דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף ז
(תמורה ו,ב)
רבא אמר: לא! נצרכא כגון שהומם (לאחר
הגרלה) בו
ביום וחיללו על חבירו (והוא בעל מום נמי, וקא משמע לן
דהאי שחיללו לקי משום דהקדיש בעל מום; ולהכי נקט 'חיללו': דאי לאו דחיללו על בעל
מום - ליכא מלקות דלא תקדישו
על השני):
(תמורה ז,א)
סלקא דעתא אמינא בשלמא מעיקרא (בעינן
תמימין משום ד)לא ידענא אי האי מיקבע לַשֵּׁם ([או]
אי האי מיקבע לשם), אבל הכא - כיון דאינכר שם לא לקי - קא משמע לן.
(רבא
אמר כגון שהומם כו'. - כדפרישית לעיל, נראה ברור
דכך היה הגירסא לפני רש"י: דכרעיה דראשון הוא; ותירוצא דמתרץ 'כגון
שהיה לו [חולה] בתוך ביתו כו' - לא גרסינן ליה, ושבשתא הוא: דלא איירי הכא במחוסר
זמן כלל; אבל במסכת יומא (שם) תנינן לה בההיא סוגיא [רומייא] דמחוסר זמן היא, והא
ליכא למימר 'אם אינו עניין לבעל מום תנהו עניין למחוסר זמן' דהא נפקא לן מחוסר זמן
בשעיר המשתלח מלה' דאידך קרא: ומיום השמיני והלאה וגו' - מהכא נפקא במסכת
יומא.)
אמר מר: 'משום רבי יוסי ברבי יהודה אף קבלת הדם' -
מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה?
אמר קרא: (ויקרא כב,כד)
ומעוך וכתות ונתוק וכרות [לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו] -
זו קבלת הדם שאמר רבי יוסי ברבי יהודה.
ולתנא קמא, האי 'לא תקריבו'
למה לי?
מיבעי ליה לזריקת דמים.
והא נפקא ליה מ'על המזבח' [(ויקרא
כב,כב) [עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא
תתנו מהם על המזבח לה']?
אורחיה דקרא דמשתעי הכי.
ורבי יוסי ברבי יהודה, נמי אורחיה דקרא הוא?
אין הכי נמי, אלא קבלת הדם מנא ליה? - נפקא ליה מהא (ויקרא
כב,כה) ומיד בן נכר לא תקריבו [את לחם אלקיכם מכל אלה
כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם] - זו היא קבלת הדם שאמר רבי יוסי
ברבי יהודה.
ולתנא קמא, האי 'לא תקריבו'
למה לי?
מיבעי ליה להאי: סלקא דעתא אמינא 'הואיל ולא נצטוו בני נח
אלא על מחוסר אברים' (בני נח נצטוו מלהקריב מחוסרי
אברים, כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (דף ה:),
אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו, ואי לא כתיב לא
תקריבו מאת בן נכר את כל אלה [אולי צ"ל (ויקרא
כב,כה)
ומיד בן נכר לא תקריבו ... מכל אלה] דמשמע בעל מום לא
יקבלו מן העובד כוכבים להקריב) לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח
דידן - קא משמע לן.
לישנא אחרינא: 'רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף על קבלת
הדם' - מאי טעמא?
דכתיב (ויקרא כב,כד)
ומעוך וכתות [ונתוק וכרות] לא תקריבו [לה' ובארצכם לא תעשו] - זו קבלת
הדם, וזריקה נפקא ליה מ'על המזבח' [(ויקרא
כב,כב) [עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא
תתנו מהם על המזבח לה'].
ולרבנן נמי
תיפוק להו זריקה מן 'על המזבח'?
הכי נמי, ואלא 'לא תקריבו' ד'מעוך'
למאי אתא? - מפקינן לבמת יחיד.
ולרבי יוסי ברבי יהודה, האי מיבעי ליה לבמת יחיד?
אין הכי נמי.
אלא 'תקריבו' דקבלה מנא
ליה?
'מיד בן נכר לא תקריבו' -
זו קבלת הדם.
ורבנן?
אצטריך: סלקא דעתא אמינא 'הואיל ובני נח אין מצווין אלא
על מחוסר אבר בבמה דלהון (בבמת יחיד שעשה העובד כוכבים לשמים),
דלמא אנן נמי נקביל מינהון' - קא משמע לן 'מכל אלה'
דלא מקבלינן (כלומר: להכי לא מקבלינן: דהא כתיב בההוא קרא מכל אלה, דמשמע: לא תקבל בעל מום - הכי
נמי לדידהו במזבח המיוחד להם).
מתקיף לה ריש לקיש (לעיל
קא מהדר דקתני דעובר בחמשה שמות): שמא לא שנינו (דילקה
משום 'לא תקדישו') אלא בתם שנעשה בעל מום ועובר (משום
דאיכא למימר 'הואיל ומעיקרא תם הוה, סבר אף על פי שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו',
וכיון דמצינו לאסוקי אדעתיה דלהקרבה אקדשיה - לקי), דאי בעל
מום מעיקרא (ממעי אמו) - דיקלא בעלמא הוא (דאיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרוביה, אלא לדמי אקדשיה ולא לקי)!
אמר ליה רבי חייא בר יוסף: (ויקרא
כב,כג) [ושור ושה] שרוע וקלוט [נדבה תעשה אתו
ולנדר לא ירצה] (שרוע = שנשתברה אחד מאבריו; קלוט =
שפרסותיו קלוטים) כתיב בפרשה (ועלייהו כתיב לא תקריבו בוי"ו
דדרשינן 'לא תקדישו'), והני בעלי מומין מעיקרא נינהו!
אמר ליה: שמא לא שנינו (שיהא
חייב משום הקדשה) אלא בתמורה, דתנן [תמורה
פ"ב מ"ג]: 'חומר בתמורה מבזבח [במשנה:
'מבקדשים'] שכן קדושה חלה על בעל מום קבוע' (לפי שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, וקדוש קדושה גמורה, שאינה יוצאה לחולין
ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון, אלא הויא כשאר קדשים שקדם הקדשן את מומן; והך
משנה - לקמן בפרק שני (דף טז:) כדכתיב [ויקרא
כז,י: לא יחליפנו ולא ימיר אתו] טוב ברע או רע בטוב ואם המר
ימיר [בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש]
והואיל וקדושה גמורה היא - לוקה עליה אם המיר והביא בעלת מום שהתפיסה בתמורת בהמת
קודש תמימה, אבל הקדיש בעל מום מעיקרא לא אמינא דלילקי דדיקלא בעלמא הוא אלא אם כן
הקריבו)?
אמר ליה רבי יוחנן: לא שמיע לך הא דאמר רבי ינאי: בחבורה
נמנו וגמרו (משמע שדקדקו ולא מצאו יותר): המקדיש בעל
מום לגבי מזבח - עובר משום חמשה שמות; ואי בתמורה נמי (ואם
איתא דעל ידי תמורה מישתעי) - ששה הוויין: דאיכא נמי לאו דתמורה (לאו דלא ימיר)!
אלא מאי - בבעל מום מעיקרו (ועל
ידי הקדש)?
אמאי לקי (הא לא חיילא עליה קדושת מזבח כלל)? דיקלא
בעלמא הוא (ולא אקדשיה אלא לדמי)!
אמר ליה: דיקלא לאו זילא מילתא, מין עצים הוא [וראי לקרבן עצים]; בעל מום מעיקרא זילא מילתא, כיון
דשביק תמים ואקדיש בעלי מומין – מיחייב.
לישנא אחרינא: אמר ליה: אפילו הכי - בזיא מילתא: דדקל
ליכא במינו (הראוי למזבח [-קרבן ממש]) - לא לקי,
לאפוקי בעל מום: כיון דאיכא במינו (ראוי למזבח, וכיון דאיכא במינו
ראוי - איכא בזיון: כיון דשבק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי) – לקי.
אמר רבא: השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא
מילתייהו, אפילו למקדיש ליה לדמי נסכים (דהשתא ליכא בזיון כל כך: שאין
במינו ראוי לנסכים, ועוד: דהא לדמי אקדשיה) נמי (אפילו
הכי)
לקי!
הא דרבא – תנאי היא, דתניא [ספרא אמור
פרשתא ז פרק ז משנה ו]:
(תמורה ז,ב)
'[ויקרא כב,כג: ושור ושה שרוע וקלוט] נדבה תעשה אותו [ולנדר לא ירצה] (לבעל
מום) - זה קדשי בדק הבית (לדמי קדשי בדק הבית, דלמזבח לא אפשר לאקרוביה, דהא כתיב (ויקרא
כב,כב) לא תתנו מהם [על המזבח לה']);
ואין לי (רבוי להתפיס בעל מום לבדק הבית) אלא
נדבה (אלא על ידי נדבה, כגון "הרי זו לבדק הבית"), נדר (שאם
אמר "הרי עלי בהמה לדמי בדק הבית") מנין (שמצוה להפריש בעל מום)?
תלמוד לומר:
'ולנדר' (והכי
נמי דריש: נדבה תעשה אותו ולנדר,
כלומר: וכן לנדר);
יכול אפילו
קדשי מזבח?
תלמוד לומר 'ולנדר לא ירצה' - זה קדשי מזבח (דשייכא בהו הרצאה);
ואין לי אלא
נדר (דנדר סמוך ללא ירצה, ומשמע דאם נדר "הרי עלי
עולה" - לא יביא בעלת מום),
נדבה מנין (שאין רשאי לומר על בעלת מום "הרי זו למזבח")?
תלמוד לומר 'נדבה... (ולנדר לא ירצה)' (והכי מידריש: נדבה
אשר תעשה אותו או נדר
לא ירצה);
רבי אומר: 'לא ירצה' - בהרצאת גופו הכתוב מדבר (שלא יקריבנו)'.
היינו (נמי קדשי מזבח, כ)תנא
קמא?
מאי לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר אפילו אקדשיה לדמי
נסכים נמי לקי, ורבי סבר בהרצאת גופו לקי, אבל בדמי נסכים לא לקי?
שמע מינה.
(וקבעי:) ואלא 'אותו' (כלומר: תינח כוליה קרא מוקמת לדרשא, דקא דרשת האי נדבה ונדר, אלא אותו דכתיב נדבה תעשה אותו) למה
לי?
לכדתניא [ספרא אמור פרשתא ז פרק ז משנה ז]: '[ויקרא
כב,כג:
ושור ושה שרוע וקלוט] נדבה
תעשה אותו [ולנדר לא ירצה] -
אותו (בעל מום)
תעשה נדבה (אתה מקדיש לבדק הבית), ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית; [ספרא אמור
פרשתא ז פרק ז משנה ח]
מיכן אמרו: המקדיש תמימים לבדק הבית - עובר בעשה (אהאי
עשה דאמרינן, ואי אתה מקדיש תמימים - דהיינו לאו הבא מכלל עשה, ועשה הוא); ומנין אף בלא תעשה? שנאמר (ויקרא
כב,יז) וידבר
ה' אל משה לאמר: לימד על
הפרשה שהיא בלאו, דברי רבי יהודה'.
אמר ליה רבי לבר קפרא: מאי משמע?
אמר ליה: דכתיב 'לאמר':
'לא!' נאמר בַּדְבָרִים (כלומר בההיא פרשה)
בי רבי אמרי: 'לא' אמור (כלומר:
הכי אמר הקב"ה: 'לאו אמור להם לישראל' דלאו איכא הכא, דאי עברי אהך פרשה -
עוברין בלאו).
איתמר: המעלה אברי בעלי מומין (הנתחים)
לגבי מזבח (כמשפט עולה): אמר רבא: עובר משום בל תקטירו כולו
ומשום בל תקטירו מקצתו;
אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות (דהקטרת כולו ומקצתו - מחד לאו נפקי: ואשה
לא תתנו מהם [ויקרא כב,כב] , כדפרישית לעיל). (אבל לכולהו איכא לאו לכל חד וחד,
דהקדש נפיק מכל אשר בו מום לא תקריבו
ודרשינן ליה לעיל (דף ו:) 'לא תקדישו',
ושחיטה - מלא תקריבו אלה לה'
דגבי עורת או שבור, וזריקה - מלא תקריבו דגבי מעוך
וכתות (ויקרא כב,כב), והאי 'אין לוקין' דאמר אביי - אין לוקין תרתי קאמר, אבל חדא איכא,
ואליבא למאן דאמר 'חדא מיהא לקי' אלאו שבכללות, בשילהי פרק שני דפסחים (מא:).)
מיתיבי [ספרא אמור פרשתא ז משנה ה]: 'המקדיש
בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות' (וחשיב
להו להני תרי - בתרי) תיובתא דאביי!
אמר אביי: בגברי קתני (דלאו
בהכי עסקינן: דאי עבדינהו לתרוייהו לילקי תרי, אלא מילי מילי קתני: שאם הקטיר כולו
- עובר משום בל תקטירו כולו, או אם אדם אחחד מקטיר מקצתו - לוקה משום מקצתו, אבל אי
מקטיר חד לכולהו לא לקי אלא משום כולו).
אי בגברי, 'עובר'? עוברין מיבעי ליה! אלא פשיטא בחד גברא,
ותיובתא דאביי!
אמר אביי: אפיק הקטרת מקצתו (אפיק
חדא מינייהו, או כולו או מקצתו) ועייל קבלת הדם (דנפקא מלא תקריבו
דמיד בן נכר).
(וקפריך:) קבלת דם
לרבי יוסי ברבי יהודה אית ליה, לתנא קמא לית ליה (וקחשיב
חמשה)!
קשיא.
לישנא אחרינא: והא מדסיפא רבי יוסי ברבי יהודה היא, רישא
רבנן (דלא מחייבי אקבלת הדם, ואפילו הכי קא חשיב חמשה)!
תיובתא דאביי תיובתא.
משנה:
הכהנים ממירין בשלהן (קרבנות
שהפריש הכהן לעצמו, אם המיר בהן - נתפסים בתמורה) וישראל
ממירין בשלהן;
אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם (שנתן לו ישראל שיקריבנו לו, אם המיר בו הכהן - אינו עושה תמורה על ידו,
דהא אין לו חלק בו אלא משעת הקטרת אימורין ואילך וזכה בבשר, ואמר בברייתא בהאי
פירקא 'אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו') ולא בבכור (שנתן
לו ישראל, וטעמא מפרש הכא במשנה גופה);
אמר רבי יוחנן בן נורי: מפני מה אין (הכהנים) ממירין בבכור (והלא כולו שלהן הוא, ומחיים הוא
נותנו לו, ואין הישראל מתכפר בו)?
אמר לו רבי עקיבא: חטאת ואשם מתנה לכהן, ובכור מתנה לכהן;
מה חטאת ואשם אין ממירין בו (כשם שאין הכהנים ממירין בחטאת
ואשם, דהא ודאי פשיטא לן דאינו זוכה בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך) -
אף בכור אין ממירין בו.
אמר רבי יוחנן בן נורי: מה לו, אם אינו ממיר בחטאת ואשם (כלומר: דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם) - שאין זכין
בהן בחייהן, תאמר בבכור שזכין בו בחייו!?
אמר לו רבי עקיבא: והלא כבר נאמר [ויקרא
כז,י: לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב
ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה] והיה הוא
ותמורתו יהיה קודש (הוא ותמורתו - מקיש התמורה להקדש עצמו): היכן קדושה חלה עליו (על ההקדש)? - בבית הבעלים, אף תמורה (לא
תחול אלא)
בבית הבעלים (אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי, הלכך אין כהן ממיר
בבכור, אבל ישראל - אם המיר בו - נתפס בקדושה, שהרי ברשותו חלה קדושה על הבכור).
גמרא:
תנן התם [מעשר שני פ"א מ"ב]: 'בכור
מוכרין אותו תם חי, ובעל מום חי ושחוט (השתא משמע בין בזמן המקדש בין בזמן
הזה, והכי משמע: אם בית המקדש קיים מוכרין אותו כהן לכהן חי, ואותו כהן יקריבנו,
אבל שחוט – לא: דבזיון קדשים הוא, דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו
למזבח; ואי בזמן הזה הוא - מוכרין אותו תמים חי בין כהן לכהן בין כהן לישראל,
והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו, דבכור בזמן הזה - משנפל בו מום - אין בו
אלא איסור גזל: שגזל את הכהן, ואם מכרו כהן או נתנו לו - מותר לאוכלו, וכדאמרינן
בבכורות [בפרק 'כל פסולי המוקדשין'] (דף לב:)
גבי בכור בעל מום: בית הלל מתירין ואפילו עובד כוכבים מותר לאכול הימנו; אבל בתם
שחוט בזמן הזה - ליכא), ומקדשין בו האשה (ומקדש
בו כהן את האשה, דממוניה הוא).'
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו (דכהן יכול למוכרו חי) אלא בזמן הזה (דלא קאי להקרבה),
הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגוויה (מחיים, דבזמן הזה נמי הוו הבכורות
לכהנים),
אבל בזמן שבית המקדש קיים - כיון דתם להקרבה הוא דקאי - אין מוכרין אותו תמים חי (דלית לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך).
איתיביה רבא לרב נחמן: 'מוכרין אותו תמים חי' - חי
אִין, שחוט לא!: אימת?: אילימא בזמן הזה - מי איכא תם שחוט (הא
הוי קדשים בחוץ)? אלא פשיטא בזמן שבית המקדש קיים, וקתני נמי 'מוכרין אותו
תמים חי'!
לא! לעולם בזמן הזה; מי קתני 'מוכרין אותו תמים חי אין
שחוט לא' (דמשמע מינה דלאו בזמן הזה, דבזמן הזה ליכא תם שחוט)? הא
גופא אתא לאשמועינן דבזמן הזה נמי מוכרין אותו תמים חי (כלומר:
מאי דקתני בברייתא - גופה איצטריך לאשמועינן דמוכרין אותו תמים חי, דסלקא דעתא
דלית בהו זכייה עד שיפול בו מום, ולאו משום דתידוק מינה 'שחוט לא', דהא בזמן הזה
קמיירי, ובזמן הזה ליכא תם שחוט).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .