דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף טז
(תמורה טו,ב)
במתניתא תנא: 'כל
אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה - לא היה בהם שום
דופי; מכאן ואילך היה בהן שום דופי' (קסלקא דעתא דופי של חטא לא היה
באשכולות שעמדו פרנסים של ישראל);
והתניא: 'מעשה בחסיד אחד שהיה גונח (פלניי"ט בלע"ז: צועק
מכאב לבו, כמו 'גנוחי גנח' באימיה דסיסרא (שופטים ה,כח בתרגום בבבלי
ראש השנה לג,ב)) מלבו, ושאלו
לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית, והביאו עז, וקשרו לו בכרעי
מיטתו, והיה יונק ממנה חלב; למחר נכנסו חביריו לבקרו; כיון שראו העז - אמרו
'ליסטים מזויין (בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת
ורועה בשדות אחרים) בתוך ביתו
ואנו נכנסים לבקרו'? ישבו ובדקו ולא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד, ואף הוא
בשעת מיתתו אמר: יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא של אותה העז בלבד: שעברתי על דברי
חבירי, שהרי אמרו חכמים 'אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל'; וקיימא לן
כל היכא דאמר 'מעשה בחסיד אחד' - או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר אילעאי,
ורבנן (והנך רבנן: רבי יהודה בר אילעאי ורבי יהודה בן בבא) בתר יוסף בן
יועזר איש צרידה דרי דרי הוו (כלומר: אחר יוסף בן יועזר הוו אלו
לאחר דורות הרבה, וקתני דלא מצאו בהן עון - אלמא לא היה בהן דופי)!?
(תמורה טז,א)
אמר רב יוסף: דופי של סמיכה קתני (דעד
יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר: שעדיין לא נתמעט הלב; ולהכי נקט
סמיכה: דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם, ומיוסף בן יועזר ואילך היה
בהן 'דופי של סמיכה': שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב, כדאמרינן בחגיגה (דף
טז.): 'שמאי אומר לסמוך והלל אומר שלא לסמוך').
והא יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג בסמיכה (במסכת חגיגה (שם))?
כי איפליג בה - בסוף שניה, דבצר ליבא (שנתמעט הלב בסוף שנותיו).
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו
בימי אבלו של משה (אם מתה אם רועה - היא מאותם הלכות);
אמרו לו ליהושע: שאל!
אמר להם: (דברים ל,יב) לא
בשמים היא [לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה].
אמרו לו לשמואל: שאל!
אמר להם: אלה המצות [במדבר
לו,יג:
אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו]
שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
אמר רבי יצחק נפחא: אף חטאת שמתו
בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה.
אמרו לפנחס: שאל!
אמר להם: 'לא בשמים היא'.
אמר לו לאלעזר: שאל!
אמר להם: 'אלה המצות' - שאין
נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
(יהושע
שאלו תחלה, ואחריו שמואל, ואחריו פנחס, ואחריו אלעזר: יזפ"ש = יהושע אלעזר
פנחס שמואל; יפל"ל = יהושע פנחס אלעזר שמואל [כנראה יש שתי גירסאות בסדר
השאלות; ופלא שישאלו את פנחס לפני אלעזר אביו, שהיה כהן גדול אחרי אהרן])
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר
לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!
אמר לו: רבי! כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא
כך כתבת בי (שמות לג,יא) [ודבר ה' אל משה פנים אל
פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה] ומשרתו יהושע בן נון נער
לא ימיש מתוך האהל!
מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו (מיהושע) שלש
מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות (בעון שגרם להחליש דעתו של משה:
שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו), ועמדו כל ישראל להרגו (עד שיאמר להם); אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה,
שנאמר (יהושע א,א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר
ה' [אל
יהושע בן נון משרת משה לאמר: פסוק ב: משה עבדי מת ועתה קום
עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל].
במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין (מדרשי קל וחומר) וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. ('דקדוקי סופרים' מפרש בשקלים (דף ח.)
שעשו התורה ספירות ספירות, כגון ט"ו נשים פוטרות צרותיהן, י"ג דברים
נאמרו בנבלת עוף טהור, חמשה לא יתרומו - שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו,
ומאותן דקדוקין שעדיין לא צירפום - נשתכחו בימי אבלו של משה.)
אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך
פלפולו, שנאמר (יהושע טו,יז) וילכדה עתניאל בן קנז
אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה (וילכדה
עתניאל - לקרית ספר, ומאי 'קרית ספר'? - הלכות).
ולמה נקרא שמה 'עכסה'?
שכל הרואה אותה כועס על אשתו (מתוך
יופיה).
(יהושע טו,יח) ויהי בבואה ותסיתהו לשאל
מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור [ויאמר לה כלב מה לך];
מאי 'ותצנח'?
אמר רבא אמר רבי יצחק: (ותצנח
- לשון צווחה = צועקת:) אמרה לו: מה חמור זה, כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק
- כך אשה: כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת.
(יהושע טו,יט) ותאמר תנה לי ברכה כי
ארץ הנגב נתתני - בית שמנוגב מכל טובה (חרב
ויבש מכל טוב) - ונתתה לי גולות מים (שהתורה נקראת מים, כלומר: אדם שהתורה גלויה לו) אדם שאין בו
אלא תורה בלבד (ועתניאל לא היה עשיר אלא חכם) - ויתן
לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות - אמר לה: מי שדר עליונים
ותחתונים יבקש ממנו מזונות (דהאי ודאי לא יצטרך, דכתיב בה (משלי
לא,יד) היתה כאניות סוחר וגו').
וכלב - בן קנז הוא (דכתיב
לעיל עתניאל בן קנז אחי כלב,
אלמא כלב - בן קנז היה)? והלא 'כלב בן יפונה'
הוא (דיקא נמי דכלב לאו בן קנז הוא, דכתיב בדוכתא אחריתי (יהושע
יד,ו) כלב בן יפונה הקניזי ולא כתיב 'בן קנז', אלמא גידלו קנז ולא ילדו)?
מאי 'יפונה' - שפנה מעצת מרגלים.
ואכתי בן קנז הוא? בן חצרון הוא, דכתיב (דברי
הימים א ב,יח) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה [אשה ואת יריעות
ואלה בניה ישר ושובב וארדון]? (מפרש
בפרק קמא דסוטה (דף יב.) שנשא את מרים, שהיתה עזובה
מחמת חולי, וכיון שנשאה לשם שמים - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.)
אמר רבא: חורגיה דקנז הוא (ועתניאל
אחיו מן האם).
תנא: 'הוא 'עתניאל', הוא 'יעבץ'; ומה שמו? - יהודה אחי
שמעון שמו; 'עתניאל' - שענאו אֵל; 'יעבץ' - שיעץ וריבץ תורה בישראל';
ומנלן שענאו אל? - דכתיב (דברי
הימים א ד,י) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני
והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל:
'אם ברך תברכני' –
בתורה;
'והרבית את גבולי' –
בתלמידים;
'והיתה ידך עמדי' -
שלא ישתכח תלמודי מלבי
'ועשה מרעתי' -
שיזדמנו לי ריעים כמותי;
'לבלתי עצבי' -
שלא ישגבני יצר הרע מִלִּשׁנוֹת (שלא ישגבני יצר הרע לבטל מתלמוד
תורה); (עצבי - משמע לשון עצב, והכי אמר לפניו:) אם
אתה עושה כן – מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי = לַשְׁאוֹל
(הריני מת בעצבוני, כדמתרגמינן (בראשית לד,ד) ויתעצבו = ואיתנסיסו);
מיד 'ויבא אלהים את אשר שאל'.
כיוצא בדבר אתה אומר (שכל
המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו): (משלי
כט,יג) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' (ואיש תככים = בינוני, שיודע שני סדרים או
שלשה):
בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו "למדני תורה", אם מלמדו - מאיר
עיני שניהם ה' (שאף הרב צריך עדיין לימוד, ומלמדו
הקב"ה), ואם לאו (משלי כב,ב) עשיר
ורש נפגשו עושה כולם ה' (עושה
כולם: עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש): מי
שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, טיפש לזה - עושה אותו חכם; זו משנת רבי נתן;
רבי יהודה הנשיא אומר:
'אם ברך תברכני' -
בפריה ורביה;
'והרבית את גבולי' -
בבנים ובבנות;
'והיתה ידך עמדי' -
במשא ובמתן;
'ועשית מרעתי' -
שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים;
'לבלתי עצבי' -
שלא ישגבני יצר הרע מלשנות; אם אתה עושה כן – מוטב, ואם לאו - הריני הולך בנסיסי
לשאול;
'ויבא לו אלהים את אשר שאל';
כיוצא בדבר אתה אומר (שהמבקש
על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו): (משלי
כט,יג) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה':
בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר "פרנסני", אם מפרנסו – מוטב, ואם לאו
– 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'': מי שעשאו
עשיר לזה - עושה אותו עני; עני לזה - עושה אותו עשיר.
אמר רבי שמעון: מה מצינו [בולד חטאת ובתמורת חטאת
ובחטאת שמתו בעליה: ביחיד דברים אמורים, ולא בצבור - אף שכפרו בעליה ועיברה שנתה,
ביחיד דברים אמורים, ולא בציבור]:
תנו רבנן: 'רבי
שמעון אומר: חמש חטאות מתות: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת
שכפרו בעליה, וחטאת שעיברה שנתה; אי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור - לפי שאין חטאת
נקבה בציבור! ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור - לפי שאין ציבור עושין תמורה!
ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור - לפי שאין הציבור מתים! שכיפרו בעליה
ושעיברה שנתה לא מצינו, יכול יהו נוהגות בין ביחיד בין בציבור? אמרת: ילמד סתום (שכיפרו בעליה ושעיברה שנתה)
ממפורש (ולד ותמורתו ושמתו בעליה, שמפורש לנו דאינן בצבור): מה מפורש ביחיד ולא בצבור - אף
בשכיפרו בעליה ושעיברה שנתה ביחיד דברים אמורים, ולא בציבור'.
(תמורה טז,ב)
וכי דנין אפשר משאי אפשר? (הא
דלא איתנהו להנך שלשה בצבור למיתה - משום דלא משכחת להו בצבור, לא לענין מיתה ולא
לענין הקרבה, דהא לא מיתרמו בצבור לעולם.)
<ר' שמעון בחד מקום גמיר להו>
אמר ריש לקיש: ארבעה נתנו להן, והעמידום על חמש (כלומר: ארבעה חטאות ניתנו להם מסיני דמתות, ולא חמש, ושכחו באיזו נאמר להו
מתה, והחמישית נאמר להם 'רועה'; ובימי אבלו של משה שכחו איזו היתה רועה, והלכו
לחומרא, ואמרו: כולן מתות); ואי סלקא דעתא בצבור - הנך מי איתנהו בצבור (הלכך אי סלקא דעתא בצבור נאמר להם - מי משכחת להו בצבור? הא לא מיתרמו
בצבור אלא שתים מהם!)? אלא על כרחיך ילמד סתום ממפורש (אלא
ודאי לא הוי אלא ביחיד).
רבי נתן אומר: אחת נתנה להן (למיתה,
וארבעה לרעייה), והעמידוה על חמש (ששכחו איזו היא המתה).
(ורבי נתן - לפרושי טעמיה דרבי
שמעון דמתניתין אתא, אלא מקמי דמסיק למילתיה קפריך ליה הש"ס, ומתרץ לפירוכיה,
והדר מסיק למילתיה:)
(אמאי העמידוה על חמשה משום ספיקא
דחדא?) וליחזי
בהי סידרא גמירי להו (לההיא חדא): אי ביחיד
אי בצבור (אם היו זכורים שאותה המתה שנאמרה להם היתה יכולה להיות
ביחיד ובצבור - לימרו דחטאת שכיפרו בעליה ושעברה שנתה מתה מספיקא, אבל הנך שלשה
ליכא לספוקי: דליזלו למיתה,דלא הוו בצבור ולא דמו לההיא דגמיר דאזלי למיתה, ואם
היו זכורים שאותה המתה לא היתה יכולה להיות אלא ביחיד - לימא דהנך שלשה מתות, אבל
הני תרי ליכא לספוקא דהא לא דמי להו)?
שתי שכחיות שכחו, וקשיא להו: ואי סלקא דעתא בצבור - הנך
מי איתנהו בצבור? אלא שמע מינה ילמד סתום ממפורש: מה מפורש ביחיד ולא בצבור - אף
סתום ביחיד ולא בצבור.
שתי שכחות שכחו: מהי סדרא, ואי זו היא, והלכך - מדשכחו הכל - קשיא להו לאותן שבימי
יהושע: אי סלקא דעתך דצבור הויא ההיא דמתה, ארבעה דרעייה היכי משכחת להו בצבור? הא
לא מיתרמו לעולם! אלא ודאי מדאדכר חמשה - בין מיתה ורעייה ביחיד איתמר, דמשכחת להו
כולהו ביה, והיינו טעמיה דרבי שמעון; ורבנן - אית להו 'ארבעה ניתנו להן' כל היכא
דמשכחינן להו דאיתיה - ביחיד ובצבור איתיה, דליתיה בצבור - ליתיה.
ובמקום אחר פירשה רבי: הכי אמר
רבי שמעון בן לקיש: לאו דינא הויא, אלא גמרא הוא דארבעה ניתנו להן למיתה בחדא
מימרא, וכיון דכי הדדי = בחדא גמרא אגמרינהו - ודאי בחדא דוכתא אגמרינהו לארבעה,
ולא משכחת ארבעה אלא ביחיד, והעמידום על חמשה, וחמישית שניתנה להן לרעייה - גזרו
עליה מיתה לחומרא מספק, ששכחו איזו היא, ובימי אבלו של משה נשתכחה,
וקשיא להו כו' לאותן שבימי יהושע:
אי סלקא דעתך בצבור אגמרן, מכדי בחדא דוכתא הואי [ס"א: כלומר: בחדא גזירה
גזרינהו לה] ובציבור מי משכחת ארבעה? הלכך 'מתה' - ביחיד נאמר, ולא בצבור; וכל
היכא דמיתרמא בצבור – רועה, דמתה דחטאות פשיטא לן דבצבור לא הוי;
והאי דנקט 'ארבעה ניתנו להן כו' -
משום דמעשה שהיה כך היה: דודאי הלכה זו נשתכחה בימי אבלו של משה, ולא משום תירוצא
דרבי שמעון נקיט לה הכי, דכל שכן אי כולן ניתנו למיתה מיתרצא מילתיה דרבי שמעון
שפיר טפי.
רבי נתן אומר כו' לתרוצי נמי אהא 'אחת ניתנה להן למיתה וארבע לרעייה ושכחו איזו המתה
והעמידום כולן למיתה': וכיון דארבעה דרעייה בחדא גמרא ובחדא זימנא גמור, ודאי בחדא
דוכתא איגמור: אי כולהו ביחיד אי כולהו בין ביחיד בין בצבור, הלכך על כרחיך בחדא
דוכתא לא משכחת לה אלא ביחיד, דגמרינן לה מדרעייה, ולאו 'משאי אפשר' הוא, דהא
בהנהו ארבעה דרעייה - על כרחיך איכא חדא דמצי לאיתרמויי בציבור, ואפילו הכי ביחיד
הוא דגמרוה: דהא בחדא מילתא איתמר! הלכך חמשה דמתה גמרינן מינה: מה זו אפשר להיות
ביחיד, ובצבור לא נאמרה (מיתתה) אלא ביחיד - אף זו, אפילו היא מאותן שאפשר להיות
בצבור - לא נאמרה מיתתה אלא ביחיד, הלכך אפשר משאי אפשר גמרינן, ומוקמינן מיתה
ביחיד ולא בצבור;
והיכי דמי 'אפשר משאי אפשר', דלא
גמרינן? - כגון אי הוו גמירי תלתא בחדא גמרא לרעייה, ותרתי בחדא גמרא למיתה, ובעו
למילף הני מהני: מה תלתא דרעייה לא נאמרו אלא ביחיד: דבצבור לא משתכחי שלשה - אף
תרי דמיתה לא נאמרו אלא ביחיד; התם איכא למיפרך 'וכי דנין אפשר משאי אפשר': דלמא
הנך שלשה דלא מתרמו בצבור אוקי לרעייה, והנך תרי דמיתרמו הכא והכא - אוקי למיתה כל
היכא דמיתרמו, וכי נמי אתו לקמן מהנך שלשה דליתנהו אלא ביחיד - איכא לספוקי דלמא
מיתה ביחיד נאמרה, ובתרי מהנך שלשה, והרעייה בשלשה האחרות: שהרי כולן מצויות
ביחיד, וליחזי בהי סידרא גמירי - אמאי העמידום על חמשה בשביל אחת? ליחזי אותה אחת
מאיזה סדר היתה: אם מסדר הנמצאות ביחיד ובצבור מהנהו תרתי חטאות שכיפרו בעליה
ושעברה שנתה - איכא לספוקא, אבל ולד חטאת, ותמורה, ושמתו בעליה - ליכא לספוקא, דהא
פשיטא לן דאותה של מיתה מאותן הראויות להמצא בצבור היתה: אם מהשלשה היתה שאינן
נמצאות בצבור - אותן שלשה יעמידו כולן למיתה, אבל שכיפרו ושעיברה שנתה - אמאי
העמידו? הא פשיטא להו שהמתה לא היתה יכולה להמצא בצבור!?
לישנא אחרינא: שתי שכחיות שכחו.
מאיזה סדר היתה, ואיזו היא; לפיכך העמידו כולן למיתה; וקשה להו: השתא הדר
לתירוצא קמא, ומסיים רבי נתן למילתיה לתרוצי מילתיה דרבי שמעון; ועד השתא מפסקה
הש"ס דפרכה למילתיה אמאי דאמר 'העמידום על חמשה'.
משנה:
חומר בקדשים מבתמורה וחומר בתמורה מבקדשים:
חומר בקדשים מבתמורה: שהקדשים עושין תמורה ואין תמורה
עושה תמורה; הצבור והשותפין מקדישין אבל לא ממירין, ומקדישין עוברין ואברים אבל לא
ממירין (רבי יהודה הוא, דדריש בהמה בבהמה [ויקרא כז,י] בפרק קמא (לעיל
דף י.));
חומר בתמורה מבקדשים: שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע (שאם המיר בעלת מום בתמימה של הקדש - חלה עליה קדושה חמורה כל כך שאם יפדה
- לא תצא לחולין), ואין יוצא לחולין
(תמורה יז,א)
המשך המשנה
לגזוז וליעבד (אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את
מומן: שכשפודין אותן - אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה, כדאמרינן בפרק
שני דבכורות (דף יד.), משאינו כן בקדשים: שאם
קדם מומן להקדשן - יוצאין לחולין על ידי פדיון ליגזז וליעבד, כדאמרינן התם
בבכורות, אבל בתמורה גלי קרא (ויקרא כז,י)
טוב ברע או רע בטוב: לא הפריש בין תם לבעל מום);
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה
שוגג כמזיד במוקדשין;
רבי אלעזר אומר: הכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום
ואנדרוגינוס - לא קדושין ולא מקדישין.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .