דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף כב
(תמורה כא,ב)
תרומה
פרק רביעי ולד חטאת [כא,ב]
משנה:
ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה – ימותו;
ושעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום (קודם שנתכפר באחרת): אם
משכפרו הבעלים (אם כיפרו הבעלים אחרי כן באחרת) תמות (ואפילו לרבנן דאמרי לקמן, ופליגי עליה דרבי דאין חטאת
מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים - בהא מודו, הואיל ואיכא תרתי לריעותא: דאבדה
ונמצאת בעלת מום; ולהכי נקט בעלת מום: דאי תמימה - הואיל ונמצאת קודם כפרה, אפילו
כיפרו הבעלים שוב באחרת - רועה) ואינה עושה
תמורה,
(תמורה כב,א)
המשך המשנה
לא נהנין (מדרבנן) ולא מועלין (דאם נהנו - פטורין מקרבן מעילה, דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין - אזלא
קדושתה),
(אתרוייהו קאי:) ואם
עד שלא כיפרו הבעלים (כלומר כל זמן שלא כפרו הבעלים שלא
רצה להתכפר באחרת) - תרעה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בדמיה אחרת (ואעיברה שנתה קאי, ולא אאותה שאבדה ונמצאת בעלת מום, דהא מסאבא וקיימא,
ותימכר מיד ויביא בדמיה אחרת), ועושה תמורה (הואיל ודמים מתירין ליקרב, דהכי
אמרינן בפרקין דלעיל (דף כ.), דדבר הרועה להסתאב עושה
תמורה),
ומועלין בה.
גמרא:
מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי (אלא
פליגי לה, כלומר: מאי שנא דתני לה בתרי בבי ולא תנא כולהו חמש חטאות ביחד, אלא
מפסיק בין שלש קמאי ושני בתראי)?
רישא פסיקא ליה (דלעולם מתות ואפילו לא כיפרו
הבעלים) וסיפא
לא פסיקא ליה.
למה לי למיתנייה גבי מעילה, למה לי למיתנייה גבי תמורה (דכולה הך מתניתין תנינן גבי מעילה: שיש שם פרק אחד שמתחיל 'ולד חטאת
ותמורת חטאת' וכולה מתניתין (דף יא:))?
תנא הכא תמורה, ואיידי דתנא תמורה תנא נמי מעילה, ואיידי
דתנא גבי מעילה מעילה - תנא נמי תמורה.
אמר ריש לקיש: חטאת שעיברה שנתה - רואין אותה כאילו עומדת
בבית הקברות (כלומר: כל מקום שהיא שם - רואין אותה כאילו היא עומדת
בבית הקברות: שאין כהן יכול ליכנס אחריה ולשוחטה) ורועה (עד שתסתאב).
תנן 'שעיברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו
בעלים מתה' - תיובתא דריש לקיש (דפסיק ואמר 'רועה', ומשמע: אפילו
כיפרו הבעלים)!?
אמר לך ריש לקיש: כי קתני רישא 'מתה' - אאבדה
ונמצאת בעלת מום, אם אחר שכיפרו בעלים – תמות. (ולקמן
פריך: אם כן, 'עברה שנתה' למאי הלכתא קתני לה בהדי הנך דמתות.)
אי הכי, אימא סיפא 'אם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד
שתסתאב', ואי בעלת מום הא מסאבא וקיימא?
אמר רבה: הכי קאמר: (שעברה
שנתה או) שאבדה
ונמצאת בעלת מום עובר אם אחר שכפרו בעלים מתה (ואפילו
כיפרו הבעלים אחרי כן: הואיל ואיכא תרתי לריעותא - מתה) אם קודם
שכיפרו בעלים (כלומר: שלא רצו להתכפר באחרת) תרעה עד
שתסתאב במום קבוע, ותימכר (והשתא ליכא למיפרך 'הא מסאבא
וקיימא', דאין בהמת קדשים נמכרת על מום עובר) (וא'עברה שנתה' לא קאי כלל).
אמר רבא: שתי תשובות בדבר, חדא: דאם כן (כלומר: הואיל וכבר נפל בה מום עובר) 'ישמור' מיבעי ליה למיתני (כלומר: ימתין אולי יעשה מום זה קבוע [תוספות: היינו 'תרעה'? לכן נראה
לפרש: ישמור אותה אולי תתרפא וחזיא להקרבה]), ועוד: 'שעיברה שנתה' למאי הלכתא
קתני (הואיל ולאו עלה איירי שום דינא)?
אלא אמר רבא: הכי קתני: עברה שנתה ואבדה (ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת), או אבדה ונמצאת בעלת מום (דאיכא נמי תרתי לריעותא): אחר שכיפרו הבעלים – מתה, קודם
שכיפרו הבעלים (שאין רוצים להתכפר באחרת) - תרעה (הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה) עד שתסתאב ותימכר (וכי אמר רבי שמעון בן לקיש דאפילו כיפרו הבעלים אחרי כן רועה - בלא אבדה:
דחדא הוא דאיכא לריעותא); וצריך למיתני 'אם אבדה' גבי בעלת מום וגבי עברה שנתה:
דאי תנא גבי שעיברה שנתה, הוה אמינא 'התם הוא דמהניא לה אבידה (מועלת בה להביאה למיתה): משום דלא חזיא למילתה (אפילו קודם אבידה, דבת שנתה
כתיב (במדבר טו,כז*) , וזו עברה שנתה, ופסול
הגוף הוא),
אבל בעלת מום - דאי לא מומא חזיא - אימא (פסול חסרון בעלמא, והואיל ונמצאת
קודם כפרת השניה - תרעה ו)לא תהני ליה אבידה (למות)';
ואי תני גבי בעלת מום, [הוה אמינא:]
'התם הוא דמהניא לה אבידה: משום דלא חזיא להקרבה (בשום
קרבן),
אבל עיברה שנתה - דחזיא להקרבה (בשאר קרבנות) - אימא לא
תהני לה אבידה' – צריכא.
[##*בת
שנתה כתיב בבמדבר טו,כז,
וכן במדבר ו,יד – בחטאת נזיר, וכן
בויקרא יד,י בחטאת מצורע; ובבמדבר הפרשה נדרשת לחטאת עבודב זרה; אם כן הוו שלשה
כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים לחטאת חלב!?]
(וכל
הנך דבעיין תרתי לריעותא - היינו כי נמצאת קודם כפרת שניה, אבל נמצאת לאחר כפרה - אפילו
אין שם ריעותא דאיבוד - מתה)
ומי אמר רבא הכי (דהיכא דנפסלה קודם לאיבוד מהני לה
איבוד למות)? והאמר רבא 'אבידה דלילה לא שמה אבידה (אם
אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה - לאו שמה אבודה ואפילו לרבידאמר אפילו נמצאת קודם
כפרה מתה - האי אינה מתה: דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת -
לאו שמה 'אבודה', ורועה אם נתכפר בחברתה, והכי נמי הואיל ועברה שנתה לא חזיא
לאקרובי - לא תיהני ביה אבודה)'.
לא דמי: אבידה דליליא לא חזיא לא לגופה ולא לדמי (שאין דמיה ראויין ליקרב בשעת אבידתה, דאין קרבן בלילה), אבל
הא - נהי דלגופה לא חזיא, לדמי חזיא (קודם שאבדה).
תנן: (במסכת יומא (פ"ו
מ"א, דף סב.) גבי שעירי יום הכפורים: מת - אותו
של עזאזל - מביא שנים מן השוק, ומגריל, ומשלח האחד, ו)השני ירעה עד
שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה' - הא דיחיד
(כי האי גוונא) מתה, ואמר רבי יוחנן (במסכת יומא
(דף סד.)):
בעלי חיים נדחין (ונדחה שני שבזוג ראשון כשמת חבירו
לעולם),
וכשהוא מתכפר - בשני שבזוג שני מתכפר, ואידך קמא הוה ליה (דחוי
כשמת חבירו) כי עיברה שנתה (כאילו עברה שנתו),
וטעמא (דאינה מתה) דציבור (משום דחטאת צבור היא), הא
דיחיד (ואף על גב דליכא שום אבידה) מתה (משום
דיחוי דקמא: מאחר שנתכפר באחר, אלמא תרתי לריעותא לא בעינן, וקשיא לרבא) !?
אמר לך (רבא): (ודאי היכא דאיכא דיחוי ונתכפר באחר - מתה בלא שום אבידה, ולריש לקיש ודאי
תיקשי, וכדתריצנא לעיל: עברה שנתה ואבדה - לריש לקיש תריצנא, ולדידי לא סבירא לי;
ואי משום 'אבדה ונמצאת בעלת מום' קשיא לך אמאי נקט 'בעלת מום'? תמות משום אבדה
לחודה, הואיל ושוב נתכפר באחרת? - לא קשיא) דחויין לחוד ואבודין לחוד (ואף על גב דאבדה - בעינן ריעותא אחריתי; כך שמעתי, לא יותר) מאי
טעמא? אבודין דעתיה עליהון דילמא משתכחין, דחויין לא הדרי מתחזיין.
(תמורה כב,ב)
גופא: אמר רבא: 'אבודה דלילה לא שמה אבודה' (קסלקא דעתא דלא היתה אבודה אלא בלילה, ובעלות השחר נמצאת, ולא משכחת לה
דתיהוי אבודה בשעת כפרה: דהא בלילה לא קרבה חברתה) - אליבא
דמאן?: אילימא אליבא דרבנן מאי איריא אבודה דלילה? אפילו אבודה דיום נמי (שנמצאת קודם כפרת חברתה), דאמרי רבנן (במתניתין) 'אבודה
בשעת הפרשה (כלומר: בשעה שעדיין חברתה שהפריש תחתיה מופרשת ועומדת:
שלא קרבה קודם מציאתה של זו) – רועה' (דקתני 'וחכמים אומרים: אין חטאת
מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים'), ואלא אליבא דרבי (דאמר תמות, וקא משמע לן רבא) עד כאן לא קאמר רבי אלא אבידה דיום,
אבל אבידה דלילה אפילו רבי מודה דלרעייה אזלא (הואיל
ואי נמי קיימא לקמן לא מצי לאקרובה בלילה - לאו אבודה היא)?
איבעית אימא: לעולם אליבא דרבנן, והכא במאי עסקינן? - באבדה
בשעת כפרה (שאבדה בלילה ושוב לא נמצאת עד שנתכפר באחרת): עד
כאן לא קאמרי רבנן אבדה בשעת כפרה מתה אלא היכא דעיקר אבידתה (תחילת אבידתה) ביום, אבל היכא דעיקר אבידתה בלילה – לא.
אמר אביי: נקטינן: אבודה (בשעת
כפרה מתה) ולא
גנובה (ואם החזירה לו לאחר כפרה – רועה, ויפלו דמיה לנדבה), אבידה ולא
גזולה.
היכי דמי אבידה?
אמר רבי אושעיא: אפילו אחת בעדרו (שנתערבה
לו בעדרו, אף על גב דקא חזי לכולהו, הואיל ואינו מכיר בה אלא לאחר כפרה - הויא
'אבודה') ואפילו
אחת באחת (אחת של חטאת באחת של חולין);
ורבי יוחנן אמר: אחורי הדלת.
