מסכת תמיד פרק שלישי אמר להן הממונה

אין בפרק זה גמרא, רק משניות

(תמיד ל,א)

משנה א:

(לאחר שבאו ללשכת הגזית) אמר להן הממונה (על הפייסות) : "בואו והפיסו מי השוחט, ומי הזורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה אברים לכבש: הראש והרגל של ימין (בכהן אחד), ושתי הידים העוקץ והרגל של שמאל החזה והגרה ושתי דפנות, הקרביים והסולת והחביתין והיין" (ביומא (דף כז.) מפקינן מקרא ששה כהנים העוסקים בהולכת אברים לכבש, דכתיב [וקרא א,ט]: ~~והקריב~~ [צ"ל והקטיר] הכהן את הכל המזבחה, ואמר מר: זו הולכת אברים לכבש; העוקץ הוא הזנב; החזה הוא השומן הרואה את הקרקע, וחותכין מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות; והגרה הוא הצואר, ובו מחובר הקנה והלב; החזה והגרה בכהן רביעי; לקמן מפרשינן במקומו מפני מה הן סדורים בסדר הזה; והחביתין = חצי עשרונו של כהן גדול שקרב עם התמיד בכל יום, שנאמר (ויקרא ו,יג) מחציתה בבקר ומחציתה בערב וסמיך ליה [שם,יד] על מחבת בשמן תעשה; לכך היא קרויה 'חביתין');

(ושלשה עשר פייסות יש כאן: שחיטה זריקה - וקבלה ואותו הזורק הוא המקבל, וכן מוכח ביומא (דף כה:) דאמר: 'וקבל המקבל ובא לזרוק'; והכי תקון: דקבלה תחלת זריקה היא, ונאה למקבל שיהא זורק;

דישון מזבח הפנימי ודישון מנורה - הרי ארבעה;

בהעלאת אברים לכבש – ששה; הרי עשרה פייסות;

הסולת והחביתין והיין - הרי י"ג פייסות;

ואמרינן ביומא (שם) דלא היו מפיסין אלא בעבודה ראשונה: בשחיטה, וכהן שזכה בשחיטה - י"ב אחיו הכהנים נמשכים עמו, כלומר: אותן שהן אצלו זה אחר זה, כסדר שהיו יושבין [? עומדין!] נמשכין עמו זה כלאחר זה: זה לדישון, וזה למנורה - כסדר שהן יושבין [? עומדין!] הן נמשכין לעבודה: הראשון לעבודה ראשונה, כגון זריקה, והשני לדישון מזבח פנימי, והשלישי למנורה כו' - כסדר שהן סדורין במשנה; ופייס אחד: דלא היו מטילין כי אם פייס אחד, דכיון שזכה ראשון בשחיטה - כולן היושבין אצלו נמשכין אחריו, כדאיתא ביומא (שם); דישון מזבח הפנימי והמנורה - מעבודת התמיד חשיבא ליה, הואיל דעם עבודת תמיד היא נעשית;

'מי שוחט ומי זורק ומי מדשן' - ואף על פי שסדר העבודה לא הוה כך, כדאמר בסדר יומא בשמעתא דאביי (דף לג.) דאמר 'דישון מזבח הפנימי קודם לזריקת דם התמיד', וכסדר הסדר הזה היה להם להפיס - אמר רבי דמשום הכי מפייסין קודם בשחיטת התמיד: שקודם דישון מזבח הפנימי היו לוקחין הטלה אותן הכהנים שזוכין בו, ורואין ומכניסין אותו לשחוט ומבקרין אותו לאור האבוקות, והילכך: כיון שהיו עוסקין במילי דתמיד קודם דישון המזבח והמנורה - היו מפיסין נמי קודם שחיטת התמיד וזריקתו: דמתוך שתחלת עבודה היתה בתמיד ראשונה - חביבה היתה והקדימוה בפייס, ולא מפני שאלו קודמין זה לזה בפייס, דכבר פירשתי שכולן זוכין יחד: דכיון שזוכה השוחט - י"ב אחיו הכהנים נמשכין אחריו;

וכל עבודות התמיד: שחיטתו וזריקתו - לא היתה אלא אחר דישון מזבח הפנימי והמנורה; כיצד?

בתחלה מדשן מזבח הפנימי, ואחר כך מדשן את המנורה: חמש נרות, ואחר כך שוחט את התמיד, וזורק את הדם, ואחר כך מטיב ומתקן שתי נרות שנשארו לתקן, ואחר כך מקטיר הקטרת; ובקטורת היה פייס אחר לפי שמעולם לא שנה אדם בקטורת; ומפרש ביומא (דף כו.) מפני שמעשרת, לפיכך היו מכריזין "כהנים חדשים לקטורת בואו והפיסו".

ואי תימא: למה היה פייס בדישון מזבח הפנימי והמנורה ובהעלאת אברים לכבש? הא אמרינן ביומא בסוף פרק שנים (דף כז:): 'אמר רבי יוחנן: זר שסידר את המערכה חייב מיתה, הואיל ועבודה תמה היתה? מתקיף לה רבא: אלא מעתה תיבעי פייס?' ואמרינן: 'אישתמיטתיה הא דתניא: 'מי שזכה בתרומת הדשן זוכה בסידור מערכה ובשני גזירין' אלמא לא בעי פייס, דהא לא אמר "כל כהן שירצה יסדר", אלא אותו שזכה בתרומת הדשן יסדר, ולא אחר, אלמא מוכח משם דלא מפייסינן אלא בעבודה תמה, אבל בעבודה שאינה תמה כל כהן שירצה יזכה בה בלא פייס?

יש לתרץ דהתם פרכינן על אותה שמועה משחיטה, דלאו עבודה תמה היא, ואפילו הכי בעי פייס; ומתרצינן: שאני שחיטה, דתחלת עבודה היא, וחשובה לפייס אף על גב דלא עבודה תמה היא, הילכך הכי נמי יש לומר: דכל אלו תחלת עבודה הם: דישון מזבח והמנורה - תחלת עבודה היו, זה במזבח וזה במערכה; העלאת אברים לכבש תחלת עבודה של הקטורת היא, וקבלה נמי איכא לתרוצי, הילכך לאו עבודה של זרים היא).

הפיסו, זכה מי שזכה.

משנה ב:

אמר להן (הממונה לאחר שבאו ללשכת הגזית על הפייסות): "צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה" (שהאיר להם היום, דאין שוחט תמיד אלא ביום)!

אם הגיע, הרואה (אותו שעל הגג) אומר: "ברקאי" ("ברק ברקאי" בלשון צהר, כמו למען היה לה ברק (יחזקאל כא,טו))!

מתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון"? והוא אומר: "הן"!

(פירוש: מ"כ במנחות בשלהי 'שתי הלחם': הוא [מתיא בן שמואל] היה ממונה על כך, כדאמר בשקלים (דף ז:) 'מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות' [יומא כח,ב], והיינו פייסות שמפיסין כשהאיר היום: מי שוחט, מי זורק, וכשהוא היה שואל אם הגיע זמן שחיטה - היה אומר לאותן שעל הגג "אמרו אם האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון" והן אומרין "הן"; ואין נראה לרבי: דמה ענין פייסות לכאן? הא פייס ראשון בלילה הוה, וזה כבר היה? ועוד: מתיא בן שמואל לא היה אומר כל הטענה דהאיר כל פני המזרח עד שהוא בחברון, כדמוכח ביומא (דף כח:) דאמר דאותו שעל הגג אומר "האיר כל פני המזרח" ואמר לו אידך "עד שבחברון" ואומר לו "הן"! ומפרש התם לפי שטעו פעם אחת באור הלבנה הוצרכו לומר כל כך;

ונראה לי לפרש הכי: דמתיא בן שמואל הממונה על פייס פליג אתנא קמא, ואיהו סבר דלא היה אומר אותו שעל הגג "ברקאי" אלא בזה הלשון היה אומר: "האיר על כל פני המזרח" ואמר ליה אידך "עד שבחברון" = עד שנראה הצהר עד חברון - שיכולין לראות חברון משם, וזה השיעור גדול מ'ברקאי' דתנא קמא; וראיה לדבר דתניא בסדר יומא [כח,ב] 'רבי ~~שמעון~~ [ישמעאל] אומר 'ברק ברקאי', רבי עקיבא אומר: "עלה ברקאי", נחוניא בן אפקשיין אומר "[אף] ברקאי בחברון" מתיא בן שמואל [אומר] הממונה על הפייסות אומר "האיר כל פני המזרח עד שהוא בחברו",ן רבי יהודה בן בתירא אומר "האיר כל פני המזרח" ויצאו כל העם איש איש למלאכתו" והתם פרכינן: 'אי הכי - נגהא להו אמר ליה? אימא לשכור פועלים' אלמא כולהו פליגי; ואיכא למימר דהאי שיעורא נפיש: מחברון.)

משנה ג:

(לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה) אמר להן (הממונה לאותן שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים, שכולן מתעסקין בהכנתו, כדאמר "מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחים", ומי שזכו באברים הולכין עמו): צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים (והכינו אותו לשחיטה ובקרו אותו לאור האבוקות)!

והרי לשכת הטלאים נתונה במקצוע צפונית מערבית (של בית המוקד שהיא טרקלין גדול); ארבע לשכות היו שם (וארבע לשכות פתוחות לו כקיטוניות פתוחות לטרקלין כדמפרש במסכת מדות (דף לד.)): אחת לשכת הטלאים, ואחת לשכת החותמות (שמצניעין שם חותמות של לוקחי סלתות ונסכים), ואחת לשכת בית המוקד, ואחת לשכה שעושין בה לחם הפנים (והן - הלשכות המנויות כאן: לשכת הטלאים דהכא הוא לשכת [טלה] הקרבן דתנן במדות [פ"א מ"א], והא דתנן התם [פ"א מ"ו] שהיא דרומית מערבית לבית המוקד - רמי להו בפרק קמא דיומא (דף טז:) ומשני שפיר; ומה שאמר שם 'מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני מזבח ששקצום מלכי יון' - שהיא לשכת בית החותמות דתנן הכא, ובה גנזו; ולשכת בית המוקד - הוא הנקרא בית המוקד קטן, היא לשכה שיורדין בה לבית הטבילה, כדתנן במדות, והכהן הטובל שם מיד כשעולה מבית הטבילה היה מתחמם באותה לשכה ומסתפג, וזה 'בית הטבילה' אינו בית הטבילה דמעילה האמור בפרק קמא, והרבה בית טבילה היו להם כדי שיוכלו הרבה כהנים לטבול בהרבה מקומות)

מן כאן חסר מפירוש המשנה עד סוף הפרק ולכן אביא את פירושו של רבי עובדיה מברטנורא

משנה ד:

נכנסו ללשכת הכלים, הוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב (לא אתפרש למה הוצרכו למנין של כלים הללו; ובירושלמי במסכת חגיגה אמרו: כנגד תשעים ושלש אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי);

השקו את התמיד (סמוך לשחיטתו, כדי שיהא עורו נפשט יפה) בכוס

(תמיד ל,ב)

המשך המשנה

של זהב (אית דאמרי גוזמא קתני: דלא של זהב היה, אלא של נחושת יפה כזהב; ואית דאמרי בכוס של זהב ממש, שאין עניות במקום עשירות);

אף על פי שהוא מבוקר מבערב (דתמיד טעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו, דומיא דשה הפסח) - מבקרין אותו לאור אבוקות.

כאן חסרה משנה ה: מי שזכה בתמיד, ומשנה זו להלן

משנה ו:

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ובדישון המנורה היו מקדימין וארבעה כלים בידם: הטני (לשון ושמת בטנא [דברים כו,ב], דומה לסל ופיו רחב) והכוז (קיתון; בלשון ערבי קורין אלכו"ז) ושני מפתחות (לפתוח שני מנעולים שבפשפש הצפוני);

הטני דומה לתרקב של זהב מחזיק קביים וחצי (תרקב = כלי שמחזיק שלשה קבין; ולשון 'תרקב' - תרי וקב; ודומה היה לתרקב, אבל לא היה מחזיק אלא קביים וחצי, ושל זהב היה), והכוז דומה לקיתון גדול של זהב; ושתי מפתחות: אחד שהוא יורד באמת השחי (הפשפש הצפוני, דתנן לקמן: בא לו לפשפש הצפוני - היו לו שני מנעולין, האחד היה למטה בפנים בתחתיתו של פתח, והיה הכהן הרוצה ליכנס מכניס אמת ידו בחור שבכותל עד בית השחי שלו ופותח בידו דרך פנים) ואחד שהוא פותח כיון (והאחר פותח במפתח מיד, בלא טורח כשאר כל הפתחים; 'כיון' - כמו [פסחים ל"ז ע"ב] 'יעשנה בדפוס ויקבענה כיון', כלומר: מהר בלא טורח).

משנה ז:

בא לו לפשפש הצפוני –

שני פשפשין היו לו לשער הגדול (הוא שער ההיכל), אחת בצפון ואחת בדרום (והיו לו דלתות בתחילת עובי הכותל, שהיה עביו שש אמות, ודלתות אחרות לסוף עביו לצד פנים. ושני פשפשין הנך שני פתחים קטנים אחד מימין שער הגדול ואחד משמאלו רחוק קצת מן השער);

שבדרום לא נכנס בו אדם עליו; הוא מפורש על ידי יחזקאל, שנאמר (יחזקאל מד,ב) ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש אל יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור (ומסתמא כן היה בבית עולמים)

נטל את המפתח (פשפש שבצפון היה פותחו על ידי חור שאצלו: שתוחב בו ידו עד השחי, וכופף ידו בפנים,) ופתח את הפשפש (על ידי מנעול אחר שבו שנפתח לאלתר בלי טורח) ונכנס להתא (והיא לשכה אחת הפתוחה להיכל) ומהתא להיכל (והולך בחלל ההיכל) עד שמגיע לשער הגדול (שבסוף עובי הכותל מבפנים, ופותחו); הגיע לשער הגדול (ובא לו אל שער השני ועומד בפנים ופותחו:) העביר את הנגר (נגר = בריח, שמבריח מקצה הדלת לקצה הדלת; פירוש אחר: נגר היינו היתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה) ואת הפותחות (המנעולים והמסגרות) ופתחו;

לא היה שוחט השוחט עד ששומע שער גדול שנפתח.

משנה ח:

מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח (ומירושלים עד יריחו עשר פרסאות);

מיריחו היו שומעין קול מגריפה (מין כלי נגון שהיה במקדש, עשרה נקבים היו בו, וכל אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר, וקולו נשמע עד למרחוק [על פי ערכין דף י,ב])

<מיריחו היו שומעין קול השיר;>

מיריחו היו שומעין קול בן ארזה מקיש בצלצל (צמבל"י בלע"ז);

מיריחו היו שומעין קול החליל (צלמיצלי"ש בלע"ז, בערבי מזמא"ר, וקולו נשמע למרחוק; ויש אומרים פיפר"י בלע"ז);

מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז (כהן ששמו גביני, שהיה מכריז בכל בוקר בבית המקדש "עמדו כהנים לעבודתכם");

מיריחו היו שומעין קול העץ: שעשה בן קטין (שם אדם וכהן גדול היה) מוכני לכיור (ועשה גלגל לכיור לשקעו בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה: שכל דבר שנתקדש בכלי שרת - נפסל בלינה וביוצא ובטבול יום, וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם - היה קול הגלגל נשמע עד יריחו);

מיריחו היו שומעין קול השיר;

מיריחו היה שומע קול השופר, ויש אומרים אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים;

מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת; אמר רבי אלעזר בן דגלאי: עזים היו לאבא בערי המכוור (שם מקום), והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת.

משנה ה:

מי שזכה בתמיד משכו והולך בבית המטבחיים, ומי שזכו באברים הולכין עמו; בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח (דתמיד עולה הוא, ועולה טעונה צפון), ועליו שמונה עמודים ננסים (עמודים של אבן נמוכים) ורבעים של ארז על גביהן (חתיכות מרובעות של ארז היו על העמודים), ואנקלאות (כעין ווים; אנציני"ש בלע"ז) של ברזל היו קבועין בהן (באותן רביעיות של ארז, ותולין בהן הבהמה), ושלשה סדרים לכל אחד ואחד (של אונקליות זו למעלה מזו היה בכל חתיכת עץ) שבהן תולין (לתלות בהמה גדולה או קטנה), ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים (שעליהם מדיחין הקרבים; והיה אפשר לעשותן של זהב, שאין עניות במקום עשירות, ולא עשאום אלא של שיש לפי שהזהב מרתיח ומסריח, והשיש מקרר ומצנן ומעמידו שלא יסריח).

משנה ט:

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני, והניחו לפניו, והיה חופן ונותן לתוכו; ובאחרונה (שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו) כיבד את השאר לתוכו (כיבד שאר הדשן לתוך הטני) והניחו (לטני שם) ויצא; (אבל מיד לא היה מוציאו, שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה - ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז, ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח, ונבלעים שם במקומן [כדלהלן]:)

מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחית (האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת) [מערבית] דולקין; (ופעמים שמוצא גם השאר דולקים, ונקט 'שתי נרות מזרחיות דולקים' משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן, ואילו שתי נרות - אם מצאן דלוקים - אינו מכבן; ועוד: משום דקתני בסיפא 'מצאן שכבו' - לאלו מזרחיות - חוזר ומדליקן, ובשאר נרוות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב); מדשן את השאר (חמש נרות שלצד מערב: מסיר מהן השמן הישן והפתילה הישנה והדשן, ונותן הכל בכוז, ונותן שמן חדש ופתילה חדשה, ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה) ומניח את אלו דולקין במקומן*;

מצאן שכבו (השתים מזרחיות. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק) - מדשנן ומדליקן מן הדולקין (לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות, שהרי לעולם אין מטיבין שני נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד, כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים, אלא מדשנן: היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה, ומגביהה ומדליקה, כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים; ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה), ואחר כך מדשן את השאר (זו הטבת חמש הנרות: שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק; ו'מדשן' דהכא אינו כמו 'מדשן' של שנים מזרחית דלעיל;

ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן [המזרחית], ונותן שמן ופתילה חדשה, ומניחה עד הערב כבויה; ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן, ומסיר השמן והפתילה ישנה ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות האחרות: שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות, ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד: כיון שצריך מכל מקום להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה.

כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבינו ברוך בר יצחק, והוא המחוור שבכל הפירושים.

ודברי רמב"ם במשנה זו תמהים מאד, וגם מה שסובר שהטבת הנרות היא הדלקתן ושהיו מדליקין הנרות של מנורה כולן בבוקר כדרך שמדליקין בערב - פליאה נשגבה בעיני, ולא שמעתי ולא ראיתי לאחד מרבותי שסובר כן);

ואבן היתה לפני המנורה (לפי שהמנורה גבוהה שמונה עשר טפחים והיה צריך לעלות למקום גבוה כדי להיטיב את הנרות) ובה שלש מעלות (כנגד שלש העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד) שעליה כהן עומד ומטיב את הנרות ומניח את הכוז על מעלה שניה ויצא (עד לאחר זריקת דם התמיד שאז עושה הטבת שתי נרות והוציאו, וכן חבירו הוציא את הטני. וכשהוציאו השתחוו בגמר העבודה, ולא עכשיו, שעדיין לא נגמר עבודתן).

