דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף כד
(תמורה כג,ב)
לרבי שמעון איצטריך: סלקא דעתך אמינא 'כי אית ליה נדבה
לרבי שמעון - בחד סידרא (וכגון הפריש שתי ציבורי מעות
לחטאתו, והוזלו הטלאים וניתותרו מן המעות)
(תמורה כד,א)
אבל בתרי סדרי לא (כגון הפריש שני צבורי מעות לאחריות
ונתכפר באחד, דדחי להו לאינך, אימא לית ליה) - קא משמע לן (רבי
אמי).
אמר רבי הושעיא: המפריש שתי חטאות לאחריות - מתכפר באחת
מהן, וחבירתה רועה.
אליבא דמאן?: אילימא אליבא דרבנן, השתא המפריש לאיבוד
אמרי רבנן לאו כאיבוד דמי, לאחריות מיבעיא? [לישנא אחרינא שטמ"ק
ב] יש לומר: אבדה בשעת הפרשה רועה, שתי חטאות לאחריות לא כל שכן?]
אלא אליבא דרבי שמעון? האמר רבי שמעון: חמש חטאות מתות (בכל ענין שהן, והך - חדא מינייהו היא: 'שכיפרו בעליה')!?
אלא אליבא דרבי (גירסת רש"י: כרבי סבירא
ליה דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה משום 'כפרו בעליה באחרת', וכי מפריש שניה
לאחריות - נמי יכפרו הבעלים באחרת, והיא מתה; לשון זה פשוט; לישנא אחרינא: כרבי
סבירא ליה דמחמיר ואמר מפריש לאבוד כאבוד דמי, ושמע מינה דאפילו היכא דליכא
אבוד, כגון הכא: דלא אבדה הראשונה אלא באחריות, שכשהוממה הראשונה הפריש אותה -
ואפילו הכי מתה); כי אמר רבי – באיבוד, אבל אחריות - לא.
תנן: 'המפריש חטאת והרי היא בעלת מום מוכרה ומביא אחרת
תחתיה; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אם קרבה שניה קודם שנשחטה ראשונה – תמות, שכבר
כיפרו בעליה'; קא סלקא דעתא דרבי אלעזר בן רבי שמעון כרבי סבירא ליה, ואפילו
באחריות נמי לא
דלמא רבי אליעזר ברבי שמעון כאבוה סבירא ליה דאמר חמש
חטאות מתות (בכל ענין שהן).
תנן [במסכת יומא (פ"ו מ"א, דף סב.)
גבי שעירי יום הכפורים: מת - אותו של עזאזל - מביא שנים מן השוק, ומגריל, ומשלח
האחד, ו)השני
ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה]: 'לפי
שאין חטאת צבור מתה' (אשעירי יוה"כ קאי) - הא דיחיד מתה; אמר רב: בעלי חיין אינן
נידחין (ולא נדחה הראשון במיתת חבירו); כשהוא מתכפר (אם
ירצה יתכפר) בשני שבזוג ראשון מתכפר, ואידך (בתרא) הוה
ליה אחריות (כמפרישו לאחריות, כלומר: שלא הופרש תחת אבוד, שהרי לא
מת מזוג ראשון אלא שעיר של עזאזל ולא של שֵׁם) - וקתני
דיחיד מתה (וקשיא לרבי אושעיא)!?
רב לטעמיה (גירסת רש"י: רב סבר לה כרבי
יוסי),
דאמר מצוה בראשון (דקתני גבי פסחים [תוספתא
פסחים פ"ט מ"ד] 'הפריש פסחו ואבד והפריש אחר
תחתיו ונמצא הראשון - איזה שירצה יקריב; רבי יוסי אומר: מצוה בראשון'; ורב סבר
לה כוותיה; וכיון דמצוה בראשון - הוה ליה מפריש לאיבוד: דתחלת הפרשתו של שני לא
היתה לשם הקדש אלא כדי שיאבד וילך למיתה, הואיל דסבירא ליה מצוה בראשון; אבל גבי
שתי חטאות לאחריות - כיון דאי הוה בעי מתכפר בהאי דשייר - ליכא למימר תחלת הפרשה
לאיבוד).
תני רב שימי בר זירי קמיה דרב פפא: אבדה בשעת הפרשה: לרבי
מתה, לרבנן תרעה; אבדה בשעת כפרה: לרבנן מתה, לרבי רועה.
[אמר ליה:] קל וחומר: ומה אבודה בשעת הפרשה, דאמרי רבנן
'רועה' אמר רבי 'מתה', אבודה בשעת כפרה, דלרבנן מתה, לרבי לא כל שכן!?
אלא תני הכי: אבודה בשעת הפרשה: לרבי מתה, לרבנן רועה;
בשעת כפרה - דברי הכל מתה.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [אם קרבה שניה עד שלא נשחטה –
תמות, שכבר כיפרו הבעלים]:
תנו רבנן: 'אין מרגילין (כדרך
שמתחילין להפשיט העור דרך הרגלים, והופכו, ופושטו שלם לצורך נפחים או לצורך דבש;
וכשאינו רוצה להפשיטו שלם - מפשיטו בסכין דרך בטנו מגרונו עד זנבו)
ביום טוב; כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין (שנפדו ושחטן)'; בשלמא ביום טוב - דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, אלא
'בכור' מאן תנא?
אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמר בכור בקדושתיה קאי, דתנן
[בכורות פ"ה מ"ב]: 'בית
שמאי אומרים: לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור (לאכול
עם הכהן בשר בכור בעל מום ששחטו כהן)' (אלמא
אף על גב דהומם - בקדושתיה קאי, הלכך אין מרגילין בו, דדמי כעבודה בקדשים וכעובדין
דחולין).
'פסולי המוקדשין' מאן תנא?
אמר רב חסדא: רבי אלעזר ברבי שמעון היא, דתניא:
'היו לפניו שתי חטאות, אחת תמימה ואחת בעלת מום (שנעשה בעל מום קודם הפרשת השניה; והנך שתי חטאות - לשם חטא אחד הופרשו:
שנפל מום בראשונה והפריש שניה תחתיה):
תמימה תקרב, בעלת מום תפדה;
נשחטה בעלת מום (לאחר פדיונה): עד שלא נזרק דמה של תמימה – מותרת; משנזרק דמה של תמימה –
אסורה (דהואי חטאת שכיפרו בעליה);
רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה
של תמימה - יוצא (בשר הבעלת מום) לבית השריפה' (אלמא אף על גב דאיפריק ואישתחיט - בקדושתה קיימא, ו'חטאת שכיפרו הבעלים'
מיקרייא; הלכך גבי הרגלה נמי: אף על גב דאיפריק ואישתחיט - בקדושתה קיימא).
ורב חסדא - לוקמה אידי ואידי כבית שמאי (דודאי כי היכי דמחמרי בית שמאי בבכור - מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין;
מאי שנא דאוקים רישא כבית שמאי וסיפא כרבי אלעזר ברבי שמעון)?
דלמא כי אמרי בית שמאי בבכור, דקדושתיה מרחם, אבל פסולי
המוקדשין לא;
ולוקמא אידי ואידי כרבי אלעזר ברבי שמעון?
דלמא כי
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בפסולי מוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונן, אבל בבכור – לא (בכור אין לו פדיון, דכתיב (במדבר יח,יז) לא תפדה, ואם פדאו - אינו תופס פדיונו
בקדושתו).
ורבי אלעזר ברבי שמעון - לית ליה הא דתנן [תמורה
פ"ג מ"ה]: 'כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין באיטליז
ונשקלין בליטרא' אלמא (לאו בקדושתייהו קיימי: מכי איפריק
ואישתחיט)
כיון דשרית ליה (למוכרו באיטליז) -
טָפי (ופריק ליה מיד הקדש ביוקר הואיל וסופו למוכרו יפה) וזבין' (- גבי הרגלה נמי לישתרי ליה להרגיל, דכיון דידע בשעת פדיון דפסולי המוקדשין
דסופו להרגיל ולמכור העור בדמים יקרים - טָפי ופריק ליה מיד הקדש)!?
אמר רב מרי בריה דרב כהנא: מה שמשביח בעור - פוגם בבשר (מה שמשתכר בדמי העור - פוגם בדמי הבשר, ואין כאן ריוח, לפי שמתירא לחתוך
העור וחותך הבשר, ושוב אינה יפה לימכר).
<אמרי> במערבא <משמיה דרבי אבין> [משמיה
דרבינא אמרי] מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים (שעושה
מפוח על הבהמה [להפריד
את העור מהבשר] בעודה מחובר; ועבודה ממש ודאי לא הוי: דאין עבודה
לאחר מיתה, אבל נראה כעבודה).
רבי יוסי בר אבין אמר: גזירה שמא יגדל מהם (מפסולי המוקדשין) עדרים עדרים (דאי שרית ליה להרגיל - משהי להו
ולא שחיט עד שיזדמנו לו נפחים, ואתי לגדל עדרים, ואתי לידי תקלת גיזה ועבודה,
ופסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן).
הדרן עלך ולד חטאת
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
תמורה
פרק חמישי כיצד מערימין
(תמורה כד,ב)
משנה:
כיצד מערימין על הבכור (להפקיעו
מכהן ולהפרישו לחובתו)?
מבכרת שהיתה מעוברת, אומר "מה שבמעיה של זו, אם זכר
– עולה" ילדה זכר יקרב עולה (דבכור לא קדיש אלא ברחם, וכיון
דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתי - תו לא חיילא קדושת בכורה); (ואם אמר) "ואם (ילדה) נקבה (תהא) זבחי שלמים" - ילדה נקבה תקרב שלמים.
"אם זכר – עולה, ואם נקבה זבחי שלמים", ילדה
זכר ונקבה - הזכר יקרב עולה והנקבה תקרב שלמים; ילדה שני זכרים - אחד מהם יקרב
עולה (על שניהן חלה קדושת עולה, דהא קאמר "אם זכר יהא עולה", ומיהו לא
נדר אלא חד! הלכך הוא יקריב האחד לנדרו), והשני ימכר לחייבי עולה, ודמיו
חולין.
ילדה שתי נקבות - אחת מהם תקרב שלמים והשניה תימכר לחייבי
שלמים, ודמיה חולין;
ילדה טומטום ואנדרוגינוס: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין
קדושה חלה עליהן.
גמרא:
אמר רב יהודה: מוּתר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר
העולם.
תנן: 'אומר אדם "מה שבמעיה של זו עולה"...';
עולה – אִין (הואיל וכליל היא שרי לשנויי קדושת בכורה לקדושתה), (אבל) שלמים (דקדושה קלה היא) –
לא (אסור לשנויי לכתחלה קדושת בכורה לקדושתייהו, וכל שכן שאסור להטיל בו מום
דמפיק ליה מקדושתיה לגמרי); ואת אמרת דמצית מפקעת ליה מקדושתה?
אמר לך רב יהודה: הני מילי בזמן שבית המקדש קיים; כי
קאמינא אנא - בזמן הזה, דלא חזי להקרבה.
אי בזמן הזה - מאי למימרא?
מהו דתימא נגזר דלמא נפיק רוב ראשו (וקדיש
ליה רחם)
וקשדי ביה מומא (והדר שדי ביה מומא, והוי מטיל מום
בקדשים) - (קא משמע לן דלא גזרינן, דהוא יזהר להטיל בו המום משעה שיצא מעט קודם שיצא
רוב ראשו, כדאמרינן בבכורות (דף לה.)
'גדייא באזניה': שהגדי יוצא דרך צדעיו ונראות האזנים תחלה, 'ואימרא בשפתיה' - שפי
הטלה יוצא תחלה).
ואימא הכי נמי?
אפילו הכי הא עדיפא מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה (הא עדיפא למישרי להטיל בו מום הואיל ועדיין לא קדיש כדי שלא יצטרך הכהן
לשהותו אלא ימהר לשוחטו, דאי לא שדינן ביה - בעי לשהויי עד שיפול בו מום, ואדהכי
והכי אתי לידי גיזה ועבודה).
לישנא אחרינא: הא קא משמע לן: חסירה עדיפא (כלומר: שמחסר ממנו אבר קודם יציאת רובו, ויעשנו בעל מום) דלא ניתי
ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה.
אם נקבה זבחי שלמים:
נקבה מי קא קדשה בבכורה (דבעי
לאיערומי עלה, דקאמר 'כיצד מערימין' וקחשיב להך)?
סיפא אתיא לבהמה דהקדש (דאם
חטאת היא, ונתעברה, ורוצה להערים שלא ילך למיתה - דולד חטאת למיתה אזיל - ישנהו
לקדושה אחרת, וקא משמע לן דוולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ולא במעי אמן, וכיון
דעדיין לא קדיש בקדושת אמו - מצי לארכובי עליה קדושה אחריתי דלכי מתייליד לא הוי
ולד חטאת).
לשון ירושלמי נקבה מי וכו'. (לשון התירוץ:) במבכרת דקדשים בבהמת הקדש, כדפרישית, והאי 'מבכרת' לאו דוקא, אלא
איידי דתנא רישא במבכרת דחולין - נקט נמי הכא לשון מבכרת
ילדה שני זכרים [אחד מהם יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה, ודמיו
חולין]:
אמרי: אי בהמה דהקדש (אמאי
השני ימכר לחייבי עולה?:) היאך דאקדיש עולה ליהדר עולה (האי
קמא דנפיק ליהוי עולה וא), אידך (לכי מתייליד) נהוי
בקדושתיה דאימיה?
סיפא (דילדה שני זכרים)
אתאן לבהמת חולין (והוי רישא וסיפא בחולין ומציעתא
בהקדש).
ילדה טומטום ואנדרוגינוס [רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אין קדושה חלה עליהן.]:
(תמורה כה,א)
אמאי אין קדושה חלה עליהן (ואפילו
אמצעיתא נמי קאי, דהוי ולדות קדשים ואפילו קדושת אמן אינה חלה עליהן, דהא סתם אין
קדושה קאמר)?
קסבר רבן שמעון בן גמליאל ולדות קדשים בהוייתן (כשהן נולדין) הן קדושין (והלכך אין שום קדושה חלה עליהן),
דאי סלקא דעתא ממעי אמן הן קדושין - אמאי אין קדושה חלה עליהן? הא תפסתינהו קדושה
דאימייהו (משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש)!?
אלא שמע מינה ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים (כולה
מתניתין - רבי שמעון היא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת הרשום באתר http://www.geocities.com/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address at
http://www.geocities.com/yeshol