איבעיא להו: היכי קאמר: אחורי הדלת הוא, דליכא דקא חזי
לה, אבל אבראי (שהלכה למדברות ונתערבה בבהמות של אחרים ואותן אחרים
עצמן אינם מכירין בה, אפילו הכי, כיון) דאיכא דחזי לה (דאותן
אחרים חזו לה, ואף על גב דאין מכירין אותה) (לישנא
אחרינא: אבל בעדר, דקחזי לה, דהא חזי להו איהו לכולהו, אף על גב דאין מכיר
בה? ופליגי – כלומר: שיפרישנו מהן לאחר זמן כשיכירנה)- לא הויא
אבודה? או דילמא אחורי הדלת: דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה, וכל שכן אבראי דלא
קחזי לה (איהו לגמרי) (לישנא אחרינא: וכל שכן בעדר,
דלא קא ידע שאינו מכיר אי זו היא)?
תיקו.
אמר רב פפא: גמרינן: אבודה ממנו ולא מרועה לא הויא אבודה,
וכל שכן אבודה מרועה ולא אבודה ממנו; אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר בה
מאי?
תיקו.
בעי רב פפא: אבודה (בשעה
שדם חברתה) בכוס (שאבדה והפריש אחרת, ושחטה, וקיבל
דמה, ובעודו דם בכוס נמצאת זו) - מהו?
אליבא דמאן?: אילימא אליבא דרבי, האמר אבודה בשעת הפרשה (כלומר: שנמצאת בעוד שחברתה קיימא) מתה (וכל
שכן הכא שנשחטה כבר, ואיכא למימר כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וכאבודה בשעת כפרה
דמיא)!
אלא כי קמיבעיא ליה - אליבא דרבנן: מי אמרינן כי אמרי רבנן '(אבודה) בשעת
הפרשה רועה (ואפילו נתכפרו הבעלים שוב באחרת)' - (הני מילי שנמצאת) קודם שיקבל דמה (של חברתה) בכוס, אבל
הכא סבירא להו 'כל העומד ליזרק כזרוק דמי'? או דלמא כמה דלא אזדריק דם - כי אבדה
בשעת הפרשה דמיא, ורעיא?
ואיכא דאמרי: לעולם אליבא דרבי (ולאו
בשתי בהמות מיבעי ליה); כי קמיבעיא ליה (בבהמה אחת): כגון שקיבל
דמה בשתי כוסות ואבד אחד מהן (בשעת זריקת חבירו);
ואליבא דמאן דאמר (במסכת יומא, בפרק 'הוציאו לו') 'כוס
עושה חבירו דחוי (דחטאת שקיבל דמה בארבע כוסות, ונתן
מן האחת ארבע מתנות כדין חטאת - עשאן לאלו דחויין, ושיריו נשפכין ליסוד והן נשפכין
לאמה)' לא
תיבעי לך (דודאי פסולה החטאת: דהתם דכולהו לקמן הוא דהוי הזבח
כשר אף על גב דהשלש כוסות נשפכין לאמה, דהא איתכשר בארבע מתנות, אבל הכא דאבד
האחד, כיון דאילו הוה קמן הוי דיחוי לישפך לאמה, השתא כי אבד הוי להו תרתי לריעותא,
כחטאת שעברה שנתה ואבדה, והזבח גופיה פסול), כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר 'כוס
עושה חבירו שיריים (שכולן נשפכים ליסוד)':
הני מילי היכא דאיתנהו לתרוייהו, דכל היכא דבעי זריק, אבל הכא (דאבדה) הא ליכא (מהניא ליה אבודה למיהוי דיחוי,
דלאו אדעתא דידיה זריק, והוה ליה דיחוי ואבוד, ופסול הזבח)? או דלמא לא
שנא?
תיקו.
משנה [ב]:
המפריש חטאת ואבדה והקריב אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת
הראשונה – תמות (ואפילו נמצאת תמימה, הואיל וכבר
כיפרו הבעלים; דכי בעינן תרתי לריעותא - היכא דנמצאת ואחר כך כיפרו הבעלים);
המפריש מעות לחטאתו ואבדו והקריב חטאת תחתיהם ואחר כך
נמצאו המעות - יוליכם לים המלח (כל היכא דאי הוה חטאת הוה מתה -
מעות נמי אזיל לים המלח).
