דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף יד
מסכת
תמורה פרק שני יש בקרבנות
(תמורה יד,א)
משנה:
יש בקרבנות יחיד שאין בקרבנות הציבור, ויש בקרבנות הציבור
שאין בקרבנות היחיד:
שקרבנות היחיד עושין תמורה, ואין קרבנות הציבור עושין
תמורה;
קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות, וקרבנות
הציבור אין נוהגין אלא בזכרים (דרובן עולות, ועולה - זכר הוא;
ואין ציבור מביאין שלמים אלא כבשי עצרת - דזכרים הן! וחטאות שלהן שעירים, כדכתיב
בכולהו ושעיר חטאת אחד);
קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם (כלומר: יש מהן מאותן שקבוע להן זמן, שאפילו עבר זמנם - חייבין להקריבן,
כגון: קרבן עולת יולדת, וקרבנות מצורע: אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן),
וקרבנות הציבור אין חייבין באחריותן (אבל קרבנות ציבור שיש להן זמן, אם
עבר זמנם - בטל קרבנן, כדמפרש בגמרא) ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין
באחריות נסכיהן משקרב הזבח (שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים
עמו - חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים, כדמפרש בגמרא);
יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד:
שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות יחיד
אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה.
אמר רבי מאיר: והלא חביתי כהן גדול ופר של יום הכפורים (פרו של אהרן) - קרבנות היחיד הן, ודוחין את השבת ואת הטומאה (חביתי כהן גדול דוחין שבת וטומאה דכתיב בה מנחת
תמיד - הרי היא לך כמנחת תמידין [בשילהי
'התכלת' במנחות (דף נ:)])! אלא שזמנו קבוע (כלומר: אין הטעם תלוי אלא בקביעות
זמן: אותן שזמנן קבוע - שאם עבר הזמן אין להן תשלומין - דוחין שבת וטומאה אפילו
דיחיד, וכל שאין להן זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפילו דציבור, כגון פר העלם
דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים).
גמרא:
'קרבן יחיד עושה תמורה' - וכללא הוא? והרי עופות,
דקרבן יחיד, ואין עושה תמורה!?
כי קתני - בבהמה קתני;
והרי ולד, דקרבן יחיד הוא, ואין עושה תמורה?
הא מני? - רבי יהודה היא, דאמר 'הולד עושה תמורה'.
והרי תמורה עצמה, דקרבן יחיד היא, ואין תמורה עושה תמורה!
כי קתני - בעיקר זיבחא (הקדש
ראשון).
קתני השתא דאתית להכי - אפילו תימא רבנן (דלית להו ולד עושה תמורה): בעיקר זיבחא קתני.
'קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות' ('בין בזכרים בין בנקבות' משמע: כל קרבן שחייב היחיד להביא בין זכר
בין נקבה) [וקרבנות הציבור אין
נוהגין אלא בזכרים]? וכללא הוא? והרי עולה, דקרבן יחיד - וזכר אתיא, נקבה לא
אתיא!?
האיכא עולת העוף (תירוצא הוא), דתניא [ספרא
אמור פרשתא ז משנה ב]: 'תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות'.
והרי חטאת, דקרבן יחיד היא, ונקבה אתיא זכר לא אתיא!
האיכא שעיר נשיא, דמייתי זכר.
והאיכא אשם יחיד דזכר אתי נקבה לא אתי (אשם הוי זכר, דכבש או איל כתיב ביה, ולא כבשה)?
כי קאמרי רבנן - קרבן דשוי בין ביחיד בין בציבור, אשם
ביחיד איתיה, בצבור ליתיה;
ואיבעית אימא: מי קתני 'כל קרבנות'? 'יש
בקרבנות' קתני, ומאי ניהו? - שלמים: ואי בעי נקבה מייתי ואי בעי זכר מייתי,
לאפוקי שלמי צבור, דזכרים נינהו (אבל שלמי צבור - זכרים הם, דכתיב בהו
(ויקרא כג,יט) ושני
כבשים בני שנה לזבח שלמים; זבחי שלמי צבור = כבשי עצרת) הוא
דאתא [והוא הדין לעיל,גבי תמורה הוה
מצי לשינויי הכי].
'קרבנות יחיד חייבין באחריותן [ובאחריות נסכיהם וקרבנות
הציבור אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב
הזבח]'
מנא הני מילי (דקרבנות צבור אין להן תשלומין)?
דתנו רבנן: (במוספי המועדים משתעי, בפרשת 'שור
או כשב' דכתיב) (ויקרא
כג,לז) [אלה מועדי ה'
אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה' עלה ומנחה זבח ונסכים] דבר יום ביומו (להקריב
אשה - ואיזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים? - הוי
אומר מוספין) - מלמד שכל
היום כשר למוספין (ובלבד שיקדמו מוספין לתמיד של בין
הערבים, דאמר (ביומא דף לג.) 'עליה השלם כל הקרבנות כולן'); 'ביומו' מלמד שאם עבר היום ולא הביאן - אינו
חייב באחריותן; יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהם ואף על פי שקרב הזבח?
תלמוד לומר: (במדבר
כט,כד) מנחתם
ונסכיהם [לפרים לאילם ולכבשים במספרם כמשפט] בלילה, (במדבר כט,לז) מנחתם
ונסכיהם [לפר לאיל ולכבשים במספרם כמשפט] למחר (אם קרב הקרבן בזמנו, ואפילו מכאן
ועד עשרה ימים = ולעולם, ובלא נזדמנו לו קא מיירי).
ריש לקיש אמר: מהכא: (ויקרא כג,לח)
מלבד שבתות ה' [ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה'] (דהכי כתיב: (ויקרא כג,לז) זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא כג,לח) מלבד שבתות ה', ומשום דדרשינן סמוכים: דבר יום ביומו - הקרב נסכים, מלבד אותן של שבתות: דאם יום טוב אחַר שבת הוא - הקרב נסכיו עם קרבנותיו, והקרב נסכים ששכחת
אתמול ולא הקרבת);
וצריכא: דאי כתב רחמנא 'מלבד
שבתות ה'' הוה אמינא 'ביום אִין, ובלילה לא (דהא
דבר יום ביומו
כתיב, וסמיך ליה מלבד שבתות ה', כלומר: נסכי השבת תקריב היום ביום טוב, אבל בלילה לא)'
אמר קרא 'ומנחתם ונסכיהם';
ואי כתב רחמנא 'מנחתם ונסכיהם' ולא כתב 'מלבד
שבתות ה'' הוה אמינא 'בלילה אִין, ביממא לא (הוה
אמינא ללמדך שתקריב נסכי היום בלילה הבא, אבל ביממא דלמחר לא), ומאי שנא (כלומר: וכי תימא מאי שנא דלימא 'בלילה אין ביממא לא'? הא קרא סתמא הוה
כתיב)? -
משום דבקדשים לילה הולך אחר היום (אחר היום שעבר, דכתיב (ויקרא
ז,טו) ביום קרבנו יאכל לא
תותירו ממנו עד בקר)' (אלמא כל הלילה קרי 'יום קרבנו',
הלכך סלקא דעתך אמינא 'בלילה יקרב': דהנסכים הוי מיום שעבר, אבל ביממא דלמחר לא) –
צריכי.
ונסכים, מי קרבי בלילה? והתניא (בתורת
כהנים היא [ספרא צו פרשתא א משנה יג],
ואקרא קאי, דכתיב [ויקרא ו,ב] היא
העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה – 'שיהא נותנן מבוא
השמש ומתעכלין כל הלילה'): 'אין לי אלא
דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון: אברים (אברי דעולה) ופדרים, שמקריבין מבוא השמש (כדרבי
להו לעיל שיהא נותנן מבוא השמש, כלומר: לאחר שקיעת החמה נותנן על המערכה) ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו;
דברים שדרכן ליקרב ביום (דאינן קריבין בלילה כלל, דכולהו
קרבנות כתיב בהו [ויקרא ז,לח] ביום
צוותו [את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני], דמשמע ביום ולא בלילה, אבל אברים ופדרים - הוא דאיתרבו הכא בלילה מהאי
קרא: שמקריבין מבוא השמש, וקא מקטירן על המערכה, והם מתעכלין מאיליהן; דאם לא כן היא העולה מאי ממעט?), כגון: הקומץ הלבונה ומנחת נסכים שמעלן מבוא השמש'
(ופריך:) 'מבוא השמש'
סלקא דעתך? והאמרת 'דברים שדרכן ליקרב ביום' נינהו?
אלא 'עם בא
השמש (קודם שקיעה),
שמתעכלין והולכין כל הלילה, מנין?
תלמוד לומר (ויקרא
ו,ב) [צו את אהרן ואת
בניו לאמר] זאת
תורת העולה [הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח
תוקד בו] [בספרא שם הצטוט הוא צו את אהרן, ויש לומר דהיינו הך: שהספרא מזכיר תחילת הפסוק והכוונה להמשך] – ריבה'; קתני מיהא
נסכים ביום!
אמר רמי בר חמא: לא קשיא: כאן (בלילה) ליקדש
(אם ניתנו בכלי שרת – קדשי, דתו לא נפקי לחולין), כאן ליקרב (אבל מיקרב לא קרבי עד היום).
אמר ליה רבא: אי מיקדש קדשי (בלילה) -
קרובי (נמי) מיקרבי, והא תניא: 'זה הכלל: כל הקרב ביום - אין קדוש אלא
ביום, וכל הקרב בלילה - קדוש בלילה; בין ביום בין בלילה - קדוש בין ביום בין בלילה'?
אלא אמר רב יוסף: סמי 'מנחת נסכים' מהא מתניתא (לא תימני להו עם דברים שדרכן ליקרב ביום).
כי סליק רב דימי, אשכחיה לרב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה דרבי
יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח (שמביאין עם הזבח וקידשן שחיטת
הזבח, דהוי כי זבח גופיה, ואינן קריבין אלא ביום) שאין קריבין
אלא ביום? - תלמוד לומר: (במדבר כט,לט) [אלה תעשו לה' במועדיכם
לבד מנדריכם ונדבתיכם לעלתיכם ולמנחתיכם] ולנסכיכם ולשלמיכם: מה
שלמים ביום - אף נסכים ביום.
אמר: אי אשכחיה איניש (אם
הייתי מוצא אדם) - הוה כתיב איגרתא, שלחי ליה לרב יוסף (הייתי
כותב איגרתי והייתי שולח לרב יוסף לבבל):
(תמורה יד,ב)
'ולא תיסמי מנחת נסכים ממתניתא (מההיא
מתניתא דלעיל, ומצי לתרוצי), ולא קשיא: כאן (דקתני 'נסכים' - בהדי דברים שדרכן
ליקרב ביום, היינו) בנסכים הבאין עם הזבח, כאן בנסכים הבאין בפני עצמן (שלא קדשו בשחיטת הזבח - יכול להקריב בלילה)'.
ואי הוה ליה איגרתא מי אפשר למישלחא? והא אמר רבי אבא
בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'כותבי הלכות כשורף התורה (שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה; לישנא אחרינא: שאסור להשהותן כתובים,
דתורה שבעל פה היא), והלמד מהן (מתוך הספרים) אינו נוטל
שכר'!?
דרש רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כתוב אחד
אומר (שמות לד,כז) [ויאמר ה' אל משה]
כתוב לך את הדברים האלה [כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל],
וכתוב אחד אומר 'כי על פי הדברים האלה', לומר לך:
'דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה', ותנא
דבי רבי ישמעאל: 'כתוב לך את הדברים האלה - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב
הלכות מדרש ואגדה'!
אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני (חדתא
= חדשה: שלא היו יודעין לתרץ הברייתות; לישנא אחרינא חדתי. לחדש דבר כגון
זו, שחדשה היא), דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא (שלא ישתכחו), ודרשי הכי: (תהלים קיט,קכו)
עת לעשות לה' הפרו תורתך (כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי
להפר תורתך) אמרי: מוטב תיעקר [אות אחת מן ה]תורה ואל תשתכח תורה מישראל.
אמר רב פפא: השתא דאמרת 'נסכים הבאין בפני עצמן קריבין
אפילו בלילה', נזדמנו לו נסכים בלילה - מקדישן בלילה ומקריבן בלילה (יכול להקדישן ולהקריבן בלילה)!
אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא: תניא דמסייע לך:
'זה הכלל: כל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום, וכל הקרב בלילה קדוש בלילה'.
אמר רב אדא בר אהבה: ועלות השחר פוסלת בהן כאברין (כלומר: הא דאמרינן 'נזדמנו לו נסכים בלילה מקדישן בלילה ומקריבן בלילה עד
עלות השחר מצי לאקרבינהו, אבל מעלות השחר – לא,דעמוד השחר עושה בהם פסול לינה
כאברים של תמיד, דכי אימרינן לעיל 'אפילו למחר' – הני מילי אי לא אקדשינהו לנסכים
בלילה בכלי שרת, אבל אקדשינהו – לא יביאם למחר, דהא איפסלו בלינה, כדאמרן במסכת
זבחים (פז.)).
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: (במדבר
כט,לט) [אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם
לעלתיכם ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם]
'אלה תעשו לה' במועדיכם' -
אלו חובות הבאות חובה ברגל (חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, כגון:
עולת ראיה, וחגיגה, ומוספין);
'לבד מנדריכם ונדבותיכם' -
לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד;
'ולעולותיכם' - במה
הכתוב מדבר?: אי בעולת נדר - הרי כבר אמור 'נדריכם',
ואי בעולת נדבה - הרי כבר אמור 'ונדבותיכם'!? הא אינו
מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע;
'ולמנחותיכם' במה הכתוב
מדבר?: אי במנחת נדר - הרי כבר אמור, אי במנחת נדבה הרי כבר אמור! הא אינו מדבר
אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות;
'ולנסכיכם ולשלמיכם' -
מקיש נסכים לשלמים: מה שלמים ביום אף נסכים ביום;
'ולשלמיכם' - לרבות
שלמי נזיר (דאי שלמי נדבה - הרי כבר אמור נדבותיכם, ואי משום הקישא - לכתוב 'ולשלמים')
אמר ליה אביי: ולימא מר 'שלמי פסח (חגיגת
י"ד: שכשהיתה חבורה מרובה נמנים על הפסח ואינו סיפק להן - היו מביאין עמו
שלמים, ואם הפרישן לשם כך ולא הקריבום - יקריבום בחול המועד)', דאי שלמי
נזיר (לא צריכי ריבוי לרבויי, דמנדריכם ונדבותיכם נפקא, דנזירות -
על ידי נדר בא עליו) - נידר ונידב הוא (ונידר
ונידב קרינא ביה, אבל שלמי פסח - חובה נינהו, כדמפרש בפסחים בפרק 'ואלו דברים' (דף
עא.)), דהתניא [תוספתא קרבנות יג מ"ה]: 'זה
הכלל: כל שהוא נידב ונידר קרב בבמת יחיד, ושאינו נידב ונידר אינו קרב בבמת יחיד [-
דברי רבי מאיר]', דהתניא: 'המנחות והנזירות קריבין בבמת יחיד - דברי רבי
מאיר*' (אלמא 'נידר ונידב' חשיב ליה, דאי לאו הכי - לא הוה קרב בבמת
יחיד)!
*[אבל
בתוספתא קרבנות פ"יג מ"ה: בָּמַת יחיד אין טעון נסכים - דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרים: טעונה נסכים]
סמי מכאן 'נזירות' (דאף
על גב דנזירות באה עליו על ידי נדר - אין הקרבנות נקראין 'נידר ונידב', דהא לא נדר
אלא מן היין, והקרבן מאיליו מוטל עליו חובה).
מי איכא למאן דאמר דנזיר לאו נידר ונידב הוא? והכתיב (שמואל
ב טו,ז) מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את
נדרי אשר נדרתי לה' בחברון [פסוק ח] כי נדר
נדר עבדך [בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ('ישיב' כתיב) ישיבני ה'
ירושלם ועבדתי את ה'] מאי לאו אקרבן (משמע בחברון אלך ואשלמה שם נדרי,
וההוא נדר - נזירות היה, דאבשלום נזיר עולם היה, ומשלשים לשלשים יום היה מגלח
ומביא קרבן; ומדהלך להקריב קרבנות נזירותיו בחברון - דהיא במת יחיד - שמע מינה
נידר ונידב הוא)?
לא, אעיקר נדרו אמר (האי
'בחברון', והכי קאמר: אלכה נא לבמה גדולה אשר בגבעון, דהתם הוא מזבח שעשה משה, ואשלם נדרי אשר נדרתי בחברון, אבל לא שיביא הקרבן בחברון, ו'עיקר נדרו' קרי נדר
אשר נדרתי בחברון).
עיקר נדרו בחברון הוה? והלא בגשור הוה (דכתיב [שם פסוק ח] כי
נדר נדר עבדך בשבתי בגשור וגו')!?
אמר רב אחא - ואיתימא רבה בר רב חנן: לא הלך אבשלום אלא
להביא כבשים מחברון (חברון - בו כבשים שמנים במסכת
מנחות (דף פז.); ולהקריבן שוב בבמה גדולה,
והכי קאמר: אשלם את נדרי, כלומר: אשלמה את נזירותי
ואגלח, ומחברון אביא הכבשים, ולהכי פריך להלן 'מחברון מיבעי ליה'?)
הכי נמי מסתברא, דאי תימא לאקרובי הוא, דאזיל שביק
ירושלים ואזיל ומקריב בחברון? ואלא מאי? - להביא כבשים מחברון? האי 'אשר
נדרתי לה' בחברון'? 'מחברון'
מיבעי ליה!?
אלא לעולם לאקרובי (דנזירות
בבמת יחיד), ודקא קשיא לך 'אמאי שבק ירושלים ומקריב בחברון' - תיקשי לך
גבעון (דשם מזבח שעשה משה), דמקום קדוש הוא! אלא: כיון שהותרו הבמות - כל היכא דבעי
מקריב.
'ארבעים שנה' למאן?
תניא: 'רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: מקץ ארבעים
שנה ששאלו להם מלך, דתניא: אותה שנה ששאלו להם מלך - אותה שנה עשירית של שמואל
היתה;
(תמורה טו,א)
עשר שנים מלך שמואל בעצמו, שנה אחת שמלך שאול ושמואל,
ושתים שמלך שאול בעצמו, ושלשים ושבע שמלך דוד'.
(עשר שנים מלך שמואל בעצמו - יחידי בלא שאול, הלכך שנה עשירית אינה נמנית באותן ארבעים שנה;
ל"ז מלך דוד קודם למרדו של אבשלום - הא מילתא פירש רבי במקום אחר כן: שנה
עשירית לשמואל היתה לגדולתו של שמואל, ולא נפקא לן מקרא בהדיא, אלא מדלא משכחת לה
ארבעים שנה למניינא אחרינא, וצא וחשוב למיתתו של עלי, שהיא תחילת גדולתו של שמואל
עד שנת מרדו של אבשלום - מ"ט שנה: י"ג לשמואל ושאול, ושלשים ושש לדוד;
ועלי מת כשנשבה הארון, שנאמר (שמואל א' ד,יח) ויהי כהזכירו [את ארון האלקים ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער
ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד והוא שפט את ישראל ארבעים שנה] וכתיב (שם ו,א) ויהי
ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים - הביאוהו פלשתים: (שם
ז,א) ויבאו אנשי קרית יערים... [פסוק ב: ויהי מיום שבת הארון בקרית
יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'], וכשמלך דוד בירושלים על כל ישראל הביא משם את הארון, כדכתיב (שם
ב ו,א) ויוסף עוד דוד ... [שם
פסוק ב: ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את
ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה' צבאות ישב הכרבים עליו],
וכתיב (שם א ז,ב) ויהי מיום שבת הארון
בקרית יערים וירבו הימים ויהיו כ' שנה - צא מהן שבע שנים שמלך
דוד בחברון [הגר"א: אף על גב דדוד מלך שם עוד ששה חדשים, צא כנגדן
שבעה חדשים שהיה הארון בשדה פלשתים], ומהן מלך שמואל בעצמו עשר
שנים ושנה אחת שמלך שמואל עם שאול, ושתי שנים שמלך שאול בעצמו, כדכתיב (שם
יג,א) ושתי שנים מלך
[על ישראל], ושמואל לא מת קודם לשאול אלא ארבעה חדשים, שכך מפורש
בספר שמואל: (שם כה,א) וימת
שמואל וגו' וכתיב בתריה (שם כז,א) ויאמר דוד [אל לבו] עתה אספה יום אחד ביד שאול [אין לי
טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל
ונמלטתי מידו] וברח לו אל אכיש עד שמת שאול, וכתיב (שמואל
א, כז,ז) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים
וארבעה חדשים; מצינו י"ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך
דוד, ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום - הרי ארבעים וכו;' צא מהן ט' שנים לשמואל קודם
ששאלו להם מלך - הרי מ' שנים מששאלו המלוכה עד שנת מרדו של אבשלום ועד בכלל; והכי
תניא בסדר עולם: 'היא שנת שלשים ושש למלכות דוד', והכי גרסינן: עשר שנים מלך שמואל
בעצמו, ושנה אחת שמלך שאול בעצמו, ושלשים ושש לדוד, - ואני הוספתי משלי על זה;
ועוד: צא וחשוב נמי מלידתו של שמואל, ותמצא כמו כן שי"ג שנה נהג שמואל שררה
על ישראל, דאמר מר בסדר עולם 'ועלי הכהן יושב על הכסא [שמואל א א,ט] ...והיא
מרת נפש [שמואל א א,י] וגו', ובאותה שנה נתמנה עלי להיות שופט על ישראל, והוא שפט את ישראל
ארבעים שנה; צא מהן שנה אחת לעיבורו - נמצא שמואל בן ל"ט שנה בשעה שנתנבא
ועלה לגדולה: דמשעה שמת עלי זרחה שמשו של שמואל; י"ג שנה לשררותו, דכל שנותיו
לא היו אלא נ"ב, כדנפקא לן בעלמא (מועד קטן כח,א; ובתענית ה,ב
מבואר יפה ברש"י ד"ה ימיו) מ'עד
הגמל הנער', דהיינו כ"ד חדש כדי הנקת תינוק, והדר וישב שם עד עולם - עולמו של יובל, דהיינו חמשים
שנה, ובהללו י"ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול, שהרי שניהם מתו בשנה
אחת, כדמפרש למעלה.)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .