תמיד לא-לב

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

תמיד דף לא-ב

(תמיד ל,ב)

עד עכשיו פירש לך שחיטתו וזריקתו; מכאן ואילך מפרש סדר הפשטו וניתוחו וכיצד מעלין את האברים לכבש:

(תמיד לא,א)

משנה ב:

(כשהיה מתחיל הפשטו, היה קרב הראש העוקץ והרגל ושתי דפנות וידים והחזה והגרה, ונמצאת למד מהתם שמפשיטין אותו דרך הרגלים; הילכך פירש לך:) לא היה שובר בו את הרגל (כשתולהו ברגליו באונקליות - לא היה שובר את רגליו ומניח רגל השבור ברגל האחר דרך הרגל ויורד עד לחזה; וכן מוכח ביומא (דף כה:), דאמרינן התם דרך הנקב שינקוב ברגל שני, כדרך הטבחים שתולין את הבהמה להפשיטה), אלא נוקבו מתוך ערקובו (כמו 'ארכובו') ותולה בו (בשני הרגלים נוקב ומניחן באונקליות דרך הנקבים, וכל כך למה? - שלאחר שהפשיטה - מנתחה אבר אבר, וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי, ואם היה תולה אותה כמו הטבחים, לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ, לפי שאותו הרגל תחוב ברגל האחר ועל ידי כן תלוי הבהמה);

היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה (שהרי הופשטה כל הבהמה, אלא שעדיין תלויה עוד בחזה למטה: שעדיין לא הופשטה שם, כדקתני 'לבסוף מרק והפשיט');

הגיע לחזה (וקודם שיחתוך ממנה שום אבר) חתך את הראש (ולא מפשיטו, שהרי קודם הוא בהקטרה, ונאה לחותכו קודם) ונתנו למי שזכה בו (קודם שחתך את הכרעים);

חתך את הכרעים (רגלי הבהמה = כרעים, על שם כריעה קרי להו 'כרעים'; שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה - יכול לחתוך כל ארבע רגלים יחד) ונתנן למי שזכה בהן;

מרק את ההפשט (גמר, כמו (יומא דף לא:) 'קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו' כלומר: גמר הפשיטו נגד החזה וצואר וסוף הידים);

קרע את הלב והוציא את דמו חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהן (והוא הדין דקודם שיחתוך הידים היה יכול לחתוך רגל הימנית, אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית;)

עלה לרגל הימנית, חתכה ונתנה למי שזכה בה (דהיינו אותו שזכה בראש), ושני ביצים עמה (שעולה בא זכר);

(ואז הבהמה תלויה על ידי הרגל השמאלי, עכשיו שנטל רגל הימני)

קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו (כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים: שכשלא היה הרגל עדיין חתוך אפילו אם היה קורעו - לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה);

נטל את הפדר (חלב), ונתנו (מכסה) על בית שחיטת הראש מלמעלה (לכסות בו בית השחיטה; קתני 'בית השחיטת הראש' ולא קתני 'הראש', שכשהיה נושא את הראש על המזבח - היה הופך בית השחיטה למעלה, ולוקח החלב ומכסה; וזה דרך כבוד למעלה; ולא קתני 'בית השחיטה' סתם - למעוטי שחיטת צואר אתיא; [סד"א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה - הכי נמי צואר מגונה, הילכך פירש לך 'בית שחיטת הראש' - למעוטי בית שחיטה צואר; וצואר כשהיה נושא - היה הופך החתך אצלו ואינו נראה; אבל הראש - קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה, הילכך מכסה הפדר בית השחיטה, והכי יפה לעשות; ועוד: דשחיטת הצואר אינה מגונה בדם כל כך כמו הראש);

נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן (ולהסיר הטינוף שבהן); והכרס - מדיחין אותה בבית המדיחין ומדיחין אותה כל צרכה (לפי שיש בה טינופת הרבה - קבעו לה לשכה אחת להדיחה שם, ולא קבע בדם לשכת הדחה; שיש כרס שיש בה טינופת הרבה ויש שאין בה כל כך;), והקרביים (והבני מעיים אין בהן משום טינופת כל כך) מדיחין אותן שלש פעמים במעוטן (בשולחן הקטן של שולחנות של שיש שבבית המטבחיים), על שולחנות של שיש שבין העמודים (ולאו היינו שולחנות שבין העמודים שעל אותן היו מפשיטין, כדמפרש במסכת מדות (פ"ג מ"ה, דף לו.); אבל מלבד אותן שולחנות היו שולחנות של שיש, נראה לי שהיו קבועין בגבוה, שעליהן היו מדיחין קרביים; וכך מייתינן על גמרא דהאי פירקא [שקלים פ"ו מ"ד] 'עשרה שולחנות היו במקדש: שמונה של שיש בבית המטבחיים שעליהם מדיחין את הקרביים' אבל שולחנות שהיו מפשיטין היו בין עמודים; וכן גרסינן בהדיא במסכת מדות (פ"ג מ"ה, דף לו.) 'שולחנות של שיש שבין העמודים' ובשולחנות שעליהן מדיחין גרסינן בבית המטבחיים; וכן מוכח במדות [פ"ה מ”ב], דאמרינן 'מקום הטבעות כ"ד, לשולחנות ארבע, שולחנות לעמודים כו' הננסין ד' והמותר מקום הננסין;

במיעוט שולחנות של שיש יכולין להדיח, שהתמיד היה כבש; והא דתנן במדות (פ"ה מ"ג, דף לז:) לשכה ששם היו מדיחין קרבי קדשים, היינו כרס, כדמוכח הכא שמדיחין בבית המדיחין הכרס וכל צרכי בית המטבחיים מדיחין שם; ונראה לי הא דלא היו רוצים להדיח הקרביים עם הכרס בלישכת מדיחין - משום שהכרס יותר ויותר יש בה טינופת, ואם יודחו יחד - יתלכלכו זה מזה, לכך קבעו זה לזה מקום ולזה מקום);

(ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא: לפי מה שנכון לעשות עושין)

משנה ג:

נטל את הסכין (ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין, לא בנטילת הפדר ולא בנטילת קרביים, שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין) והפריש את הריאה מן הכבד (הפריד זה מזה כדי שתשאר הריאה עם צואר, כדלקמן, והכבד עם דופן ימין) ואצבע הכבד מן הכבד (אצבע הכבד כשחותכים את הכבד ומפרידין אותו ממקומו - נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות) ולא היה מזיזה ממקומה;

נוקב את החזה (בדבר שאינו חותך כדרכו שייך לשון 'נקיבה'; שהיה מפריד החזה מן הדפנות והצלעות, זו ארוכה מזו; ועוד יש לומר לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל, וכשנטל את החזה משם - הוי כמי שניקב בבהמה: שהחזה קצר ברחבו ודומה מקומו לאחר נטילתו כחלון, וזהו עיקר) ונתנה למי שזכה בה;

עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עד השדרה (אצל השדרה חותך) ולא היה נוגע בשדרה (השדרה היה מניח אותה עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד; לא היה חותך השדרה עמו, שאם היה חותכו עמו - היתה כבידה הרבה) עד שמגיע לבין שתי צלעות דקות (אצל החזה, כלומר: היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות, וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות) (ולקמיה מפרש: כשיפריש דופן שמאלי, דקתני ומניח 'שתי צלעות דקות מלמעלה וכו' - וכך היה עושה בחבירתה דופן ימין.)

