אלא לקמן, בתירוצא דרב יצחק בר אבדימי): שבתחלה (עד שלא קדשה אחיו) היתה עליו בכלל היתר; נאסרה (כשקדשה אחיו) וחזרה והותרה (כשמת בלא בנים) - יכול תחזור להתירה הראשון (מפרש לקמן)? - תלמוד לומר: 'יבמה יבא עליה' – מצוה.

מאן תנא (ומאי קאמר)?

אמר רבי יצחק בר אבדימי: אבא שאול היא, והכי קאמר: 'יבמה יבא עליה – מצוה' (למצוה משמע, לשם מצות יבום, דכתב 'ויבמה'): שבתחלה [כשהיתה פנויה] היתה עליו בכלל היתר: רצה לשם נוי כונסה, רצה לשום אישות כונסה; נאסרה [על ידי נישואיה לאחיו] חזרה והותרה [כשמת אחיו] - יכול תחזור להתירה הראשון? - תלמוד לומר: 'יבמה יבא עליה' – למצוה [בלבד, אך מִסִּבָּה אחרת - לא].

רבא אמר: אפילו תימא רבנן (ולא תיתני 'למצוה' אלא 'מצוה'), והכי קאמר: 'יבמה יבא עליה – מצוה' (מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה): שבתחלה היתה בכלל היתר; רצה כונסה, רצה אינו כונסה; נאסרה חזרה והותרה - יכול תחזור להתירה הראשון: רצה כונסה רצה אינו כונסה -

'רצה אינו כונסה'? - הא אגידה ביה, בכדִי תיפוק [ללא כלום תצא] (בתמיה: ותו לא: דאי בעי לא כניס לה)?

אלא: אימא

'רצה כונסה רצה חולץ לה'?

תלמוד לומר: יבמה יבא עליה - מצוה.

אימא רישא [של הברייתא שהגמרא דנה בה לעיל: מאן תנא להא דתנו רבנן: 'יבמה יבא עליה – מצוה'; הברייתא מתחילה בענין מנחות] [ויקרא ו,ט: והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו] מצוֹת תאכל במקום קדוש [בחצר אהל מועד יאכלוה] (קרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא 'והנותרת מן המנחה יאכלו') – מצוה:

 

(יבמות מ,א)

שבתחלה (קודם שהוקדשה מנחה זו) היתה עליו בכלל היתר; נאסרה (כשהוקדשה) וחזרה והותרה (בהקטרת הקומץ) - יכול תחזור להיתירה הראשון (כדמפרש)? תלמוד לומר: 'מצוֹת תאכל במקום קדוש' – מצוה.'

 

בשלמא לרבא דאמר: הא מני רבנן היא (ו'מצוה' קתני, ולא קתני 'למצוה') - הכא הכי קאמר: 'מצות תאכל במקום קדוש' – מצוה': שבתחלה היתה עליו בכלל היתר: רצה (כהן שעבד עבודתה) אוכלה רצה אינו אוכלה, (נאסרה חזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון) רצה אוכלה רצה אינו אוכלה –

-          רצה אינו אוכלה? והכתיב (שמות כט,לג) ואכלו אותם (את הקדשים) אשר כופר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם] - מלמד שהכהנים אוכלים (כי היכי דתהוי כפרה שלימה) ובעלים מתכפרין! [דומה לספרא שמיני פרשתא א פרק פ"ב ה"ד בשנוי הפסוק!]

אלא 'רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה' - תלמוד לומר: 'מצות תאכל במקום קדוש' – מצוה [שיאכל אותו הכהן שהקריב];

אלא לרב יצחק בר אבדימי (דתני ל'מצוה'), דאמר אבא שאול היא - הכא מאי תרי גווני איכא (דקא ממעט תנא 'יכול תחזור להיתירה הראשון תלמוד לומר דלא' - והא ליכא למימר 'תחזור להיתירה הראשון: רצה לשם מצוה אוכלה, רצה שלא לשם מצוה אוכלה- תלמוד לומר דלא' - דהא כל כמה דבעי ליכלה - דהתם הוא, כי בעיל שלא לשם מצוה - פגע בערוה, אבל הכא מאי קעביד? ועל כרחך בתרי גווני בעיא לאוקמי, דומיא דרישא)? וכי תימא 'רצה לתאבון אוכלה רצה אכילה גסה אוכלה' - אכילה גסה מי שמה אכילה? והאמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, מ"לא תעונה"' ((דלא עבר על [ויקרא כג,כט: כי כל הנפש] אשר לא תענה [בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה] - שאף זה עינוי הוא: שמזיק את עצמו;           וכיון דלאו אכילה היא – מ'יאכלו אהרן ובניו' [ויקרא ו,ט] דרישא נפקא)!?

אלא (תרי גווני הכי תיבעי למימר) 'רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה'? - והכתיב (ויקרא ו,י) לא תאפה חמץ חלקם [נתתי אתה מאשי קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם], ואמר ריש לקיש: ואפילו חלקם לא תאפה חמץ (להכי סמיך 'חלקם' ל'לא תאפה חמץ': לומר אפילו שירי מנחה שהם חלקם של כהנים לא תאפה חמץ, ומהתם נפקא)!?

[לרש"י אולי הגירסא היתה שונה קצת, ולפני 'והכתיב לא תאפה חמץ חלקם' היה 'ת"ל 'מצות תאכל' -  ולא חמץ' ולכן פירש, ד"ה אלא: תרי גווני הכי תיבעי למימר רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה ת"ל מצות תאכל ולא חמץ]

אלא 'רצה מצה אוכלה,רצה חלוט (ברותחים) אוכלה'.

האי חלוט היכי דמי: אי מצה היא - הא מצה היא (והיכי מימעיט ממשמעות ד'מצות תאכל')! ואי לא מצה היא – 'מצוֹת' אמר רחמנא (בשירי מנחת חובה, דכתיב ב'צו את אהרן' [בשירי מנחת בני אהרן שמתו, (ויקרא י,יב)] ואכלוה מצות - והוא הדין לשאר מנחות, ולמה לי '<מצות תאכל')!?

[אולי הגירסא היתה שונה קצת ולפיכך פירש ד"ה רצה חלוט אוכלה: ת"ל 'מצות' ולא חלוט.]

לא, לעולם אימא לך מצה היא, ולהכי תנא ביה קרא: לעכב [שלא יעשו על ידי חליטה, ואם עשו אינו כשר].

אלא 'חלוט - מצה היא' דקאמרינן - למאי הלכתא?

לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח: אף על פי דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור - 'לחם עוני' קרינא ביה [דברים טז,ג: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך], ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

 

Yevamos 40

1) DOING A MITZVAH WITH ULTERIOR MOTIVES
QUESTION: The Gemara cites a Beraisa (39b) which discusses both the Mitzvah
of Yibum and the Mitzvah of eating the Sheyarei ha'Minchah, the part of the
Minchah offering which is not brought upon the Mizbe'ach. The Beraisa says
with regard to these two Mitzvos that they involve something which should be
done one way and not another way. The Gemara explains that if Aba Shaul
authored the Beraisa, the Beraisa is teaching that Yibum when done in one
manner is a Mitzvah, and if done in another manner is Asur; when it is done
l'Shem Mitzvah, it is a Mitzvah, and when done for other motives, it is Asur.

The Gemara then attempts to explain in a similar manner the part of the
Beraisa that discusses the Mitzvah of eating the Sheyarei ha'Minchah. The
Gemara says that at first, before it is made Hekdesh, the flour of the
Minchah offering is permitted to be eaten. When it is made Hekdesh, it
becomes prohibited to be eaten. Once the Kometz of the Minchah is offered
upon the Mizbe'ach, the remaining Minchah becomes permitted to be eaten. We
might have thought that the remaining Minchah may be eaten the same way that
it could be eaten before it was made Hekdesh, and therefore the Torah teaches
"l'Mitzvah" -- it must be eaten in the proper way and it may not be eaten in
a different way.

The Beraisa does not specify what other way there is to eat the Sheyarei
ha'Minchah. What is the verse trying to exclude? The Gemara first suggests
that it is excluding eating the Sheyarei ha'Minchah with Achilah Gasah, but
it rejects that answer because *nothing* which requires a proper Achilah may
be eaten with Achilah Gasah. The Gemara concludes that the verse is excluding
eating the Sheyarei ha'Minchah in a state of "Chalut" (with boiling water
poured over it).

RASHI and TOSFOS ask why the Gemara did not simply answer that the verse is
teaching that the Sheyarei ha'Minchah may not be eaten in the same manner in
which Yibum may not be done -- she'Lo l'Shem Mitzvah (such as eating it out
of hunger or in order to enjoy the taste). Perhaps the verse is teaching that
it must be eaten l'Shem Mitzvah!

RASHI and TOSFOS answer that the Gemara did not give this answer because the
Sheyarei ha'Minchah may be eaten with whatever intention one wants; one does
not need to have intention to eat it l'Shem Mitzvah. It is only when doing
Yibum that one must have the proper intention, for if he has intention to do
the act for his own pleasure, he is near to transgressing the Isur of "Eshes
Ach." When eating the Minchah, though, he  is doing nothing wrong if he eats
it to enjoy it and not l'Shem Mitzvah.

This answer is difficult to understand.

(a) Why do Rashi and Tosfos assume that it is permitted to eat the Sheyarei
ha'Minchah for personal benefit and there is no Isur involved? It should be
Asur because the Minchah was made Hekdesh, at which point it was prohibited
to be eaten. Now that the Torah permits eating it, it should only be
permitted to be eaten l'Shem Mitzvah, because otherwise one is coming near to
transgressing the Isur of benefiting from Hekdesh, just like we find in the
case of Yibum (where one comes near to transgressing the Isur of "Eshes
Ach")!

(b) Second, the Acharonim (see KEREN ORAH) ask that we know that there is an
opinion in the Gemara that holds "Mitzvos Tzerichos Kavanah" –  מצוות צריכות כוונה

a person fulfills a Mitzvah only when he has Kavanah to fulfill it (Pesachim 114b,
Rosh Hashanah 28b). Why do Rashi and Tosfos assume, then, that when one has
Kavanah to enjoy the food, he fulfills the Mitzvah of eating the Sheyarei
ha'Minchah?

ANSWERS:
(a) There is a basic difference between the Mitzvah of Yibum and the Mitzvah
of Achilas Minchah. Why is it that Aba Shaul says that if a person has
ulterior intentions, it is as if he is "Poge'a b'Ervah?" The RAMBAM (Teshuvos
P'er ha'Dor 146, and cited by MAHARAM ALSHAKER 79; see also PERUSH
HA'MISHNAYOS Bechoros, end of ch. 1), in explaining the Machlokes between Aba
Shaul and the Chachamim, says that the Chachamim maintain that the Isur of
"Eshes Ach" was removed as soon as the brother died and the wife fell to
Yibum. Therefore, the Yavam cannot be "Poge'a b'Ervah" no matter what
intentions he has at the time of the Yibum, because the Isur of "Eshes Ach"
is no longer present at all and there is no remnant of it. Aba Shaul, though,
maintains that the Isur of "Eshes Ach" is still present even after the
brother died and his wife fell to Yibum. The Isur remains upon the woman
until the act of Yibum is done, at which time it is pushed aside (see
Insights to Yevamos 7:1). That is, the Isur is "Dechuyah," and not "Hutrah."   דחויה ולא הותרה

Accordingly, Aba Shaul could not be saying that the Sheyarei ha'Minchah may
not be eaten without proper Kavanah to eat it l'Shem Mitzvah, because in the
case of the Minchah offering it is clear that the Isur of Hekdesh was removed
as soon as the Kometz was offered upon the Mizbe'ach. It is not that eating
the Sheyarei ha'Minchah in the proper manner is Docheh the Isur of Hekdesh;
the Isur was already removed.

To explain this further, we know that the purpose of bringing the Minchah is
not for the purpose of eating it. The purpose is to offer the Minchah upon
the Mizbe'ach, and a secondary part of that Mitzvah of Hakravah is that we
also eat the Sheyarei ha'Minchah.  As such, it is not logical to say that it
is so important to fulfill the Mitzvah of eating it that the Torah pushed
aside the Isur of eating Hekdesh. Rather, we eat the Minchah *because* it
became Mutar the moment the Kometz was brought on the Mizbe'ach; it did not
become Mutar *in order* to be eaten. The act of Yibum, in contrast, is Docheh
the Lo Ta'aseh of "Eshes Ach."

(b) As for the second question, the Acharonim suggest that when eating the
Sheyarei ha'Minchah, proper Kavanah is not necessary because the Mitzvah is
not incumbent on the *person* (that he must eat the Sheyarei ha'Minchah), but
rather the main point is for the Sheyarei ha'Minchah to be eaten. Even if the
person does not have to have Kavanah to fulfill the Mitzvah, the Mitzvah has
been fulfilled (since they were eaten).

The CHAZON ISH, however, suggests a simpler answer. He says that the words of
Rashi and Tosfos here have nothing to do with Mitzvos Tzerichos Kavanah. In
this case of Yibum and Achilas Menachos under discussion, one has in mind
*both* to fulfill the Mitzvah *and* to derive personal pleasure. The Mitzvah
was done with Kavanah, since the person *does* have in mind to fulfill the
Mitzvah. When Rashi explains that the Gemara did not say that the verse is
teaching that the Sheyarei ha'Minchah must be eaten l'Shem Mitzvah, because
the Sheyarei ha'Minchah may be eaten with whatever intention one wants, he
means that one may eat it with *both* intention to fulfill the Mitzvah *and*
intention to derive personal benefit; Kavanah for personal benefit does not
detract from the Kavanah to fulfill the Mitzvah. However, Kavanah for
fulfilling the Mitzvah is certainly necessary.

According to the Chazon Ish, though, why did the Gemara not say that the case
of eating the Sheyarei ha'Minchah improperly is when one has Kavanah *only*
for pleasure and not for the Mitzvah?

The answer is that if one holds that Mitzvos Tzerichos Kavanah and one does
not have Kavanah for the Mitzvah, then one is certainly not Yotzei and we do
not need a verse to teach us that. This might answer the original question as
well. When Rashi and Tosfos say that one is Yotzei without intending to eat
l'Shem Mitzvah, they may have made that statement only according to the
opinion that holds that  Mitzvos do *not* need Kavanah, and that is why they
say that one is Yotzei. It is not logical that the Torah should be
prohibiting eating without Kavanah for the Mitzvah, because it is no
different than any other Mitzvah in this respect.

According to the opinion that Mitzvos Tzerichos Kavanah, though, there is
another reason why we do not need a verse here to tell us that one is not
Yotzei the Mitzvah without Kavanah. That is, because one is *never* Yotzei
without Kavanah -- like the Gemara says with regard to Achilah Gasah.

 

משנה:

החולץ ליבמתו - הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה (ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו); ואם יש שם אב - נכסים של אב.

הכונס את יבמתו - זכה בנכסים של אחיו (ואפילו גירשה למחר).

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך אם יש שם אב - נכסים של אב.

 

גמרא:

פשיטא (דלא איבד זכותו)!?

סלקא דעתא אמינא 'חליצה במקום יבום קיימא, ונשקול [החולץ] כולהו נכסי' - קא משמע לן (כלומר: לאו לאשמועינן דלא איבד זכותו תניא לה, אלא לאשמועינן דלא שקיל כולהו נכסי).

אי הכי (דלגרועי אתא) 'הרי הוא כאחד מן האחים' – 'אינו אלא כאחד מן האחים' מיבעי ליה!?

אלא סלקא דעתא אמינא 'הואיל ואפסדה מיבום (שפסלה על האחין) - לקנסיה' - קא משמע לן. 

 

אם יש שם אב [נכסים של אב]:

דאמר מר: אב קודם לכל יוצאי ירכו. 

 

הכונס את יבמתו [זכה בנכסים של אחיו]:

מאי טעמא?

[דברים כה,ו: והיה הבכור אשר תלד] יקום על שם אחיו [המת ולא ימחה שמו מישראל] (ולא 'על שם אביו' כתיב) אמר רחמנא - והרי קם (וכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקל - תו לא שקיל [דאי שקיל השתא - לא מנכסי אחיו שקיל אלא מנכסי אביו, דהא ירתינהו]. 

 

רבי יהודה אומר [בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב]:

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה;

וכן אמר רבי יצחק נפחא: הלכה כרבי יהודה.

ואמר עולא ואיתימא רבי יצחק נפחא: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב (דברים כה,ו) והיה הבכור אשר תלד [יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל] – כבכור: מה בכור אין לו בחיי האב - אף האי נמי אין לו בחיי האב.

אי מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב, אף האי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב (אם מת האב לאחר יבומו של זה - מודה רבי יהודה דנוטל זה חלקו וחלק אחיו)!?

מידי 'יקום על שם אביו' כתיב? 'יקום על שם אחיו' כתיב, ולא על שם אביו!?

אימא: 'היכא דליכא אב דלשקול נחלה - תתקיים מצות יבום, היכא דאיכא אב, [דלא] שקיל (יבם) נחלה - לא תתקיים מצות יבום'?!

מידי יבום בנחלה תלה רחמנא? יבומי מיבמי, ואי איכא נחלה – שקולי, ואי לא - לא שקיל.

 

יתיב רבי חנינא קרא קמיה דרבי ינאי ויתיב וקאמר: הלכה כרבי יהודה. אמר ליה: פוק קרי קרייך לברא: אין הלכה כרבי יהודה.

תני תנא קמיה דרב נחמן: 'אין הלכה כרבי יהודה'. אמר ליה: אלא כמאן, כרבנן? פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים!

אמר ליה: אסמייה? (לכולה מתניתין, דמשנה שאינה צריכה היא) [אולי הכוונה: לכל דברי רבי יהודה במשנה]?

אמר ליה: לא (תסמייה); את - הלכה (כרבי יהודה) אתנייך (ומשנה צריכה הואי); ומוקשה הוא דאקשי לך (היכי שביק רבנן ועביד כרבי יהודה), ואפכת (לה) – ולמאי דאפכת [נראה שרש"י לא גרס ולמאי דאפכת'] שפיר אפכת (ושפיר עבדת דאפכת לה).

[אם כן מדוע לא למחוק הכל? אולי: כשיטת רבי יהודה עצמו במשנה בעדויות פ"א מ"ד: שאם יאמר האדם 'כך אני מקובל' יאמר לו 'כדברי איש פלוני שמעת'.]

 

 

משנה:

החולץ ליבמתו - הוא אסור בקרובותיה (כאילו היא אשתו; וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה - אסורות מדרבנן בחלוצה) והיא אסורה בקרוביו;

 

(יבמות מ,ב)

הוא אסור (כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו, וגזרינהו רבנן בחלוצתו:) באמה ובאם אמה ובאם אביה ובבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת (אאחותה קאי ולא אשאר עריות), והאחין מותרין; והיא אסורה באביו (משום כלתו) ובאבי אביו (משום כלת בנו; אף על גב דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים, דהא כלת בנו משניות דרבנן היא - ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה) ובבנו (משום אשת אב) ובבן בנו (משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות) באחיו (משום אשת אח) ובבן אחיו (משום אשת אחי אביו).

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו (ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה) ואסור בצרת קרובת חלוצתו (ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי, ולה צרה, ומת הנכרי - אסורה הצרה לראובן; וטעמא מפרש בגמרא).

 

גמרא:

איבעיא להו: גזרו שניות בחלוצה או לא (כגון אם אם אמה, ואם אם אביה, דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות, כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב,א): רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה; הכא מאי)?: בערוה, דאורייתא (כלומר: באשתו, דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא), גזרו בהו רבנן שניות; (אבל) בחלוצה (דאפילו עריות דידה דרבנן) לא גזרו רבנן שניות? או דלמא לא שנא?

(וממתניתין לא דייק, דקתני 'היא אסורה... באבי אביו' משום כלת בנו, דהוי שניה - הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר: לאו משום חולץ אלא בשביל המת: שהיתה זו אשתו גמורה, לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו.)

תא שמע: 'הוא אסור באמה ובאם אמה' - ואילו 'אם אם אמה' לא קתני!

דלמא היינו טעמא דלא תני - משום דקבעי למיתני סיפא: 'והאחין מותרין', ואי תנא 'אם אם אמה' הוה אמינא 'האחין מותרין דוקא באם אם אמה אבל באם אמה ובאמה – לא' (לא קאי אלא אאם אם אמה, דלא גזרו שניות בזיקה, אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה - לא משתרו אחין, דגזרו עריות בזיקה, ואפילו לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד, משום הכי לא תנייה)!

וליתני 'אם אם אמה' וליתני 'האחין מותרין בכולן'?

קשיא.

 

תא שמע: 'היא אסורה באביו ובאבי אביו'; קתני מיהא 'אבי אביו', מאי, לאו משום חולץ דהויא לה כלת בנו?

לא, משום מיתנא דהויא לה כלת בנו.

 

תא שמע: 'ובבן בנו' מאי, לאו משום חולץ: דהויא לה אשת אבי אביו (והיא מן השניות)?

לא, משום מיתנא (שהיתה זו אשתו גמורה, ואסורה על בן בנו של חולץ) והויא לה אשת אחי אבי אביו (וקא סלקא דעתא דהא נמי משניות היא).

הא אמימר מכשר (בפרק כיצד (לעיל כא,ב)) באשת אחי אבי אביו!?

אמימר מוקי לה (להאי 'בן בנו' דמתניתין) בבר ברא דסבא (אסבא אביהן של מת; ו'חולץ' דתנא ברישא, דקתני 'היא אסורה באביו' והדר תני 'ובבנו' - של אביו, שהוא אחי המת והחולץ, וקמה עליה ב'לא יבנה' משחלץ לה האחד, ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו).

אי הכי - היינו אחיו ובן אחיו!?

תנא 'אחיו מן האב' וקתני [אמימר] 'אחיו מן האם' (שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם, ולאו משום חולץ, דאם כן הויא לה שניות בחלוצה, דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם, והא בשניות תנינן לה! אלא משום מיתנא, דהוי שניה משום ערוה דאורייתא, דאשתו מעלייתא הוה, וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם, ולשניהם אח מן האם שלא מן האב).

 

תא שמע דתני רבי חייא (בחלוצה): 'ארבע מדברי תורה (כלומר: דלגבי אשתו הויין דאורייתא) וארבע מדברי סופרים: אב (של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת: דהויא ליה כלתו של אב), ובנו (של חולץ, שהיה המת אחי אביו, וערוה היא לגביה), אחיו (של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה) ובן אחיו (של חולץ, שהיה המת אחי אביו) מדברי תורה; אבי אביו (משום כלת בנו), ואבי אמו (משום כלת בתו), בן בנו (קא סלקא דעתא משום חולץ: דהויא ליה אשת אבי אביו), ובן בתו (דהויא ליה אשת אבי אמו) מדברי סופרים (וכל הנך שניות נינהו).

קתני מיהא 'אבי אביו' - מאי לאו משום חולץ, והויא לה כלת בנו?

לא, משום מיתנא, דהויא לה כלת בנו

 

תא שמע: '(וב)אבי אמו' – מאי? לאו משום חולץ, דהויא לה (ליה) כלת בתו?

לא, משום מיתנא, דהויא לה כלת בתו (וכגון שהיו אחין אף מן האם).

 

תא שמע: 'ובן בנו' – מאי, לאו משום חולץ, דהויא לה אשת אבי אביו?

לא, משום מיתנא, דהויא לה אשת אחי אבי אביו.

והא אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו?

אמימר מוקים לה (ודאי כדקאמרת) משום חולץ, וקסבר גזרו שניות בחלוצה (אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא, ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא).

 

תא שמע: 'ובבן בתו' - מאי לאו משום חולץ, דהויא לה אשת אבי אמו?

לא, משום מיתנא, דהויא לה אשת אחי אבי אמו;

והא גבי שניות דערוה לא גזרו!? אלא לאו - משום חולץ! ושמע מינה גזרו שניות בחלוצה..

שמע מינה.

 

מותר אדם [בקרובת צרת חלוצתו (ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה) ואסור בצרת קרובת חלוצתו (ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי, ולה צרה, ומת הנכרי - אסורה הצרה לראובן; וטעמא מפרש בגמרא)]:

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: הבא על צרת חלוצה - הולד ממזר. מאי טעמא? - באיסורה קיימא (חלוצה היא דקיימא ב'לא יבנה' ותו לא, אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת, והולד ממזר).

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא: 'מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו': אי אמרת בשלמא צרה אבראי (קיימא באיסורא קמא ולא אמרינן 'חלוצה שליחותא דידה עבדא') - משום הכי מותר באחותה (דלאו אחות חלוצה היא, ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא - לא משויא ליה ב'לא יבנה', אלא באיסורא קמא קיימא), אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא (דחלוצה שליחותא דידה עבדא, ומשוי לה ב'לא יבנה', אם כן הויא לה צרה כחלוצה,) - אמאי מותר (ואמאי שרי באחותה)?

 

לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן, דאמר (בפרק קמא (לעיל י,ב)): בין הוא בין אחין - אין חייבין לא על החלוצה כרת, ולא (החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין) על צרתה כרת.

אמר לך רבי יוחנן: ותסברא (דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין - ראיה היא?) אחות חלוצה דאורייתא (וכי חלוצה גופא דאורייתא? (דרבנן היא), דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה)!

[ומאירה הגמרא:] והאמר ריש לקיש (לקמן אמתניתין דלקמן): כאן שנה (במשנה זו למדנו) רבי: אחות גרושה מדברי תורה, אחות חלוצה מדברי סופרים (ולקמן מפרש לה וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן - בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור).

 

מאי שנא האי (רישא: קרובת צרת חלוצה, דשריא) ומאי שנא האי (סיפא: צרת קרובת חלוצתו, ששתיהן נכריות: היא וצרתה נשואות לנכרי, וקתני 'אסור')?

 

(יבמות מא,א)

הך דאזלא בהדה לבי דינא - גזרו בהו רבנן (כשלאה חולצת - מוליכה אחותה עמה לבית דין, וכולי עלמא לא ידעי הי מנייהו יבמתו, ואיכא דסבר דלרחל חלץ, וכי נסיב צרת רחל - דהיינו צרת קרובת חלוצתו - אמרי 'צרת חלוצתו נסיב', דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו, שהרי חלץ לרחל); האי דלא אזלא בהדה לבי דינא (כשהיבמה חולצת - אין צרתה הולכת עמה, הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן 'אחות חלוצתו נסיב') לא גזרו בהו רבנן.

 

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.geocities.com/yeshol

 

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2007 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.geocities.com/yeshol