*(והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כולן יחד - משום דכתיב (שמות ל,ז) בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות; אמרה תורה: חלק ההטבה לשני בקרים ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות; משום דכיון דאתחיל - עביד רובא; והאי דלא עביד שיתא והדר חד, משום דכתיב בהטיבו את הנרות, [אין] הטבת נרות פחות משתים; והני מילי בזמן שאין הנס, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק, אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק תמיד בדרך נס, כדתניא [ספרא אמור פרשתא יג משניות ח-ט]: מחוץ לפרוכת העדות [ויקרא כד,ג] - עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים; כשהיה בא להיטיב השתי נרות מזרחיות לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומטיבו, ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות, וממנו מדליק כל הנרות האחרים, ואחר שהדליק שאר הנרות - מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו; ואע"ג דכתיב בהטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משתים, הכי עדיף טפי: שלא להיטיב כי אם נר אחד מן השתי נרות מזרחיות, ולהניח הנר השני דולק שלא להטיבו עד הערב, כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד. ומה שמיטיב חמש שלצד מערב תחילה ולא חמש לצד מזרח, ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק, ולא עביד הכי משום דכתיב (ויקרא כד,ב-ג) להעלות נר תמיד, מחוץ לפרוכת העדות ... יערוך אותו ... לפני ה' - אמרה תורה: קבע נר להדליק ממנו שאר נרות, ואיזה זה? - נר שני של צד מזרח, והוא קרוי נר מערבי, דכי עייל בהיכל - בההוא נר פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות; ואיכא למימר בההוא אתוקם הנס והוקבע להדליק ממנו, ובנר ראשון אי אפשר, דהא כתיב לפני ה': מאותו נר של צד שכינה שהוא לצד מערב, ואין נר ראשון קרוי לפני ה').

הדרן עלך אמר להם הממונה

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

מסכת תמיד פרק רביעי לא היו כופתין

(תמיד ל,ב)

משנה א:

לא היו כופתין את הטלה (בשעת שחיטה ארבע רגלים יחד, וטעמא בגמרא) אלא מעקידין אותו (יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם);

מי שזכו באברים אוחזין בו (בשעת שחיטה, ומסייעין אותו), וכך היה עקידתו: ראשו (של טלה) לדרום (לדרום עזרה אצל מזבח, ורגליו אצל צפון עזרה) ופניו למערב (שצריך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב, דכתיב [ויקרא ג, פסוקים ח,יג] ושחט אותו לפני ה' וראשו של טלה לדרום עזרה, אצל המזבח: צריך שיתקרב אצל מזבח, דכל כמה שיכולין ליקרב צד הראש אצל המזבח מקריבין אותו, דכתיב [ויקרא א,יא] ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אצל המזבח), והשוחט עומד במזרח (על קרן צפונית) ופניו למערב (והמקבל עומד כנגדו באלכסון, ומצדד כדי שיהא פניו כלפי דרום);

(תמיד) של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית (שהשמש באה מן המזרח - לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן הכותל מזרחית בכל יכולת, מפני שהכתלים גבוהים, והחמה של שחרית בשיפולו של רקיע עומד ומאיר על הכותל, וצלו כנגד קרן צפונית מערבית לסוף אורך המזבח אצל ההיכל צפונית; משום דקדשי קדשים שחיטתם בצפון על ירך המזבח צפונית ובעינן שחיטה כנגד המזבח ולא חוצה לו - שם היה המטבחים), על טבעת שניה (וטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן, והם כ"ד כמנין המשמרות, ומקומן כ"ד אמות מן הדרום לצפון, קבועות בששה סדרים של ארבע טבעות - הוי כ"ד; ורחוק הסדר הראשון מן המזבח חמש אמות; ומאותו סדר עד כלות ששה סדרים - כ"ד אמות, והכי תנן במסכת מדות (פ"ג מ"ד, דף לו.) 'וטבעות היו לצפונו [של מזבח] ששה סדרים של ארבעה ארבעה ויש אומרים ארבע של ששה, ששה שעליהם שוחטים את הקדשים' כלומר: על ידיהן שוחטים קדשים, כמו שפירשנו; על טבעת שניה לאו בטבעת שניה של סדר ראשון, שהוא אצל המזבח, אלא בטבעת ראשונה שהוא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון, ופני השוחט וצואר בהמה לצד מערב צפון באלכסון, כדי שלא יעכב אור השמש לבא; וטעמא דבטבעת שניה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה שיוכל לראות דרך עליו השמש, ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק; ואם היה שוחט בסדר הראשון אם כן היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט, שהרי המזבח גבוה עשר אמות, וסדר ראשון של טבעות אינו רחוק מן המזבח אלא שמונה אמות);

(תמיד) של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית (שהרי בערב הלכה לה בצד מערב, הילכך צריך להמשיך מקום שחיטה למקום שכלה המזבח לצד צפונית מזרחית, וכמה שיתרחק יותר תבא החמה על ידו; ובגמרא נפקא לן שצריך שוחט לשחוט לאור היום) על טבעת שנייה (בשביל הטעם שפירשנו בתמיד של שחר);

שחט השוחט וקבל המקבל (לזרוק); בא לו (המקבל) לקרן מזרחית צפונית - ונותן מזרחה צפונה; מערבית דרומית - ונותן מערבה דרומה (שעולה בכבש שהוא בדרום, ופונה לימין - פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה, ושם אי אפשר ליתן, משום דעולה טעונה יסוד - וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד, כדנפקא לן בזבחים (דף נג:); ומקיף ובא עד מזרחית צפונית, ונותן; ואמר בזבחים (דף סב:) 'כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין' ונפקא לן ממעלות הפונים קדים; אף על גב דבמתן דמי עולה אינו עולה בכבש - דהא על הרצפה עומד, והכלי בידו וזורק למרחוק, כדכתיב [ויקרא א פסוקים ה,יא] וזרקו - דהא למטה מן החוט [הסיקרא] הוא נותן - אפילו הכי, כיון דבחטאות שניתנות על גבי הקרנות למעלה, ושם צריך לעלות לכבש דרך הדרום ופונה למזרח דרך ימין, והכי נמי בכל הדמים אף על פי שניתנין למטה - מתחיל להקיף דרך הדרום, שהוא 'פניו של מזבח' בפתח כניסת הבית, ומשם פונה לימין בקרן מזרחית צפונית, ואחר כך למערבית דרומית, ונותן למערבית דרומית, נמצא מקיף את המזבח דרך ימין: מזרח צפון ואחר כך למערבית דרומית; כך פירש הרב רש"י בסדר יומא בפרק קמא (דף יז.));

שירי הדם היה שופך אל יסוד דרומית (דכל הניתנין על מזבח החיצון - שירים שלו נשפכין על יסוד דרומית, וכן מוכיח בזבחים (דף נג.) דאמרינן טעמא גבי שעיר נשיא, ולמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל: מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו - דהיינו יסוד מערבי שכנגד הפתח, ונפקא לן מקרא דכתיב [ויקרא ד, פסוקים ז,יח] אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד - אף ירידתו מן הכבש בסמוך, דהיינו יסוד דרומית; וכיון דבחטאת צריך לו לשפוך על יסוד דרומית - הכי נמי בכל הדמים, אף על פי שאין עולין על הכבש בשביל זריקתן - שיריהן נשפכין אל יסוד דרומית, שהרי מתן דמן בהקפת ימין, כמו כן באותן שעולין על גבי כבש).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.geocities.com/yeshol

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.geocities.com/yeshol

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

מן כאן חסר מפירוש המשנה עד סוף הפרק ולכן אביא את פירושו של רבי עובדיה מברטנורא