חתכה ונתנה למי שזכה בה, והכבד תלויה בה (לכך הפריש קודם הריאה מן הכבד, שבשתי הקרבות היו);

בא לו לגרה (לצואר); הניח בה שתי צלעות מכאן ותי צלעות מכאן (שתתי צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני ועכשיו הניח בה שתי צלעות מצד אחר וזהו אותן צלעות שהן בדופן אצל חזה; ועדיין לא חתך דופן השמאלי, לכך שייך לומר 'והניח בה': שעדיין הן מחוברות לדופן); חתכה ונתנה למי שזכה בה; הקנה והלב והריאה תלוים בה;

בא לו לדופן השמאלית הניח בה (לא גרסינן 'בה', אלא 'והניח אצל העוקץ') שתי צלעות דקות מלמעלן ושתי צלעות דקות מלמטן (אצל החזה, והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן), וכך היה מניח בחבירתה (בדופן הימני שתי צלעות למעלה אצל העוקץ; ולפי שלא פירש לך למעלה 'שתי צלעות למעלה' בנטילת דופן ימין - פירשו כאן);

נמצא מניח (בשתיהן: בשתי דפנות) שתים שתים מלמעלן שתים שתים מלמטן (בין בדופן ימין בין בדופן שמאל מניח בכל אחד שתים שתים למטן וכן שתים שתים למעלן);

חתכה (לדופן שמאל) ונתנה למי שזכה בה - והשדרה עמה, והטחול תלוי בה והיא היתה גדולה (כבידה יותר) אלא של ימין קורין 'גדולה' שהכבד תלויה בה (והכבד - לאו מן הדופן הוא, אלא תלוי הוא בה; ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה - לכך נקראת גדולה);

בא לו לעוקץ (הוא הזנב) חתכו (אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו) ונתנו למי שזכה בו - האליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו (וכן שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, לפי שאותן צלעות מיקרי 'כנפי העוקץ', ולא חש לפרש שני צלעות מכאן ומכאן);

נטל את הרגל השמאלית, חתכה ונתנה למי שזכה בה (שנשאר יחידי :שכל הבהמה מנותחת לאברים, ורגל שמאלי נשאר עדיין באונקלי);

נמצאו כולן עומדים בשורה והאברים בידם.

(עד עכשיו פירשו סדר ניתוחיה; מעתה צריך לפרש סדר הולכתם למזבח: כיצד מוליכים האברים קודמין זה לזה.)

(תמיד לא,ב)

המשך המשנה

הראשון בראש וברגל, (כיצד? -) הראש בימינו (שהראש קודם לכל האברים דכתיב (ויקרא א,יב) ונתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו [וערך הכהן אתם על העצים אשר על האש אשר על המזבח] הילכך הראש בימינו) וחוטמו כלפי זרועו, קרניו בין אצבעותיו, בית שחיטתו מלמעלן (חוטם הבהמה פונה נגד זרועו, ואז קרניו בין אצבעותיו, גב הראש על גב פיסת ידו ובית שחיטה פונה למעלה) והפדר נתון עליה (לכסות מקום השחיטה וזהו כבוד של מעלה);

הרגל של ימין בשמאלו, ובית עורן (מקום שמשם הופשט העור) לחוץ (היה כלפי חוץ אל העם, ומקום החתך כלפי המוליך, והכי שפיר למעבד כדי שלא יראה החתך); (ומפרש ביומא (דף כה:) מאי טעמא סליקא לרגל בהדי רישא: דאיכא למאן דאמר התם: דרך ניתוחו היה קרב: הראש והרגל ושתי ידים ושני דפנות החזה והגרה והעוקץ והרגל, ואיכא למאן דאמר: דרך עילויא דשומנא היה קרב, פירוש: כדרך שהאברים שמנים זה מזה הם קריבים: הראש והרגל ושני דפנות החזה והגרה ושני ידים והעוקץ והרגל; ובין למאן דאמר דרך עילויא ובין למאן דאמר דרך נתוחו - אין זה סדר: שהרגל קרב עם הראש, שהרי בניתוח שני ידים קודמין, ומפרש התם מאי טעמא רגל סליק בהדי רישא: הראש כבר פירשתי שהוא קודם, וגזירת הכתוב היא, ומה טעם רגל עמו? - משום דרישא נפישי ביה עצמות - סלקא רגל בהדיה שהוא כולו בשר, והכי שפיר למעלה שתהא בהקטרה עצמות ובשר, ואין בשום אבר כל כך בשר עמו כרגל.)

השני בשתי ידים (האי תנא אזיל בתר איברא דבישרא, כלומר: בתר גדול האברים: שהאברים גדולים זה מזה הם קודמים, הילכך שתי ידים קודמים, שהן גדולות מהעוקץ והרגל): של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו (דרך חשיבותן מוליכין אותן למזבח), ובית עורן (של כל אחד ואחד) לחוץ;

השלישי בעוקץ וברגל: העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו (היא דבוקה בעוקץ והולכת בין האצבעות), ואצבע הכבד (דבוק בעוקץ) ושתי כליות עמו;

הרגל של שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ

הרביעי בחזה ובגרה (ובצואר), החזה בימינו (שהוא חשוב יותה) והגרה בשמאלו וצלעותיו בין שני אצבעותיו (והאי דלא פירש 'ובית עורה לחוץ' היינו טעמא: דשני צלעותיו מונחין בין אצבעותיו, אם כן הוי בית עורה לחוץ; אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום, והיה יכול לישא דפנות על פס ידו - לכך פירש 'בית עורה לחוץ');

החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ;

הששי בקרבים הנתונים בבזך ('כף' מתרגם 'בזך'; ולפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנן בכלי), וכרעים על גביהן מלמעלה;

השביעי בסולת (שלאחר הקטרת אברי תמיד מקטירין מנחתו דהיינו סלת),

השמיני בחביתים (חביתי כהן גדול, דאמר ביומא (דף לד.): עולה ומנחה [ויקרא כג,לז] - שם מנחה, ואפילו חביתין),

התשיעי ביין (נסכים: רביעית ההין)

(כל אלו קרבים עם האברים, דאין מקריבין עולה בלא מנחה ונסכים; וחביתים - אף על פי שקריבין בעבור כהן גדול, הואיל ומן הפסוק הם קודמין לנסכי תמיד)

הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה (ולא מחצי כבש ולמעלה: שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין אותן למזבח, ואם היו קרובים למזבח לא תראה הולכה, הילכך צריך להניחן מחצי כבש ולמטה: שלאחר כך - לכשיחזירו ויוליכו, או הם או אחרים - תראה הולכה חשובה, והכי יפה לעשות: שאם קרובים למזבח נראה כמוקטרים; ועוד: דפעמים שיקטירם קודם הקטורת הואיל וקרובים הם כל כך למזבח),

במערבו (של כבש, ולא במזרחו, שהרי בלכתם למזבח להוליך אברים למזבח ולדרום המערכה - דרך מזרחית של כבש היה, שהרי כבש לאמצע המזבח, ומכאן ומכאן תופס המזבח שמונה אמות לכל צד לאחר שכלה הכבש, שהרי הכבש ט"ז והמזבח ל"ב, נמצא שונה אמות לכל צד, ומקום המערכה במזרח המזבח אצל מזרחו של כבש, ורחב המערכה אינו תופס עד חצי המזבח שהרי התפוח באמצע המזבח! נמצא אתה אומר: הליכתו למזבח לזרוק האברים למערכה - לכך נותנים האברים במערבו של כבש: לפנות מקום הליכתו),

ומלחום (דכתיב [ויקרא ב,יג] על כל קרבנך תקריב מלח),

וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע. (ולאחר קריאת שמע יקטירו את הקטורת; והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטר, ויעל קרבנם לריח ניחוח).

גמרא:

תנא: יד ורגל (יחד), כעקידת יצחק בן אברהם.

לא היו כופתין את הטלה:

מאי טעמא?

רב הונא ורב חסדא, חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים (כשמקריבין זבח לעבודת כוכבים - הן כופתין אותו כך: ארבעה רגלים יחד).

מאי בינייהו (בין למר ובין למר אסור לעשות)?