משנה [ג]: המפריש
מעות לחטאת ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן ולא הספיק ליקח חטאת מהן עד שנמצאות
הראשונות - יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה (יערבו
יחד, דכיון דמתרוייהו מייתי - לא הוו 'חטאת שכיפרו בעליה באחרת'; אבל אי הוה מייתו
מחד מינייהו - מידחו אחריני, דהוו להו דמי חטאת שכיפרו בעלים באחרת; אבל כי מייתי
מאלו ומאלו - ליכא חטאת שכפרו בעלים, והוי כשאר מוֹתר חטאת, דאזיל לנדבה);
המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש חטאת תחתיהן: לא הספיק
להקריבה עד שנמצאו המעות, והרי חטאת בעל מום - תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר
יפלו לנדבה (אבל אם היתה תמימה - תיקרב היא, והמעות ילכו לים המלח,
הואיל וכיפרו הבעלים באחרת; וכל הנך אליבא דרבי (ה) כז]);
המפריש חטאת ואבדה, והפריש מעות תחתיה, ולא הספיק ליקח
מהן חטאת עד שנמצא חטאתו והרי היא בעלת מום - תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר
יפלו לנדבה;
המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה: לא הספיק להקריבה
עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן בעלת מום - ימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר
יפלו לנדבה;
המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה: לא הספיק להקריבה
עד שנמצאת הראשונה, היו שתיהן תמימות - אחת מהן תיקרב חטאת והשניה תמות - דברי
רבי;
וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו
הבעלים, ואין המעות הולכים לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים (ואפילו נתכפר באחת מן הצבורין לאחר שנמצא האבוד הואיל וקודם כפרה נמצא).
משנה [ד]: המפריש
חטאת והרי היא בעלת מום - מוכרה ויביא בדמיה אחרת;
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אם קרבה שניה עד שלא נשחטה (הראשונה בבית לוקח לאכילת חולין) – תמות (אף
על פי שהיא חולין), שכבר כיפרו הבעלים (דחטאת
שכיפרו הבעלים היא).
גמרא:
טעמא דהקריב אחרת תחתיה, הא לא הקריב אחרת תחתיה – רועה;
מני?
רבנן היא, דאמרי 'אבודה בשעת הפרשה רועה';
אימא סיפא: 'המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש אחרים
תחתיהם יביא מאלו ומאלו והשאר יפלו לנדבה' טעמא מאלו ומאלו (דליכא למימר דנתכפרו בעלים באחרת), הא הביא (חטאת) מאחד
מהן (מאחת מן הציבורין) - השני יוליכו לים המלח (ואף
על גב דנמצא קודם כפרה, ולא היה אבוד אלא בשעת הפרשה), אתאן לרבי,
דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה (כגון הנך מעות דנמצאו קודם כפרה,
ואזלו לים המלח אי לא מצי מייתי מאלו ומאלו: [ואין המעות הולכות לים המלח לרבנן,
ואפילו נתכפר באחד מן הציבורין לאחר שנמצא האבוד, הואיל וקודם כפרה נמצא])!
רישא רבנן וסיפא רבי?
הניחא לרב הונא (לקמן) דאמר רב
הונא אמר רב:
(תמורה כג,א)
'הכל מודים שאם משך אחת והקריבה - שהשניה מתה' - משכחת לה
כגון שמשך אחת מהן והקריב ודברי הכל (ואפילו לרבנן, דאמרי 'אבודה בשעת
הפרשה רועה' - מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו - דחה האחרת בידים, דגלי דעתיה
דלא איכפת ליה מינה, ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם – מתה;
וכי פליגי רבנן - היינו בבא לימלך, דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו - כגון שהפריש
חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה, אמרינן ליה: לך
התכפר באבודה, ושאינה אבודה תרעה - הא נמי דקתני 'מאלו ומאלו' דמשמע דאם
הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח, ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה, כגון שמשך מדעתו
ולא נמלך: דהתם רבנן מודו, הלכך תנא הך תקנתא: יביא מאלו ומאלו, והך תקנתא ניחא
ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין, ושאינן אבודין
יפלו לנדבה);
אלא לרבי אבא אמר רב, דאמר: 'הכל מודים במתכפר בשאינה
אבודה - שאבודה מתה', (אלא לרבי אבא, דאמר: אפילו משך
מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה זאת שאינה אבודה, הואיל והיא לא נדחית
ולא נאבדה מעולם, ואף על גב דלא נמלך) על מה נחלקו?
במתכפר באבודה, דרבי סבר: מפריש לאיבוד כאיבוד דמי (המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד, וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו
דמת האבוד הנשאר, הכי נמי: כי מתכפר באבוד - מת שאינו אבוד), ורבנן סברי
לאו כאיבוד דמי (ועל כן הא דקתני 'מאלו ומאלו',
דמשמע: הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח - רבי
היא, ולא רבנן).
רישא סתם לן כרבנן סיפא סתם לן כרבי?
אִין, רישא רבנן סיפא רבי.
ומאי קמשמע לן? דפליגי רבי ורבנן? בהדיא קתני לה מחלוקת
רבי ורבנן בסיפא: 'המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת
הראשונה, והרי שתיהן עומדות: אחת מהן תקרב ושניה תמות - דברי רבי, וחכמים אומרים:
אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בעלים ואין מעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו
מאחר שכיפרו בעלים'?
הא קמשמע לן: דבר זה מחלוקת רבי ורבנן (הך סיפא, דקתני לפלוגתא בהדיא - הכי קאמר: דקאמר ליה דבר זה = הנך
בבי דלעיל דפליגי אהדדי - חדא רבי וחדא רבנן).
לשון ירושלמי: הניחא לרב הונא
דאמר 'הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב [שהשניה מתה] בין נתכפר באבוד בין
נתכפר כו'; מאי 'הקריב' דקתני רישא 'והקריב אחרת תחתיה'? - הקריב
לשחוט מדעתו, והכי קאמר: הקריב אחרת לשחיטה תחתיה, וסתם 'הקריב' מדעתו משמע, ואחר
כך - שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה - נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו - תמות
הנותרת, ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה, הואיל ולא נמלך, ורישא וסיפא דברי הכל:
דהשתא ליכא למידק מרישא 'הא לא הקריב רועה', דהא בדלא הקריב עסקינן; וסיפא נמי:
דקתני 'יביא מאלו ומאלו', אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח - דברי הכל:
דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלא נמלך;
אלא לר' אבא כו' ורבנן סברי לאו כאבוד דמי ורועה אף על גב דמשך האבודה מדעתו
ודחה את זו;
השתא ליכא לתרוצי רישא 'מאי 'הקריב'?
- לשחיטה מדעתו' דהא משום משיכה לא מהני ממידי, אלא ודאי הקריב ממש, ואיכא למידק 'הא
לא הקריב - רועה השניה' וכגון דנתכפר בשאינה אבודה, ורבנן היא, דמפריש לאבוד לאו
כאבוד דמי; וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי; וסיפא - דמשמע דאי מייתי מחד
מינייהו ואפילו שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח - לאו כרבנן היא; רישא
רבנן וסיפא רבי
ואי קשיא: לרבי אבא נמי תריץ מאי 'הקריב'
– לשחיטה, וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות, ורבי היא, דאמר 'אבודה בשעת הפרשה מתה',
ורישא וסיפא רבי היא?
לאו פירכא היא, דאם כן, אמאי נקט 'הקריב'
כלל? ליתני 'הפריש' סתמא: דבשלמא לרב הונא נקט 'הקריב' לאשמועינן מדעתו: דאם משך
להקריב ולא נמלך - לא עשו לו תקנה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת הרשום באתר http://www.geocities.com/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .