דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף כט
(תמורה כח,ב)
איזהו מוקצה - [המוקצה] לעבודת כוכבים [הוא אסור, ומה שעליו מותר;
ואיזהו 'הנעבד'? - כל שעובדין אותו הוא, ומה שעליו אסור; וזה וזה
מותר באכילה]:
אמר ריש לקיש: אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים (שהוקצה עד לשבע שנים, ובסוף שבע שנים יקריבוהו לעבודת כוכבים, דהכי הוי
'מוקצה'),
שנאמר (שופטים ו,כה) ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח
את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים [והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר
עליו תכרת] (ופר בן שבע שנים.= שפיטמוהו שבע שנים; אלמא הכי אורחייהו למעבד; לישנא אחרינא: אין איסור
מוקצה אלא שבע שנים, ומשבע שנים ואילך לא הוי מוקצה, דתו לא מקרבי ליה, דכתיב ופר שני שבע שנים - אלמא דמשום דחלפין עליה שבע
שנים - אישתרי).
והתם מוקצה בלחוד הוה? נעבד נמי הוה!? (לא ידענא מהיכן נפקא.)
אמר רב אחא בר יעקב: מוקצה לעבוד, ולא עבדוהו.
רבא אמר: לעולם עבדוהו (אלא
מההוא לא גמרי מידי דחידוש הוא), וחידוש הוא, כדרבי אבא בר כהנא,
דאמר רבי אבא בר כהנא: שמנה דברים התירו באותו לילה: (שחוטי)
חוץ, ולילה (ובלילה הקריב, דהכי כתיב ויעש
לילה),
וזרות,
(תמורה כט,א)
וכלי שרת (כלומר שלא הוצרך לכלי שרת),
וכלי אשירה (שהקריב בכלי אשירה באותו שהיה משמש לאשירה שימש לשם),
ועצי אשירה (ובעצי אשירה הקטירו דכתיב התם ואת
האשירה אשר עליה תכרות) ומוקצה ונעבד.
אמר רב טובי בר מתנה אמר רבי יאשיה: מנין למוקצה מן
התורה? - שנאמר (במדבר כח,ב) [צו את בני ישראל
ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחח] תשמרו להקריב לי [במועדו]: כל
שעושין לו שימור (לתורת גבוה).
(קסלקא דעתא דהכי קאמר: מנין שחייב
אדם להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו.)
מתקיף לה אביי: אלא מעתה, אייתית אימרא דצומא ולא עביד
ליה שימור (כבש רעב שלא נשמר מעולם ולא חששו) - הכי נמי
דלא חזו להקרבה?
אמר ליה: אנא (למוקצה לעבודת כוכבים שאסור מן
התורה מהכא) - '[תשמרו] להקריב לי [במועדו]'
קאמינא: 'לי' ולא לאדון אחר, ואיזהו אחר שמקריבין
לו? הוי אומר זו עבודת כוכבים.
אמר רבא בר רב אדא אמר רב יצחק: אין מוקצה אסור אלא עד
שיעבדו בו (עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודת כוכבים: או משיכת
קרון, או שום דבר שאסור, אבל מקמי הכי - לא מיתסר; לישנא אחרינא: אין מוקצה אסור
אלא עד שיעבדו בו שום דבר: שיעשו בו שום עבודה לצורך כומרי עבודת כוכבים,
אבל משיעבדו בו שום עבודה - לא מיתסר, דתו לא מקרבי ליה; ולשון זה נראה לי עיקר,
מדתני 'אלא עד שיעבדו בו', ואי ללישנא קמא לא הוה ליה למיתני 'אלא', והכי איבעי
ליה למיתני: 'אין מוקצה אסור עד שיעבדו' בו ולשון ראשון לא שנא [? לא שפיר?]).
עולא אמר רבי יוחנן: עד שימסרוהו לכומרי עבודת כוכבים (לאכילה, דתו לא מקרבי ליה).
בֵּהָא [ב"ח: שם תלמיד חכם] אמר
רבי יוחנן: עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים (שמפטמין
אותו לצורך הכומרים ותו לא מקרבי ליה).
אמר ליה רבי אבא לבהא: מפלגיתו אתון אעולא?
אמר ליה: לא, עולא נמי כי קאמר הוא דשפי ליה כרשיני עבודת
כוכבים.
אמר רבי אבא: ידע בהא לשנויי שמעתא, ואי לא דסליק התם -
לא הוה ידע, דארץ ישראל גרמה ליה.
אמר ליה רב יצחק: בהא - מיכן ומיכן הוה (מבבל ומארץ ישראל).
תני רב חנניא טריטאה קמיה דרבי יוחנן: אין מוקצה אסור אלא
עד שיעשו בו מעשה; הוא תני לה, והדר אמר לה: מאי 'מעשה'? - עד שיגזז ויעבדו
בו.
איזהו נעבד [כל שעובדין אותו הוא, ומה שעליו אסור; וזה וזה מותר
באכילה]:
מנא הני מילי (דמותרין לאכילה להדיוט)?
אמר רב פפא: דאמר קרא (גבי
קרבנות כתיב, במשכנא דיחזקאל) (יחזקאל מה,טו)
[ושה
אחת מן הצאן מן המאתים] ממשקה ישראל [למנחה ולעולה ולשלמים
לכפר עליהם נאם אד' ה'] (- משמע): מן המותר
לישראל (מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן), ואי סלקא דעתא (דמוקצה ונעבד) אסירי להדיוט - למה לי קרא ממעטינהו מגבוה (למה לי הני קראי דלעיל: מן הבקר - להוציא את הנעבד, מן הצאן - להוציא את המוקצה? ממשקה ישראל נפקא: דמשאסור להדיוט אסור לגבוה)!?
וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא? והא טרפה, דאסירא
להדיוט ומעטיה קרא מגבוה, דתניא: כשהוא אומר 'מן הבקר'
למטה [ויקרא
א,ג:
אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו
לפני ה'] - שאין תלמוד לומר (שאינו צריך לכלום, דהא כתיב 'מן
הבקר' לעיל [ויקרא א,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת
אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את
קרבנכם]),
אלא (האי דלמטה, ודאי) להוציא את הטרפה (וקמא – לנעבד, אלמא אתא קרא לטרפה)!
איצטריך (תרי קראי): (דאי ממשקה ישראל) סלקא דעתך אמינא 'הני מילי (למעוטי)
דנטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה אימא תישרי לגבוה (להכי איצטריך מן הבקר, אבל גבי מוקצה ונעבד - תרי קראי למה לי? הא הקדישו
ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר, דלאו דידיה הוא, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו!
אלא מדאיצטריך למעוטי לגבוה - ודאי להדיוט מישרא שרי).
והא - מהכא נפקא: (ויקרא כז,לב)
[וכל
מעשר בקר וצאן] כל אשר יעבר תחת השבט [העשירי יהיה קדש לה'] -
פרט לטרפה שאינה עוברת (כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה
ולמעלה, וכי הכא נפקא נטרפה ואחר כך הקדישה)!?
ההוא נמי איצטריך (איצטריכא שלשה קראי):
סלקא דעתך אמינא 'הני מילי היכא דלא היתה לה שעת הכושר: דנולדה טרפה ממעי אמה (דאי ממשקה ישראל - הוה אמינא 'דוקא היכא
דנולדה טרפה, דומיא דערלה וכלאי הכרם, דכתיב בההוא קרא, דכתיב ברישיה מן המאתים, ואמרינן בפסחים (דף
מח.): ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור - מכאן לערלה וכלאי
הכרם שבטלין במאתים, וכי היכי דערלה לא היתה לה שעת הכושר - טרפה נמי לא נפקא לן
מינה אלא דנולדה טרפה'), אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר ויצאת לאויר העולם, ואחר
כך נטרפה - אימא תשתרי לגבוה (ולהכי איצטריכא כל אשר יעבור: לנטרפה לאחר לידתה ואחר כך
הקדישה)' -
קא משמע לן (ומן הבקר אתא להקדישה ואחר כך נטרפה).
משנה:
ואיזהו 'אתנן'?
האומר לזונה: "הוליך טלה זה בשכרך" - אפילו הן
מאה - כולן אסורין;
וכן האומר לחבירו "הוליך טלה זה ותלין שפחתך אצל
עבדי";
רבי [מאיר] אומר: אינו אתנן;
וחכמים אומרים אתנן.
(פלוגתא דרבי ורבנן מפרש בגמרא)
גמרא:
אמר מר: 'ואפילו הן מאה כולן אסורין' היכי דמי?
אילימא דשקלה אגרא מאה בהמות - פשיטא דכולהו אסירי? מה לי חד מה לי מאה?
לא, צריכא דשקלה אגרא חדא ויהיב לה מאה (גירסת רש"י: דשקלה תרי. והוא לא התנה לה אלא חד, ונתן לה שנים), (וקא משמע לן) דכולהו מכח אתנן קאתי (דאתנן
ריבה לה, וכולהו 'אתנן' נינהו, ולא מתנה חד: שמתפסת אותו שהתנה עמה).
תנו רבנן: 'נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה -
אתננה מותר' [נתן לה ולא בא עליה הרי אלו מותרין – תוספתא תמורה
פ"ד מ"ב]
נתן לה ולא בא עליה - אתננה קרית ליה? ותו: בא עליה ולא
נתן לה - מאי יהיב לה?
אלא הכי קתני: 'נתן לה ואחר כך בא עליה, בא עליה ואחר
כך נתן לה - אתננה מותר';
וליחול עליה אתנן למפרע (הואיל
ובשעת ביאה עדיין הטלה קיים, וכיון שהוא בא עליה על שכר אותו טלה - כל היכא דאיתיה
חייל עליה 'אתנן')? (דבשלמא בא עליה ואחר כך נתן לה טלה
איכא למימר כיון דלא ייחדו בשעת ביאה לא מיתסר, דמתנה בעלמא הוא.)
אמר רבי אלעזר:
(תמורה כט,ב)
שקדמה והקריבתו (קודם ביאה).
היכי דמי?: אי נימא דאקניה ניהליה לאלתר - פשיטא דמותר,
דעד כאן לא בא עליה! ואלא דאמר לה "לא ניקני ליך עד שעת ביאה" מי מציא
מקרבה ליה? (ויקרא כז,יד) [ו]איש כי
יקדיש את ביתו קדש לה' [והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אתו הכהן כן
יקום] אמר רחמנא: מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו!?
לא, צריכא דאמר לה "לא מקניה לך עד שעת ביאה, ואי
מצטריך לך - ניקני לך מעכשיו" (הלכך ברשותה הוא, ומציא לאקרוביה;
וכיון דאמר לה "לא ליקני ליך עד שעת ביאה" - איצטריך לאשמועינן דמותר אם
קדמה והקריבתו, דסלקא דעתא אמינא 'אתנן הוי').
בעי רב אושעיא: קדמה והקדישתו מאי?
תפשוט ליה מדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: 'קדמה והקריבתו':
הקריבתו – היא, דהא ליתיה בשעת ביאה, אבל הקדישתו – אסור!
היא גופה קמיבעיא ליה (פירוש:
פשיטא ליה לרבי אלעזר 'הקריבתו – אִין, הקדישתו - לא' או דלמא הקריבתו פשיטא ליה,
הקדישתו מספקא ליה): הקריבתו, והא ליתיה בשעת ביאה - מותר, אבל הקדישה בשעת
ביאה אסור? או דלמא כיון דתנן [קידושין פ"א מ"ו] 'אמירתו
לגבוה (ולא מצי למיהדר) כמסירתו להדיוט' -
הקדישתו מותר, וכל שכן הקריבתו?
תיקו.
בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר:
והתניא: 'בא עליה ונתן לה - ואפילו עד שנים עשר חדש -
אתננה אסור' [דומה לתוספתא תמורה פ"ד מ"ב, אך שם כתוב
'עד שלש שנים']
אמר רב חנן
בר רב חסדא: לא קשיא: הא דאמר לה "הבעלי לי בטלה זה" (הואיל דיהביה בשעת
ביאה - חייל עליה 'אתנן' מיד), הא
דאמר לה "הבעלי לי בטלה" סתם (דמשדר לה בתר הכי - מתנה בעלמא הוא, ואין 'אתנן' אלא
המיוחד בשעת ביאה).
'טלה זה'? והא מחוסר משיכה?
בזונה עובדת כוכבים, דלא קניא במשיכה;
ואיבעית אימא: אפילו בזונה ישראלית, כגון דקאי בחצרה.
הא יהבית לה מעיקרא (דהואיל
וקאי בחצרה - קניא ליה בשעת ביאה מיד, ואמאי קרי ליה 'ואחר כך נתן'? ועוד: פשיטא
דאסור)?
דשוויה לה אפותיקי, ואמר לה "אם עד יום פלוני יהיבנא
לך זוזי – מוטב, ואם לאו - טלה באתננך" (גירסת
רש"י: עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה; הלכך כי מטו
ולא יהיב לה זוזי - איגלאי מילתא דדידה הואי בשעת ביאה, ומיהו אחר כך הוא, דהא לא
הוי דידה עד דמטי יום פלוני, ואיצטריך לאשמועינן דאסור).
אמר רב: אחד אתנן זכר (שבא
על הזכר ונתן לו אתנן אסור להקרבה) ואחד אתנן כל עריות – אסור, חוץ
מאתנן אשתו נדה; מאי טעמא? - זונה כתיב (דברים כג,יט: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך לכל נדר כי תועבת ה'
אלקיך גם שניהם), והא לאו זונה היא.
ולוי אמר: אפילו אשתו נדה, מאי טעמא? - תועבה (כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם) כתיב, והא תועבה היא (והאי נמי תועבה הוא: דנדה כתיבא גבי עריות, ואכולהי כתיב את כל התועבות האלה [ויקרא
יח,כו])
ולוי נמי, והכתיב 'זונה'?
אמר לך: ההיא – 'זונָה ולא
זונֶה (דאם נתנה לו היא באתנן - מותר)'.
ורב, ההיא 'זונה ולא זונה' -
מנא ליה?
נפקא ליה מדרבי, דתניא: 'רבי אומר: אין אתנן אסור אלא
כל אתנן הבאות לו בעבירה (שאין לך צד היתר בה, אבל אשתו נדה),
אבל אתנן אשתו נדה (דמותר בה לאחר זמן),
ושנתן לה שכר להפקעתה (או שנתן לה לזונה שכר פקיעתה: שכר
מה שבטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה), ושנתנה לו באתננו – מותרין; אף על
פי שאין ראיה לדבר (דלישתרי להקרבה) -
זֵכֶר לדבר: (יחזקאל יז,לד) [ויהי בך הפך מן הנשים
בתזנותיך ואחריך לא זונה] ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך
ותהי להפך (זכר לדבר דלא הוי אתנן מה שהיא
נותנת לו, מדכתיב ותהי להפך).
ורב, האי 'תועבה' (דברים כג,יט: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך לכל נדר כי תועבת ה'
אלקיך גם שניהם) מאי עביד ליה?
מיבעי ליה כדאביי, דאמר אביי: זונה עובדת כוכבים אתננה
אסור -
מאי טעמא? -
כתיב הכא תועבה, וכתיב התם (ויקרא יח,כט)
כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל[ה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם]: מה להלן
עריות שאין קדושין תופסין בה - הכי נמי אין קדושין תופסין בה;
וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה -
מאי טעמא? - דאמר קרא (ויקרא
כא,טו) [ו]לא יחלל זרעו [בעמיו כי אני ה'
מקדשו]: מי שזרעו מיוחס אחריו יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו (דלא מיקרי 'זרעו' אלא 'בנה' כדאמרינן ביבמות (דף כג.) 'בִּנךָ הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי
בנך אלא בנה');
זונה ישראלית אתננה מותר -
מה טעם? -
דהא קדושין תופסין בה;
וכהן שבא עליה לוקה משום זונה [ויקרא
כא,ז:
אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו] -
מאי טעמא? -
דהא זרעו מיוחס אחריו.
ורבא אמר: אחד זה ואחד זה אתננה אסור, וכהן הבא עליה לוקה
משום זונה -
מאי טעמא?
ילפי מהדדי (במה מצינו:) מה זונה ישראלית בלאו - אף זונה
עובדת כוכבים בלאו, ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור.
מיתיבי: 'אחד זונה עובדת כוכבים ואחד זונה ישראלית -
אתננה אסור' - תיובתא דאביי!?
אמר לך אביי: הא מני (דקתני
'אלמנה לכהן גדול אתננה אסור')? - רבי עקיבא היא, דאמר (בפרק 'החולץ') 'אין קדושין תופסין בחייבי לאוין' (הלכך
כעריות דכריתות דמיין), והא קתני סיפא: 'כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה
לכהן הדיוט אתננה אסור'? - הא קמשמע לן: דכל זונה לא תפסי בה קדושין, דומיא
דאלמנה דלא תפסי בה קידושין.
ולרבא (דאמר כל זונה הוי אתנן) -
מאי שנא דקתני סיפא 'כגון אלמנה לכהן גדול' (אפילו
פנויה נמי, דהא רבא לא דריש להאי 'תועבה' כאביי)? דומיא
דאלמנה: מה אלמנה לא לקי עד דמתרי בה - אף זונה, עד דאמר "הא לך" (אף זונה נמי לא מיתסר עד דאמר לה בהדיא "הילך אתנן", אבל בסתמא
- מתנה בעלמא הוא, דלא הויא זונה בחדא בעיילה בסתמא,), לאפוקי
מדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה, אבל
היכא דזונה מעיקרא הכי נמי דאסור (נמי בסתמא אתנן הוא, ואפילו פנויה).
לישנא אחרינא: [אמר לך אביי]: כי
קתני הא - בעריות שאין קדושין תופסין בה;
והא קתני סיפא 'אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן
הדיוט אתננה אסור', והא הני קדושין 'תופסין בהן'?
הא מני?
(תמורה ל,א)
- רבי אלעזר היא, דאמר: 'פנוי הבא על הפנויה שלא לשום
אישות - עשאה זונה' (דלבעילת זנות קרי 'זונה', הלכך
אתנן נמי אסור: ד'אתנן זונה'
קרינא ביה, ואנא דאמרי כרבנן).
אי רבי אלעזר, מאי איריא אלמנה? ניתני פנויה?
אלמנה איצטריך: סלקא דעתך אמינא (אי
נקט פנויה, הוה אמינא: פנויה – אִין, דליכא איסורא): הואיל ובנין
אב הוא, לא ניתסרו (אבל כל אתנן של אשה האסורה לו - לא
ניתסר, דהא כתיב בקרא 'זונה', וסתם זונה היינו בפנוי ופנויה לרבי אלעזר, ללמד שאין
אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה, אבל מאלמנה דאסירא ליה לכהן גדול – לא) -
קא משמע לן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת הרשום באתר http://www.geocities.com/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address at
http://www.geocities.com/yeshol