דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף כג
(תמורה כב,ב)
גמרא:
טעמא דהקריב אחרת תחתיה, הא לא הקריב אחרת תחתיה – רועה;
מני?
רבנן היא, דאמרי 'אבודה בשעת הפרשה רועה';
אימא סיפא: 'המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש אחרים
תחתיהם יביא מאלו ומאלו והשאר יפלו לנדבה' טעמא מאלו ומאלו (דליכא למימר דנתכפרו בעלים באחרת), הא הביא (חטאת)
מאחד מהן (מאחת מן הציבורין) - השני יוליכו
לים המלח (ואף על גב דנמצא קודם כפרה, ולא היה אבוד אלא בשעת
הפרשה),
אתאן לרבי, דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה (כגון הנך מעות דנמצאו קודם כפרה,
ואזלו לים המלח אי לא מצי מייתי מאלו ומאלו: [ואין המעות הולכות לים המלח לרבנן,
ואפילו נתכפר באחד מן הציבורין לאחר שנמצא האבוד, הואיל וקודם כפרה נמצא])!
רישא רבנן וסיפא רבי?
הניחא לרב הונא (לקמן) דאמר רב
הונא אמר רב:
(תמורה כג,א)
'הכל מודים שאם משך אחת והקריבה - שהשניה מתה' - משכחת לה
כגון שמשך אחת מהן והקריב ודברי הכל (ואפילו לרבנן, דאמרי 'אבודה בשעת
הפרשה רועה' - מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו - דחה האחרת בידים, דגלי דעתיה
דלא איכפת ליה מינה, ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם –
מתה; וכי פליגי רבנן - היינו בבא לימלך, דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו - כגון
שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה, אמרינן
ליה: לך התכפר באבודה, ושאינה אבודה תרעה - הא נמי דקתני 'מאלו ומאלו'
דמשמע דאם הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח, ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה, כגון
שמשך מדעתו ולא נמלך: דהתם רבנן מודו, הלכך תנא הך תקנתא: יביא מאלו ומאלו, והך
תקנתא ניחא ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין,
ושאינן אבודין יפלו לנדבה);
אלא לרבי אבא אמר רב, דאמר: 'הכל מודים במתכפר בשאינה
אבודה - שאבודה מתה', (אלא לרבי אבא, דאמר: אפילו משך
מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה זאת שאינה אבודה, הואיל והיא לא נדחית
ולא נאבדה מעולם, ואף על גב דלא נמלך) על מה נחלקו?
במתכפר באבודה, דרבי סבר: מפריש לאיבוד כאיבוד דמי (המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד, וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו
דמת האבוד הנשאר, הכי נמי: כי מתכפר באבוד - מת שאינו אבוד), ורבנן סברי
לאו כאיבוד דמי (ועל כן הא דקתני 'מאלו ומאלו',
דמשמע: הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח - רבי
היא, ולא רבנן).
רישא סתם לן כרבנן סיפא סתם לן כרבי?
אִין, רישא רבנן סיפא רבי.
ומאי קמשמע לן? דפליגי רבי ורבנן? בהדיא קתני לה מחלוקת
רבי ורבנן בסיפא: 'המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת
הראשונה, והרי שתיהן עומדות: אחת מהן תקרב ושניה תמות - דברי רבי, וחכמים אומרים:
אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בעלים ואין מעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו
מאחר שכיפרו בעלים'?
הא קמשמע לן: דבר זה מחלוקת רבי ורבנן (הך סיפא, דקתני לפלוגתא בהדיא - הכי קאמר: דקאמר ליה דבר זה = הנך
בבי דלעיל דפליגי אהדדי - חדא רבי וחדא רבנן).
לשון ירושלמי: הניחא לרב הונא
דאמר 'הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב [שהשניה מתה] בין נתכפר באבוד בין
נתכפר כו'; מאי 'הקריב' דקתני רישא 'והקריב אחרת תחתיה'? - הקריב
לשחוט מדעתו, והכי קאמר: הקריב אחרת לשחיטה תחתיה, וסתם 'הקריב' מדעתו משמע,
ואחר כך - שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה - נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו -
תמות הנותרת, ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה, הואיל ולא נמלך, ורישא וסיפא
דברי הכל: דהשתא ליכא למידק מרישא 'הא לא הקריב רועה', דהא בדלא הקריב עסקינן;
וסיפא נמי: דקתני 'יביא מאלו ומאלו', אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח
- דברי הכל: דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלאא נמלך;
אלא לר' אבא כו' ורבנן סברי לאו כאבוד דמי ורועה אף על גב דמשך האבודה מדעתו
ודחה את זו;
השתא ליכא לתרוצי רישא 'מאי
'הקריב'? - לשחיטה מדעתו' דהא משום משיכה לא מהני מידי, אלא ודאי הקריב ממש, ואיכא
למידק 'הא לא הקריב - רועה השניה' וכגון דנתכפר בשאינה אבודה, ורבנן היא, דמפריש
לאבוד לאו כאבוד דמי; וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי; וסיפא - דמשמע דאי
מייתי מחד מינייהו ואפילו שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח - לאו כרבנן
היא; רישא רבנן וסיפא רבי
ואי קשיא: לרבי אבא נמי תריץ מאי
'הקריב' – לשחיטה, וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות, ורבי היא, דאמר 'אבודה בשעת
הפרשה מתה', ורישא וסיפא רבי היא?
לאו פירכא היא, דאם כן, אמאי נקט
'הקריב' כלל? ליתני 'הפריש' סתמא: דבשלמא לרב הונא נקט 'הקריב' לאשמועינן מדעתו:
דאם משך להקריב ולא נמלך - לא עשו לו תקנה.
גופא אמר רב הונא אמר רב: הכל מודים שאם משך אחת והקריבה,
שהשניה מתה; לא נחלקו אלא בבא לימלך: דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים (דלא איכפת לן אי מייתא שניה), ואמרינן "לך התכפר בשאינה
אבודה, ואבודה מתה", ורבנן סברי: עשו תקנה בקדשים, ואמרינן "לך התכפר
באבודה ושאינה אבודה תרעה". (והכי משמע מתניתין: אחת מהן תקרב
כדי שתמות השניה - שתקרב שאינה אבודה, ואבודה תמות - דברי רבי; וחכמים אומרים: אין
חטאת מתה כי האי גוונא דבא לימלך, דאמרינן ליה "התכפר באבודה", אלא ההיא
דנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים - ההיא ודאי מתה: דליכא תקנתא בהמלכה, והוא הדין נמי אם
נמצאת קודם ולא נמלך.)
מותיב רב משרשיא: ולא עשו תקנה בקדשים? והתניא (גבי שירי מנחה כתיב) (ויקרא ו,ט) [והנותרת ממנה יאכלו
אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדש בחצר אהל מועד יאכלוה] ''יאכלו' מה
תלמוד לומר (וקא דריש יאכלוה קרא יתירא הוא)? (וקאמר 'יאכלו' בלא ה"א) מלמד
שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין* ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע; 'יאכלוה' מה תלמוד לומר (ה"א דיאכלוה קדריש, דמשמע: יאכלוהָ לחודה)? שאם היתה אכילה מרובה (שיש
להן שירי מנחות הרבה) - אין
אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא נאכלת על הגסה'; מאי? לאו אפילו
רבי (ושמע מינה עשו תקנה בקדשים, דקתני 'לא יאכלו חולין עמה' כדי שלא תבוא לידי
נותר ותיפסל)
*(ואי קשיא: הא אין מכניסין חולין לעזרה? - הא לא קשיא: יאכלום מבחוץ ואחר
כך יכנסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השבע, אכילה הוגנת.)
לא, רבנן.
ורבי אבא אמר רב: הכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה
מתה; על מה נחלקו? - דמתכפר באבודה: דרבי סבר מפריש לאיבוד כאיבוד דמי, ורבנן סברי
לאו כאיבוד דמי.
תנן ((יומא פ"ו מ"א, דף סב.) גבי שעירי יום הכפורים, והכי פרישית לה לעיל (דף כב:)): 'השני
ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה' - הא דיחיד מתה,
ואמר רב (במסכת
יומא (דף סד.)): בעלי חיים אינן נידחין (ולא נדחה הראשון במיתת חבירו, והוא
יקרב,):
כשהוא מתכפר - בשני שבזוג ראשון מתכפר (ושני שבזוג שני ירעה),
ואידך בתרא הוה ליה כמפריש לאיבוד (דמפני הראשון שמת הפרישו שנים
האחרים),
וטעמא – דציבור, הא דיחיד מתה;
(תמורה כג,ב)
מאי? לאו אפילו רבנן (ושמע
מינה כאבודה דמי, דנתכפר בראשון, חבירו של אבוד, וזה שלא נאבד לא הוא ולא חבירו
אזלי למיתה אי הוו דיחיד, אלמא טעמייהו דרבנן לאו משום הכי הוא)?
לא, רבי היא.
תנן: 'המפריש חטאת ואבדה, והקריב אחרת תחתיה – תמות'
טעמא דהקריבה, הא לא הקריבה תרעה, לא שנא מתכפר באבודה לא שנא מתכפר בשאינה אבודה,
לא שנא משך ולא שנא לא משך, תיובתא דתרוייהו (דרב
הונא ודרבי אבא)!?
מילתא דפסיקא ליה קתני, מילתא דלא פסיקא ליה לא קתני (כלומר: לא תימא 'הא לא הקריב רועה', דזימנין דרועה וזימנין דמתה, כגון:
לרב הונא, משך ושוב הקריב אפילו האבודה - שאינה אבודה מתה, בא לימלך רועה; ולרבי
אבא - בין משך בין נמלך, אם נתכפר בשאינה אבודה - אבודה מתה, ואם באבודה נתכפר -
זו רועה; והאי דקתני הקריב קודם מציאת הראשונה - משום דהא פסיקא ליה דמתה, ואין
חילוק בדבר,
ומשום הכי לא תנא 'נמצאת קודם כפרה
מתה' ולוקמא לרב הונא בדלא נמלך ולרבי אבא בנתכפר בשאינה אבודה: משום דהיכא דנמצאת
קודם כפרה - מילתא דלא פסיקא היא, דבעי לשוויי חילוק אי זו רועה ואי זו מתה).
(לישנא אחרינא: הא נמצאת מעיקרא -
תרעה; הניחא דקריב האבודה כו' והיינו הך, אלא שלשון ירושלמי הוא.
וניתני נמצאת מעיקרא – כלומר: ניתני נמצא מעיקרא ואחר כך תמות, ונוקמה לדרב הונא בנמשך ולרבי
אבא בנתכפר בשאינה אבודה?
ומשני: מילתא דפסיקא ליה קתני
כו':)
תנן: 'המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש אחרים תחתיהם
ואחר כך נמצאו המעות - יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה' טעמא דמתכפר
מאלו ומאלו, הא מאחד (מחד מינייהו) יוליכם (יוליך השני) לים המלח, לא שנא מתכפר באבודה ולא שנא מתכפר בשאינה
אבודה, ולא שנא משך ולא שנא לא משך (וקסלקא דעתא דדברי הכל היא, אלמא
טעמייהו דרבנן לאו בהכי הוא), תיובתא דתרוייהו?
הכא נמי: מילתא דפסיקא ליה קתני, ומילתא דלא פסיקא ליה לא
קתני (כלומר: לא תימא הא מחד מינייהו ילכו לים המלח, דזימנין אזלי לים המלח
וזימנין לנדבה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והאי דתנא 'מאלו' ולא תנא 'יביא
מאחד מהן' - משום דמילתא דפסיקא ליה קתני: דהאי ודאי תקנתא גמורה היא, בלא שום
חילוק, אבל אי תנא 'יביא מאחד מהן' בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא, ולרבי
אבא בין אבודין לשאינן אבודין).
אמר רבי אמי: המפריש שני ציבורי מעות לאחריות (שאם יאבד אחד מהן יתכפר בחבירו) - מתכפר באחד מהן, ושני יפלו לנדבה.
אליבא דמאן?: אילימא אליבא דרבי - פשיטא דיפלו לנדבה: עד
כאן לא קאמר רבי אלא במפריש לאבוד, אבל לאחריות - מודה!
ואלא אליבא דרבנן?: פשיטא ליה דיפלו לנדבה: קל וחומר: השתא
מפריש לאיבוד אמור רבנן לאו כאיבוד דמי, לאחריות מיבעיא?
ואלא אליבא דרבי שמעון איצטריכא ליה (דאמר באידך פירקין דלעיל (דף טו.)
'חמש חטאות מתות' ולית ליה רועה לגמרי שיפלו דמים לנדבה ['ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו
לנדבה']):
מהו דתימא לית ליה לרבי שמעון נדבה (גבי חטאת, דכי היכי דלית ליה גבי
בהמות - לית ליה נמי גבי מעות) - קא משמע לן דאית ליה נדבה.
[לישנא אחרינא שטמ"ק ח] אילימא
אליבא דרבנן, השתא יש לומר אבודה בשעת הפרשה רועה, שני צבורי מעות לא כל שכן?
אלא לרבי: עד כאן לא קאמר רבי אלא אבודה בשעת הפרשה, אבל
שני צבורי מעות - לא.]
ומי מצית אמרת דלית ליה נדבה לרבי שמעון? והתנן [שקלים
פ"ו מ"ה]: 'שלשה עשר
שופרות היו במקדש, והיה כתוב עליהן 'תיקלין חדתין' (מי
שלא הביא שקלו באדר - מביאו כל השנה, ונותנו באותו שופר, וכשיגיע אחד מן השלשה
פרקים שתורמין את הלשכה - נותנן בלשכה ונתרם עם שאר כסף שבלשכה), ו'עתיקין' (והשני כתוב בו 'עתיקין': מי שלא הביא שקלו אשתקד - מביאו לשנה הבאה ונותנו
שם, והן עושין מהן חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר, שהרי ממוֹתר שירי הלשכה לבד
נעשה, כאותה ששנינו (שקלים פ"ד מ"ב)
'מותר שירי הלשכה ממנה היו עושין חומות העיר כו', והאי - מוֹתר הוא: שאילו
היה שם - היה נשאר), 'קינין' (מי שהיה מחוסר כפרה, כגון זב וזבה ויולדת ומצורע, שהן מביאין קן - מביא
מעות ונותן שם, ואוכל בקדשים לערב בחזקת שהוקרבה כפרתו, שאין בית דין של כהנים
עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר כדי שלא יאכל מחוסר כפרה בקדשים), ו'גוזלי עולה' (ברביעי כתוב כן; והמתנדב בני יונה לנדבת עולת העוף - מביא מעות ונותן בו), 'עצים' (בחמישית
כתוב 'עצים': שהמתנדב עצים למערכה - מביא מעות ונותן לתוכו), ו'לבונה' (בששי כתוב 'לבונה': שהמתנדב לבונה
- מטיל מעות לתוכו), ו'זהב
לכפרת' (המתנדב לכלי שרת - מביא ונותן בו; לישנא אחרינא וזהב
לכפורת: המתנדב כלי שרת מביא ונותן; 'כפורת' היינו מזרק, ובספר עזרא [א,י] כתיב כפורי זהב [שלשים
כפורי כסף משנים ארבע מאות ועשרה כלים אחרים אלף]
ומשום הכי נראה לי שהוא עיקר, משום דקדשי בדק הבית לא היו באין למקדש אלא ליד
הגזבר), וששה לנדבה (וששה שופרות היו לנדבת צבור הבאה מן המותרות דחטאות ואשמות, וכל הנך
דאמרינן 'יפלו דמיו לנדבה'; ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) מפרש הני ששה כנגד מי)', ותני עלה: 'ששה לנדבה: לעולה הבאה מן המותרות, שאין עורה לכהנים (אלא חוזרין ומוכרין אותו ולוקחין בהמות לעולה לקיץ המזבח) - דברי רבי יהודה; אמר לו רבי נחמיה
- ואמרי לה רבי שמעון: אם כן בטלה מדרשו ששל יהוידע הכהן!'
דתניא: 'זה מדרש דרש יהוידע הכהן: (ויקרא
ה,יט) אשם הוא
[אשם
אשם לה'] - כולו,
להביא כל דבר הבא ממותר חטאות ואשמות ליקח בדמיו עולות; הבשר לשם ועורות לכהנים',
אלמא אית ליה נדבה!
לרבי שמעון איצטריך: סלקא דעתך אמינא 'כי אית ליה נדבה
לרבי שמעון - בחד סידרא (וכגון הפריש שתי ציבורי מעות
לחטאתו, והוזלו הטלאים וניתותרו מן המעות)
(תמורה כד,א)
אבל בתרי סדרי לא (כגון הפריש שני צבורי מעות לאחריות
ונתכפר באחד, דדחי להו לאינך, אימא לית ליה) - קא משמע לן (רבי
אמי).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת הרשום באתר http://www.geocities.com/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address at
http://www.geocities.com/yeshol