איכא בינייהו דכפתיה בשיראי (במילת), אי נמי בהוצא דדהבא (משום בזיון קדשים ליכא, משום חוקי העמים איכא).

תנן התם [שקלים פ"ו מ"ד]: 'שלש עשרה שולחנות היו במקדש (בעזרה; שני שולחנות שהיו באולם לא חשיב הכא בהדי עשר אלא אותם שהיו בעזרה): שמונה של שיש בבית המטבחיים (אצל הטבעות בצפון) שעליהם מדיחין את הקרבים, שנים במערבה של כבש - אחד של שיש ואחד של כסף: על של שיש נותנין את האברים, ועל של כסף - כלי שרת; ובאולם שנים מבפנים על פתח הבית (אצל פתח ההיכל): אחד של כסף ואחד של זהב; על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו (כשמגיעין לפתח מניחין אותם עליו, ועומדין בו לפוש), ועל של זהב ביציאתו (ושם היה מונח עד שיקטירו הבזיכין; כך מפרש במנחות בפרק 'שתי הלחם' (דף צט:)), שמעלין בקודש ולא מורידין (כגון בכניסתם מניחין על של כסף, וכשמגיע בהיכל - על של משה, שהיה מצופה זהב - הרי עלייה; ולא מורידין, לפיכך ביציאתו מניחו על כלי של זהב; ועשר שולחנות היו עדיין בהיכל שעשה שלמה; והא דלא חשבינהו הכא - דלא חשיב אלא אותן שמניחים עליהם, ובאותן של שלמה לא היו מסדרים, כדאמרינן במנחות פרק 'שתי הלחם' (דף צט.): 'עשר שולחנות עשה שלמה ולא היו מסדרים אלא על של משה כו');

ואחד של זהב בפנים, שעליו לחם הפנים תמיד'.

מכדי אין עניות במקום עשירות, אמאי עבדי דשיש? ניעבדו דכסף, ניעבדו דזהב?

אמר רב חיננא בשם רבי אסי ורבי אסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק מפני שהוא מרתיח (את הלחם ומחממו וממהר להתעפש).

של שחר היה נשחט על קרן ~~מזרחית~~ מערבית צפונית:

מנא הני מילי?

אמר רב חסדא: דאמר קרא: (שמות כט,יח; במדבר כח,ג) שנים ליום - כנגד היום (נגד השמש).

תניא נמי הכי [ספרי בלק פסקא קמב]: [במדבר כח,ג: ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימם] שנים ליום [עלה תמיד] - כנגד היום;

אתה אומר נגד היום? או אינו אלא חובת היום (כלומר: כל יום ויום תקריבו שנים)?

כשהוא אומר (במדבר כח,ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור, הא מה אני מקיים 'שנים ליום'? - נגד היום;

הא כיצד?

תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה (כדפרישית במתניתין כזה), ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה.

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב; אמר להן:

(תמיד לב,א)

מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב (כלומר: איזה רחוק יותר)?

אמרו לו: ממזרח למערב (רחוק יותר משמים לארץ); תדע שהרי חמה במזרח - הכל מסתכלין בה; חמה במערב הכל מסתכלין בה; חמה באמצע רקיע - אין הכל מסתכלין בה (ולמה? - לפי שהחמה כשהיא במזרח או במערב היא רחוקה, ובשביל שהיא רחוקה יכולים להסתכל בה: שאין האורה מזקת לעינים, אבל כשהיא באמצע הרקיע – קרובה, ואורה מזהיר כל כך שאין יכולין לראות)!

וחכמים אומרים: זה וזה כאחד שוין (כדמוכחי קראי), שנאמר (תהלים קג,יא) [כי] כגובה שמים על הארץ [גבר חסדו על יראיו] (וכתוב אחד [פסוק יב] אומר) כרחוק מזרח ממערב [הרחיק ממנו את פשעינו], ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש (ואם לא היתה מדתן שוה אלא מזרח ומערב רחוק יותר - למה אחז הכתוב במועט במדה? לא היה לו כלל לומר אלא המרובה!? אלא ודאי שניהם שוין במדה לכך אחז את שניהן)! ואלא חמה באמצע רקיע, מאי טעמא אין הכל מסתכלין בה (כמו שהם מסתכלין כשהיא במזרח או במערב)? משום דקאי להדיא (בגילוי היא עומדת) ולא כסי ליה מידי (ובשביל כך אורה מזהיר ומזיק לעינים המביטות שם).

אמר להן: שמים נבראו תחלה או הארץ (כלומר: או ארץ ושמים כאחד נבראו)?

אמרו: שמים נבראו תחלה, שנאמר: (בראשית א,א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (אלמא שמים קדים).

אמר להן: אור נברא תחלה או חשך (כלומר: איזו נברא תחלה)?

אמרו לו: מילתא דא - אין לה פתר (דבר זה ששאלת אין שום אדם בעולם שיודע לפותרה).

(ופריך הש"ס: ואמאי השיבו ליה 'מילתא דא לית ליה פתר'?) ונימרו ליה (מן הפסוק) חשך נברא תחלה, דכתיב (בראשית א,ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך [על פי תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים], והדר [פסוק ג] ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (אלמא חשך קדים)?

סברי: (אי אמרו ליה) דילמא אתי לשיולי 'מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור?' (והילכך השיבו ליה 'מילתא דא לית ליה פתר', וימנע ולא ישאלם עוד ממעשה בראשית).

אי הכי (דבשביל כך נמנעו מלהשיבו תחלה) - שמים נמי לא נימרו ליה (אמאי השיבו לו השמים נבראו תחלה? לא היה להם להשיבו כלום, משום 'דילמא אתי כו')?

מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא דקא שייל (דקא משאיל ולא ישוב עוד לשאול יותר ממעשה בראשית לכך יכולים להשיבו האמת); כיון דחזו דקהדר שאיל – סברי: לא נימא ליה דילמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור.

אמר להם: אידין מתקרי חכים (מי מיתקרי חכם)?

אמרו ליה: איזהו חכם? - הרואה את הנולד (המבין מלבו מה שעתיד להיות: קורות שעתידים לבא ונזהר מהן).

אמר להם: אידין מתקרי גבור?

אמרו לו: איזהו גבור? - הכובש את יצרו (בא לידי עבירה וכבש את יצרו ונמלט ממנה).

אמר להן: אידין מתקרי עשיר?

אמרו ליה: איזהו עשיר? - השמח בחלקו (במה שנותן לו המקום).

אמר להן: מה יעביד איניש ויחיה?

אמרו ליה: ימית עצמו (ישפיל את עצמו).

מה יעביד איניש וימות?

יחיה את עצמו (יגבה את עצמו, ומתוך כך יתנו בו הבריות עין רעה ויקנאו בו, וימות; ולימדוך חכמים שאדם הרוצה שיחיה - ישפיל את עצמו וירחמו עליו הבריות ויחיה שנים הרבה, ומגאוה ימנע את עצמו, שלא יקצרו ימיו וימות בלא עתו).

אמר להן: מה יעביד איניש ויתקבל על ברייתא?

אמרו: יסני מלכו ושלטן (ויתקבלו דבריו ויאהבו אותו; אבל אדם רגיל לדבר עם מלכים ושרים - מקנאים בו בני אדם, ומתוך כך שונאים אותו ואת מעשיו).

אמר להו: דידי טבא מדידכו (חכמתי גדולה משלכם, שאני יועצו עצה טובה שעל ידה יהא מקובל לפני הבריות; ואיזו עצה? -): ירחם מלכו ושלטן (וידבר עמהם תמיד) ויעבד טיבו עם בני אינשא (בשביל אנשי העיר, וידבר עליהם אל המלך שלא להכביד עולו עליהם, ואז יבאו בני העיר לעובדו).

אמר להן: בימא יאי למידר או ביבשתא יאי למידר (באיזה מקום טוב לגור בים או ביבשה)?

אמרו ליה: ביבשתא יאי למידר, דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא (אין דעתן מיושבת בהן עד שירדו ליבשה).

אמר להן: אידין מנכון חכים יתיר (איזה מכם חכם יותר)?

אמרו לו כולנא כחדא שוויין, דהא כל מילתא דאמרת לנא בחד פתרנא לך (כולנו חכמים, ואין חכם זה מזה, שהרי כולנו הסכמנו לדעת אחד).

אמר להן: מה דין אתריסתון (לשון תריס ומגן) לקבלי (מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקים יראתנו? הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו)?

אמרו ליה: סטנא נצח (זו אינה ראיה, שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני האדם - אף אתם אל תתמהו על שאנו תחתיכם).

אמר להן: (שוטים אתם שאתם מחזיקים יראתכם) הא אנא מקטילנא יתכון בגזירת מלכין (שאם ארצה - אהרוג אתכם בגזירת מלכים, שאני מלך, ואבקש לשאר מלכים שאוהבים אותי שיתנו לי רשות להרוג אתכם)!?

אמרו ליה: שלטן ביד מלכא ולא יאי למלכא כזב (כלומר: בידך הממשלת לעשות, שאתה מלך ושר; אבל בכך נחמתנו: שהבטחתנו שלא תעשה עמנו רעה, ואין נאה למלך לדבר שקר, שנאמר [(משלי יז,ז: לא נאוה לנבל שפת יתר] אף כי לנדיב שפת שקר).

מיד אלביש יתהון לבושין דארגוון ושדי מניכא דדהבא על צואריהון (הלביש אותם לבושי ארגמן וישם רביד זהב על צוארם).

אמר להן: בעינא דאיזל למדינת אפריקי (רוצה אני לילך למדינת אפריקא).

אמרו ליה: לא מצית אזלת דפסקי הרי חשך (אינך יכול ללכת, שהרי חשך באמצע הדרך מקום שיש בו חשך בין ביום בין בלילה, ואין שום אדם יכול לעבור אותן הרים).

אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא (תקעתי עצמי ללכת שם); אמטו הכי משיילנא לכו אלא מאי אעביד (ובשביל שתקעתי בעצמי אני שואל לכם עצה מה תקנתי ובאיזה ענין אוכל לעבור);

אמרו ליה: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא (הבא חמורים גדולים ממצרים שיודעין ללכת בחשך; 'דפרשי' כמו (פסחים דף ו.) 'המפרש והיוצא בשיירא') ואייתי קיבורי דמתני [חבלים לקשירה] וקטר בהאי גיסא (וקשור בהאי גיסא בעברך), דכי אתית (וכשתחזור למקומך) באורחא [באותה דרך] נקטת בגוייהו (תאחוז באותן קיבורי), ואתית לאתרך (דבשבילם תשוב למקומך, על פי קיבורי [החבלים] עד שתגיע למקום שנקשר, ואז תהיה במקומך).

עבד הכי ואזל; מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי (לא היה באותו הכרך כי אם נשים), בעי למיעבד קרבא בהדייהו (רצה לעשות עמהן מלחמה);

אמרו ליה (הנשים): אי קטלת לן יאמרו 'נשי קטל' (כלומר זו אינה גבורה אם תלחם עמנו שהרי אם תהרוג אותנו יאמרו העולם שישמעו בדבר נשים הרג וזו אינה גבורה)! אי קטילנא לך (ואם אנו נהרוג אותך) יאמרו 'מלכא דקטלוהו נשי (יאמרו השומעים: כמה גרוע מלך זה ,שנשים נתחברו עליו והרגוהו)' (מוטב שתמנע את עצמך ואל תלחם עמנו פן תהיה לבוז)!

אמר להן: (הריני שומע לעצתכם ולא אזיק לכם) אייתו לי נהמא (והביאו לי לחם לאכול);

אייתו ליה נהמא דדהבא אפתורא דדהבא (הביאו לו לחם של זהב מונח על שולחן של זהב).

(תמיד לב,ב)

אמר להו: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא (לומר וכי מנהג בכאן לאכול לחם של זהב)?

אמרו ליה: אלא אי נהמא בעית לא הוה לך באתרך נהמא למיכל דשקלית ואתית להכא? (אין מנהג בכאן לאכול לחם של זהב, אבל בשביל כך שמנו זהב לפניך לאכול: שהרי זה פלא לנו שבאת לכאן בשביל אכילתך, וכי לא היה לך לחם לאכול במקומך שנתרחקת ממלכותך ובאת עד כאן ושאלת לחם לאכול? לכך נתננו לך זהב וכסף: שסבורים היינו שבאת בגלל זהב וכסף לכאן!)

כי נפיק ואתי (כשהיה יוצא מן העיר) - כתב אבבא דמחוזא (כתב על שער העיר):

"אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטייא (הייתי שוטה מבלי לב להבין) עד דאתיתי למדינת אפריקי דנשיא (לכרך נשיא), ויליפת עצה מן נשיא (ולמדוני חכמה).

כי שקיל ואתי - יתיב אההוא מעיינא, קא אכיל נהמא (כדרך בני אדם שיושבים על המעיין ואוכלין שם לחם, וכשרוצים לשתות שותים); הוו בידיה גולדני דמלחא (היה עמו דגים מלוחים) בהדי דמחוורי להו (בעוד שהיו רוחצים במים כדי להסיר מליחתם) - נפל בהו ריחא (נפל בדגים ריח טוב, ומעיין מגן עדן היה), אמר: שמע מינה האי עינא מגן עדן אתי.

איכא דאמרי: שקל מהנהו מיא, טרא באפיה (רחץ פניו ולא עשה יותר).

איכא דאמרי: אידלי כוליה (הלך במעיין) עד דמטא לפתחא דגן עדן (שמשם היה נובע), רמא קלא (ואמר): "פתחו לי בבא"!

אמרו ליה: (תהלים קיח,כ) זה השער לה' [צדיקים יבאו בו]

אמר להון: אנא נמי מלכא אנא מיחשב חשיבנא (וחשוב אנא), הבו לי מידי (תנו לי דבר אחד מגן עדן הואיל ואינכם רוצים לפתוח לי שער).

יהבו ליה גולגלתא חדא (נתנו לו ראש גולגולת).

אתייה תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה לא הוה מתקליה (היה נותן כל כסף וזהב שלו במאזנים מצד זה והגולגולת מצד זה - ואף על פי כן היה מכביד יותר הגולגולת, דלא היה מוצא דבר ששוקל כנגדה); אמר להון (אלכסנדר מוקדון לרבנן) לרבנן: מאי האי (שאיני יכול למצוא משקלו)?

אמרי: גולגלתא דעינא דבישרא ודמא (גולגלתא של אנוש בשר ודם) דלא קא שבע (שלא ישבע לעולם, לפיכך משקלה כל כך שכל כסף וזהב היא מושכת אליה).

אמר להו: ממאי דהכי הוא (במאי אבחין אם אמת אתם מדברים)?

שקלי קלילי עפרא (קח מעט עפר) וכסייה (שלא תוכל הגולגולת לראות, ואז תשבע ולא יכלה שום דבר לימשך אליה, וימצאו משקלה) - לאלתר תקלא (כלומר: כאותו דבר ששקל כנגדה) דכתיב (משלי כז,כ) שאול ואבדון לא תשבענה [ועיני האדם לא תשבענה] (שאול ואבדון נגדו - ועיני אדם לא תשבענה).

תנא דבי אליהו: גיהנם למעלה מן הרקיע, ויש אומרים לאחורי הרי חשך.

תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב,יט) קומי רוני בלילה (לעסוק בתורה) לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה' (כלומר: שכינה שרויה אצלך) [שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות].

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד,יג) וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך.

הדרן עלך לא היו כופתין