דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
תמורה דף ב
תמורה
פרק ראשון הכל ממירין
[ויקרא כז,ט: ואם בהמה אשר יקריבו ממנה
קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש]
[ויקרא כז,י: לא
יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא
ותמורתו יהיה קדש]
[ויקרא כז,לב: וכל
מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה']
[ויקרא כז,לג: לא
יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל]
משנה:
הכל ממירין (בהמת חולין זו תחת זו של הקדש), אחד אנשים ואחד נשים; לא שאדם רשאי להמיר (דהא כתיב לא ימיר [ויקרא כז,י]), אלא שאם המיר – מומר (דמתפיס עלה קדושה ושתיהן קדושות), וסופג את הארבעים (משום לאו דלא ימיר).
גמרא:
הא גופא קשיא: אמרת 'הכל ממירין' = לכתחילה, והדר
תני 'לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר' = דיעבד (בתמיה:
דלכתחלה אינו רשאי להמיר, אבל דיעבד שפיר דמי)!?
ותיסברא 'הכל ממירין' = לכתחילה? אדקשיא לך
ממתניתין, תיקשי לך קרא, דכתיב [ויקרא כז,י] לא
יחליפנו ולא ימיר אותו [טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה
בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש] (ומתניתין
קתני דהכל ממירין - אפילו לכתחלה)?
אלא אמר רב יהודה: הכי קתני: 'הכל מתפיסין בתמורה, אחד
אנשים ואחד נשים (כלומר: שתופסת קדושת תמורה בבהמה,
בין על פי אנשים בין על פי נשים, ו'מומר', דמשמע אפילו דיעבד, כלומר: דאם המירה
אפילו אשה - תופסת על פיה קדושת תמורה); לא שאדם רשאי להמיר, שאם המיר מומר
וסופג את הארבעים'.
'הכל' - לאיתויי מאי?
לאיתויי יורש (שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו,
שתמורתו תמורה), ודלא כרבי יהודה, דתנן: 'יורש סומך (על קרבן אביו שהפרישו אביו בחייו ולא הספיק להקריבו עד
שמת), יורש ממיר - דברי רבי מאיר; רבי
יהודה אומר: יורש אינו סומך, ויורש אינו ממיר.'
מאי טעמא דרבי יהודה (דאמר
יורש אינו ממיר)?
יליף תחילת הקדש (גמר התחלת הקדש, כגון תמורה)
מסוף הקדש (דהיינו סמיכה, דהויא סמוך לשחיטה): מה סוף
הקדש ורש אינו סומך - אף תחילת הקדש יורש אינו ממיר. (ואי
קשיא: והא קרי לה לתמורה 'סוף הקדש' במסכת נזיר (דף לא.)? משום דלא איירי התם בסמיכה כלל, והויא לה תמורה סוף הקדש לגבי קרבן
שהמירו בו: דאותו קרבן הוי ראשון, וחילופיו הוי שני; אבל הכא - דקא משתעינן
בסמיכה - הויא לה תמורה 'תחילת הקדש' לגבי סמיכה, שהיא לבסוף, תיכף לשחיטה.)
וסמיכה גופה מנלן?
תלת 'קרבנו' כתיבי (בשלמים בפרשת ויקרא מואם זבח שלמים קרבנו עד ואם עז קרבנו, ובשלשתם כתיב סמיכה*),
חד: 'קרבנו' ולא קרבן עובד כוכבים, וחד: 'קרבנו'
ולא קרבן חבירו, וחד: 'קרבנו' ולא קרבן אביו.
*
[1. ויקרא ג,א: ואם זבח שלמים קרבנו
אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה'
ויקרא ג,ב: וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן
הכהנים את הדם על המזבח סביב
2. ויקרא
ג,ז: אם כשב הוא מקריב את קרבנו והקריב אתו לפני
ה'
ויקרא ג,ח: וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחט אתו לפני אהל מועד וזרקו בני
אהרן את דמו על המזבח סביב
3. ויקרא
ג,יב: ואם עז קרבנו והקריבו לפני ה'
ויקרא
ג,יג: וסמך את ידו על ראשו ושחט אתו לפני אהל מועד
וזרקו בני אהרן את דמו על המזבח סביב]
ולרבי מאיר, דאמר יורש סומך - והכתיב 'קרבנו' (דמשמע: על קרבן עצמו הוא סומך, ולא על קרבן אביו)?
ההוא מיבעי ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה (שאם נשתתפו שנים או שלשה על קרבן אחד - קרינא אכל חד וחד קרבנו, וכולן סומכין בו).
ורבי יהודה?
בעלי חוברין לסמיכה לית ליה (דודאי
אינו טעון סמיכה); מאי טעמא? - (כיון) דהא לא מיחד
קרבן דידהו (כלומר: כיון דלא הוי חלוט אכל אחד ואחד, וכי כתיב קרא –
ל'קרבנו ולא לקרבן אביו').
ואיבעית אימא: לעולם אית ליה, וקרבן עובד כוכבים וקרבן
חבירו מחד קרא נפקא (דמשמע 'קרבנו - ולא שליח', בין של ישראל בין של עובד כוכבים, דלמעוטי עובד כוכבים עצמו
שלא יסמוך לא צריך, דאמרינן במנחות (דף צג.)
ובתורת כהנים [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ב משנה א] 'בני ישראל וסמך
- בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין'),
דאייתר ליה חד לבעלי חוברין לסמיכה (ואכתי הוי קרבנו שלישי ל'קרבנו ולא קרבן אביו', דסלקא דעתא דשל אביו - לאו
כלאחר דמי, אלא כשלו).
ורבי מאיר, דאמר יורש ממיר - מאי טעמא? אמר לך (ויקרא כז,י) [לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ו]אם המר ימיר [בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש] (דהכי מצי למיכתב 'ואם ימיר בהמה בבהמה'; המר ימיר למאי הלכתא?) - לרבות היורש (דתמורתו תמורה),
(תמורה
ב,ב)
ויליף סוף הקדש מתחילת הקדש: מה תחילת הקדש יורש מימר -
אף סוף הקדש יורש סומך.
רבי יהודה, האי 'ואם המר ימיר'
מאי עביד ליה?
לרבות את האשה (שתמורתה תמורה ולקיא משום לאו דלא
ימיר),
וכדתניא: 'לפי שכל הענין כולו אינו מדבר
אלא לשון זכר, שנאמר 'לא
יחליפנו ולא ימיר אותו' (דכתיב לא יחליפנו דהיינו לשון זכר, ולא כתיב
'לא תחליפנו', דהוי לשון נקבה),
אשה מנין (גירסת רש"י: מה סופנו
לרבות כו'. כלומר: מהיכן נלמוד שסופנו לרבות את האשה)? - תלמוד לומר: 'ואם המר ימיר' (מדכתיב קרא תרי זימני) - לרבות את האשה.
ולרבי מאיר (דאיצטריך ליה ואם המר ימיר לרבות יורש), אשה מנא
ליה?
נפקא ליה מ'ואם' (מוי"ו: מדמצי למכתב 'אם המר ימיר' וכתיב ואם).
ורבי יהודה?
'ואם' לא דריש.
ובין רבי מאיר ובין רבי יהודה, טעמא דרבי קרא לאשה, הא לא
רבייה קרא הוה אמינא 'כי עבדא תמורה לא לקיא (ואם
המירה - תמורתה אינה תמורה)'? והאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: '(במדבר
ה,ו) [דבר אל בני ישראל] איש או
אשה כי יעשו מכל חטאת האדם [למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא] -
השוה הכתוב אשה לאיש לכל
עונשין שבתורה'!?
איצטריך: מהו דתימא 'הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין
בצבור (בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה), אבל הכא (בתמורה
- אין צבור עושין תמורה), כיון דעונש שאינה שוה בכל הוא, דתנן (בפירקין (דף יג.)): 'אין הצבור והשותפין עושין תמורה'
(וקא מפיק ליה ממעשר), אשה נמי כי עבדא לא לקיא' - קא משמע לן.
(לגירסת
רש"י: ומשני: הכי גרסינן: הני מילי: לאו שיש בו מעשה בהני עונשין שוין זה
לזה, דכתיב אשר יעשו, דמשמע: עונשין שיש בהן מעשה, כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה,
אבל לאו שאין בו מעשה - כגון תמורה, דבדיבורא תליא מילתא - אימא לא תילקי - קא
משמע לן.
לישנא אחרינא כתוב בספרים הני
מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור - בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה, אבל הכא: בתמורה
- אין צבור עושין תמורה, כדאמרינן באידךך פירקין (דף יג.) וקא מפיק ליה ממעשר)
בעי רמי בר חמא: קטן מהו שימיר?
היכי דמי: אילימא בקטן שלא הגיע לעונת נדרים (כגון דהוי פחות מי"ב שנה, דהכי אמרינן במסכת נזיר (דף
סב.): איש כי יפליא [ויקרא כז,ב] מה תלמוד לומר? דהכי מצי
למכתב 'איש כי ידור נדר'? - אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש, כגון בן י"ב שנה:
דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש - נדרו נדר והקדשו הקדש, פחות מכן
אפילו ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום; יותר על כן - כגון בן י"ג שנה
- אף על פי שאינו יודע לשם מי הפליא הווו מעשיו מעשה) - לא תיבעי
לך: דכיון אקדושי לא אקדיש (כדפרישית לעיל דאין בדבריו כלום) -
אמורי ממיר (כי היכי דלילקי - בתמיה)? אלא כי
קמבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים (דהוי בן י"ב שנה, דקאמרינן
התם: דנדריו נבדקין, ואם יודע לשם מי הפליא - הוו מעשיו מעשה, ואי לא לא), מי
אמרינן כיון דאמר מר 'איש' [ויקרא כז,ב: דבר אל בני
ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'] מה תלמוד
לומר 'כי יפליא נדר לרבות'? - מופלא הסמוך לאיש, דקדשו
קדוש: מדאקדושי מקדיש אמורי נמי ממיר? או דלמא כיון דלאו בר עונשין הוא (עד י"ג שנה) בתמורה לא מיתפיס (לא
מיתפיס בה תמורה, דכתיב [ויקרא כז,י] לא
יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו, כלומר: מאן דאיתיה בכלל לא יחליפנו ולא ימיר, כגון בר עונשין - איתיה
נמי בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קדש
דמתפיס בתמורה, לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא)? (ואפילו) אם תימצי לומר קטן עביד תמורה, דהא אתי לכלל עונשין (רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי), עובד
כוכבים מהו שימיר? מי אמרת מדאקדושי מקדיש (דהא מרבינן במנחות (דף
עג:)),
דתניא [ספרא אמור פרשתא ז משנה ב]: (ויקרא
כב,יח)
[דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש מבית ישראל ומן
הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה] 'איש
איש' מה תלמוד לומר 'איש איש'?
לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל', אמורי נמי
ממיר? או דלמא כיון דלא אתי לכלל עונשין (דעובד כוכבים לא לקי לעולם אבל קטן
אתי לכלל עונשין כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד), כי עביד
תמורה לא קדשה?
אמר רבא: תא שמע, דתניא [תוספתא
קרבנות פ"ה מ"ד]:
'קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין (שאם נהנה מהן - לא מייתי קרבן מעילה, דלא דיינינן ליה כשאר קדשים שהנהנה
מהן מעל, משום דלא אסור בהנאה אלא מדרבנן, כדלקמן), ואין חייבין עליהם משום <פיגול> נותר וטמא (כדמסיק לקמן), אין עושין
תמורה ואין מביאין נסכים (ולא גרסינן 'עליהן', והכי פירושא:
דאין מביאין נסכים של עובדי כוכבים בפני עצמן, כישראל שמתנדב נסכין בפני עצמן, אבל
בהדי קרבנו – מביאין, כדאמרינן במסכת שקלים (דף יא
עמוד ד) שזו אחת מן התקנות שתיקנו בית דין: דעובד כוכבים
ששילח עולתו ודמי נסכיהן ממדינת הים - מקבלין הימנו), אבל קרבנו טעון נסכים (דבהדי
קרבנו מביא נסכים) - דברי רבי
שמעון; אמר רבי יוסי: בכולן אני רואה להחמיר (דלא
נהנין, ומועלין, וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים, חוץ מן הנסכים
דודאי אין מביאין);
במה דברים אמורים (לעיל קמהדר ואמילתיה דתנא קמא והכי
קאמר: במה דברים אמורים דקאמר תנא קמא 'אינו מועלין')? - בקדשי מזבח (של עובד כוכבים), אבל בקדשי בדק הבית (שהקדישו עובד כוכבים) מועלין בהן (ובמסכת זבחים מפרש טעמא, [בפרק 'בית שמאי' (דף מה.)] ואית דגרסי לה נמי לקמן הכא בתמורה)';
קתני מיהא (דקדשי עובדי כוכבים) 'אין
עושין תמורה' (ותיפשוט מהא)!
ורמי בר חמא (אמר לו:) בהקדיש עובד
כוכבים להתכפר עובד כוכבים (כלומר: אי משום הא - לא איריא,
דמהכא ליכא למיפשט כלל! דהיכא דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים שהפרישו
לצורך כפרת עצמו) לא קמיבעיא לי (דאין הקדשו עושה תמורה, הואיל ולא
אתי לכלל עונשין), כי קמיבעיא לי בהקדיש עובד כוכבים ומתכפר בישראל (שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל: שיתכפר בו ישראל): בתר מקדיש
אזלינן (והמקדיש הוי עובד כוכבים, דלא אתי לכלל עונשין, ואינו עושה תמורה)? או
בתר מתכפר אזלינן (שהוא ישראל ואיתיה בכלל מלקות)?
תיפשוט ליה מדרבי אבהו (לקמן),
דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: 'המקדיש מוסיף חומש (שאם
רוצה לפדות הקדשו, כגון שנפל בו מום - יכול לפדותו, ומוסיף חומש, אבל מימר אינו
מוסיף חומש, דכתיב אם המקדיש
וגו' (ויקרא כז,טו): על הקדש ראשון אתה מוסיף
חומש, ולא על הקדש שני כגון תמורה; עניין אחר: שאם הקדיש בית או שדה, ואתו בעלים
לפדותו - לא פרקי בלא חומש, דכתיב (ויקרא כז,טו) ואם המקדיש יגאל [את
ביתו] ויסף חמישיתו...,
אבל אם גאלו אחֵר - לא חייביה רחמנא ליתן חומש) ומתכפר
עושה תמורה (שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר
בו חבירו ישראל, ואמר המתכפר "זו תחת זו" - תמורתו תמורה, ולוקה: דכיון
שהופרש לצורכו - קרינא ביה קרבנו:
דבתר המתכפר אזלינן, ותיפשוט מהא) והתורם משלו (מתבואה
שלו)
(תמורה ג,א)
על (טבלין) של חבירו (לפוטרו מן המעשרות) - טובת הנאה שלו (של תורם: שיכול ליתנו לכל כהן
שירצה; ואם אמר לו ישראל "הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן" - הוי אותו סלע
של תורם, ולא של נתרם בשבילו, ולא מצי טעין הלה 'כיון שנתרמה על טבל שלו נמצא
דנותן סלע על של עצמו')' (הך מילתא דרבי אבהו תלת מילי נינהו).
אמר ליה: התם הוא, דקאתי מכח ישראל (שהרי
הפרישו ישראל), משום הכי אזלינן בתר מתכפר (ואהכי
אזלינן בתר מתכפר), דהוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל (דאיתיה
בכלל עונשין), אבל הכא - הכי קא מיבעיא ליה: מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו
ברשות מאן דעביד תמורה (כלומר: אבל הכא: בהקדיש עובד
כוכבים להתכפר ישראל - מי בעינן מתחילת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי
לעשות תמורה, כגון ישראל, והך בהמה - כיון דתחילת קדושתה הויא מכח עובד כוכבים, אף
על גב דהוי המתכפר ישראל - אינו עושה תמורה? או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר
וחזי למיעבד תמורה - תפסה בה קדושת תמורה)?
תיקו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .