דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
מעילה דף ט
(מעילה ח,ב)
אמר ליה רב
אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב (ויקרא ב פסוקים ג,י) והנותרת [מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'; וכן [ויקרא
ו,ט:] והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדש
בחצר אהל מועד יאכלוה], הכי נמי שאם ניתותר (שכשקמץ
את המנחה, אם ניתותר דאיכא שיריים למצוה - שפיר, ואם לא ניתותר: שאם חסרו שיריים
בין קמיצה להקטרה - לית לן בה)?
וכי תימא הכי נמי (דשיריים לא מעכבי) -
(מעילה ט,א)
והתניא: '(ויקרא ב,ב) [והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו] מסלתה ומשמנה על כל לבונתה [והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח לה'] (דמצי
למיכתב קרא 'מסלת ומשמן', מאי 'מסלתהּ ומשמנהּ'?) -
פרט שחסרה סלתה, וחסרה שמנה, וחסרה לבונתה (שיהא
כל סלתה ושמנה קיים, ואפילו שיריים, דהכי משמע 'מסלתהּ': מן הסלת שהיה בשעת קמיצה
- שהיה כולו)' (אלמא
דחסרון שיריים מעכבי, כלומר: דבשיריים גופא נמי אמרינן דחסרון מעכב, והיכי אמרינן
שאם לא ניתותר לא מעכב)?!
אמרי: התם כתיב 'והנותרת' -
קרא יתירא כתיב (דכתיב ביה והנותרת
תרי זימני: 'והנותרת ממנה' [ויקרא
ו,ט:] 'והנותרת מן המנחה' [ויקרא
ב פסוקים ג,י], דשנה עליו הכתוב לעכב:
פרט לשחסרה, דמשמע 'והנותרת' - ולא הנותרת מן הנותרת: דהשיריים הן מוּתר הקומץ,
ולא שחסרו השיריים דהוו שירי שיריים; אבל הכא לא כתיב אלא 'והנשאר'
לחוד, דמשמע שאם נשאר מן הדם – ימצה, ואם לא נשאר - אינו מעכב; והא דכתיבי תרי
מיעוטי במנחה 'והנותרת' ו'מסלתה' - חד למצוה וחד לעכב).
מתיב אבוה דרבי אבין לרב הונא: 'אחד חטאת העוף
ואחד עולת העוף שמלקן ומיצה דמן חוץ למקומן – פסול ואין בו כרת; חוץ לזמנן - פיגול
וחייבין עליו כרת' קתני מיהת 'מיצה דמן' (אלמא
דמיצוי נמי מעכב בחטאת העוף, הואיל ומצי מפגל בו כמו בהזאה)!
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לצדדין קתני (ד'שמלקן'
משמע אתרוייהו: אחטאת העוף ואעולת העוף, ומיצה דמה לא קאי אלא אעולת העוף דלית ביה
הזאה אלא מיצוי; אבל חטאת העוף - דאיכא הזאה - מאחר שלא פיגל בהזאה לא מצי מפגל
במיצוי, דמיצוי אינו מעכב).
גופא, תנא דבי רבי ישמעאל: 'שאם נשאר בדם'
(דמשמע דשיריים לא מעכבין), והא תנא דבי רבי ישמעאל התם (בפרק
איזהו מקומן (זבחים דף נב.)): 'שיריים מעכבין' (דפלוגתא
דרבי ישמעאל ורבי עקיבא היא: דרבי ישמעאל אמר מעכבין ורבי עקיבא אמר אין מעכבין); ואמר רב פפא (התם): מיצוי חטאת העוף איכא בינייהו (דכולי
עלמא שיריים דעלמא לא מעכבין, והכא - בשירי חטאת העוף - דהיינו מיצוי - איכא
בינייהו: רבי ישמעאל סבר מעכב, רבי עקיבא סבר אינו מעכב, וקשיא דרבי ישמעאל אדרבי
ישמעאל)!?
תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל (והאי
תנא דהכא, דתני 'שאם נשאר' - סבר אליבא דרבי ישמעאל דמיצוי אינו מעכב).
משנה:
[משנה
ב] עולת העוף מועלין בה משהוקדשה;
נמלקה - הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים
ובלינה;
מיצה דמה - חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא (דמיצוי
עולת העוף במקום זריקה דבהמה והזאה דחטאת העוף: דלא כתיב בעולת העוף אלא ונמצה דמו (ויקרא
א,טו); וההוא מיצוי - קבע לה
בפיגול אם חישב עליו במליקה להקטירה חוץ לזמנה, דכי מיצה דמה - קרבו מתיריו
בפיגול, וחייבין עליה כרת; והוא הדין דבתר מיצוי יש בו נותר וטמא), ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן (דכיון
דכולה כליל ואין בה היתר לכהנים - לעולם מועלין בה עד שתישרף כולה ותנטל מאפרה
תרומת הדשן, דכתיב [ןחקרא ו,ג] והרים את הדשן וגו',
ושוב - כיון שנעשית מצותו - אין מועלין בו).
[משנה
ג] פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (תוספות ד"ה
פרים הנשרפים: פר העלם דבר של צבור, ופר כהן
משיח, ופר יום הכפורים, ושעירים
הנשרפים: שעיר יום הכפורים ושעיר עבודת כוכבים) (הן
קדשי קדשים ואין בהן היתר לכהנים) -
מועלין בהן משהוקדשו;
נשחטו - הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים
ובלינה (תוספות ד"ה הוכשרו ליפסל
בטבול יום. תימה: למאי הילכתא הוכשרו ליפסל בטבול יום כו'? דאי לאכילה
- והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים!? ואי ליפסל
להקריב אימוריהם קאמר - מכל מקום גבי פר ושעיר של יום הכפורים ליכא למימר הכי, שהרי משל
צבור הם, ובאים בטומאה!?
ויש לומר
לענין לשורפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר: שהיה להם
לפסולין בית הדשן לעצמן, כדאמרינן פרק 'טבול יום' (זבחים דף קד:): שלשה בית הדשנים
היו שם);
הוזה דמן - חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא (והזאת
דמן קובען לפיגול אם חישב עליהן בשעת שחיטה), (וכיון
דלית בהו היתר לכהנים)
ומועלין בהן בבית הדשן (במקום שריפתן) עד שיתיך הבשר (עד
שיתעכל הבשר שנעשה אפר, דהיינו מצותן).
[משנה
ד] העולה (וכל הני דמתניתין - בקדשי קדשים מיירי) מועלין בה משהוקדשה;
נשחטה - הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים,
ובלינה;
משנזרק דמה - חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא,
ואין מועלין בעורות (דשל כהנים הוא, דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה (ויקרא
ז,ח)), אבל
מועלין בבשר עד שתצא לבית הדשן (דכליל הוא).
[משנה
ה] חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מועלין בהן משהוקדשו;
נשחטו - הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים,
ובלינה;
נזרק דמן - חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא,
אין מועלין בבשר (דכיון דנזרק הדם - הותר הבשר לכהנים, דקדשי
קדשים נינהו), אבל
מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן (עד שיתעכלו במזבח ויצא האפר לבית הדשן, דנעשית
מצותו).
[משנה
ו] שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו (בפה);
קרמו בתנור (דהיינו
תחילת אפייתן) - הוכשרו (וההוא
קרומא חשיב להכשיר כמו שחיטה דקדשי קדשים)
ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, (ובלינה) (והכא
ליכא 'בלינה', משום דשתי הלחם אין נאכלין לא פחות משני ימים ולא יותר על שלשה) ולישחוט עליהן את הזבח (דכתיב
(ויקרא כג,יח) והקרבתם על הלחם, ואמרינן
(מנחות דף סב.) 'על = בסמוך'; וכיון דקרמו מיקרי 'לחם');
נזרק דמן של כבשים - חייבין עליהן (על
שתי הלחם) משום פיגול
(אם חישב בשעת שחיטה לאכול הלחם חוץ לזמנו משום דכבשים
מפגלין את הלחם), נותר,
וטמא, ואין בהן מעילה (דיש בהן שעת היתר לכהנים, וכבר נעשית מצותן).
[משנה
ז] לחם הפנים מועלין בו משהוקדשה (בפה);
קרם בתנור - הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים (כדאמרינן בשתי הלחם; והכא נמי ליכא 'בלינה': דהכי
קיימא לן (מנחות דף ק:) 'לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה לאחד עשר יום) ולהסדר על גבי השולחן (וכל זמן שלא קרם - אינו
קרוי לחם);
קרבו הבזיכין (דהיינו המתירין) - חייבין עליו משום פיגול (שאם חישב עליו בשעת הקטרת
הבזיכין "הריני מקטיר על מנת לאכול הלחם חוץ לזמנו" הוקבע הלחם בפגול), נותר וטמא (דכי היכי דזריקת דם דבהמה - דהיינו מתיריה -
קובעת בפגול ובנותר ובטמא, הכי נמי קבעה הקטרת הבזיכין ללחם הפנים בכל הני), ואין בו מעילה (שהרי יש בו שעת היתר
לכהנים).
[משנה
ח] המנחות מועלין בהן משהוקדשו (בפה);
קדשו בכלי - הוכשרו ליפסל
בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה;
קרב הקומץ - חייבין עליו משום
פיגול נותר וטמא, ואין מועלין בשירים, אבל מועלין בקומץ עד שיצא לבית הדשן (עד שישרף כולו ויצא לבית
הדשן כדין אימורי קדשים, לפי שהקומץ - כליל הוא).
גמרא:
איתמר: הנהנה מאפר תפוח שעל
גבי המזבח: רב אמר אין מועלין בו, ורבי יוחנן אמר מועלין בו. (הנהנה מאפר תפוח היינו
לאחר שהרים תרומת הדשן; דהכי תנינן במסכת תמיד (פ"א מ"ד, דף כח.):
שבתחלה כשהוא רוצה לתרום תרומת הדשן - היה עולה לראש המזבח, ופינה את הגחלים אילך
ואילך, וחתה את המאוכלות הפנימיות – וירד; והיינו 'תרומת הדשן'; הגיע לרצפה - צבר
את הגחלים על גבי רצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים - היינו מקום שנותנין שם תרומת
הדשן - והנשאר על גבי המזבח היה צובר את האפר לצד אחד של מזבח ביחד, ועושהו עגול
כמין תפוח וגבוה כמין כובע; ואמרינן התם: פעמים שיש עליו שלש מאות כור; ואחר כך
היה פושט את בגדיו ולובש בגדים הפחותין מהן, כדתנא דבי רבי ישמעאל (יומא דף כג:):
בגדים שבישל בהן קדרה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו; והיה מוציא מחוץ למחנה לבית
הדשן; ואההוא קאמר 'הנהנה מאפר תפוח')
לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא
פליגי דמועלין בו (שהרי עדיין לא נעשית מצותו); כי פליגי לאחר תרומת הדשן: רב אמר אין מועלין בו:
הרי נעשה מצותו! ורבי יוחנן אמר: כיון דכתיב (ויקרא ו,ג) ולבש הכהן מדו בד [ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו
אצל המזבח], כיון (דהאי הוצאת אפר התפוח) דצריך לבגדי כהונה (דההוא ולבש בגדים אחרים היינו
בגדי כהונה, אלא שפחותין מן הראשונים) - בקדושתיה קאי (ומועלין בו).
תנן 'מועלין בהן עד שתצא
לבית הדשן' (משמע שאף על פי שנתרמה תרומת הדשן מועלין בה), קשיא לרב?
אמר לך רב: עד שתראה
לבית הדשן (היינו
עד הרמת תרומת הדשן! אבל אחר שתרם תרומת הדשן - אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת
הדשן, ושוב אין בו מעילה, והיינו כרב).
(מעילה ט,ב)
מיתיבי: (דקתני במסכת זבחים בפרק 'המזבח' (פ"ט מ"ה דף פה:) 'ואלו אם עלו ירדו בשר קדשי קדשים וכו' הצמר שבראשי
הכבשים ושער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין
יעלו, שנאמר [ויקרא א,ט] והקטיר הכהן את הכל המזבחה;
פרשו - לא יעלו') ([זבחים
פ"ט מ"ו]) 'וכולן
(שעלו לראש המזבח) שפקעו מעל גבי המזבח - לא יחזיר,
וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח (ולא מיירי בגחלת דאימורים, אלא בגחלת דעצים
קאמר; דאי הוי גחלת דאימורים - הוי חייב להחזיר, שהרי לא נעשית מצוותן עד שנתרמה
תרומת הדשן)' (ומשמע
נמי אפילו בגחלת שבתפוח מיירי, דאי אפשר שלא היו גחלים מעורבין באפר שצבור בתפוח,
ואם נפלה הגחלת מן התפוח לאש של מערכה ואחר כך פקעה הגחלת מן האש של מערכה לארץ) - לא יחזיר (ואין
בהן מעילה)', הא על
גבי המזבח (כגון שפקע מצד זה של מזבח לצד אחר שבמזבח) – יחזיר; (ומדקא
דייקינן דיחזיר - משמע דמועלין בו אפילו לאחר תרומת הדשן) בשלמא לרבי יוחנן - ניחא, אלא לרב
קשיא!
אמר לך רב: שאני גחלת דאית ביה מששא (משום
הכי חשיבא להחזירה ומועלין בה אפילו לאחר הרמת הדשן, אבל דשן דלית ביה מששא - לית
ביה מעילה).
איכא דאמר לה להך גיסא: טעמא משום גחלת - דאית
ביה מששא (דכי פקעה מעל גבי המזבח - יחזיר), הא אפר דלית ביה מששא - אפילו לגבי
מזבח (לאחר תרומת הדשן) אין מועלין בו, בשלמא לרב - ניחא,
אלא לרבי יוחנן קשיא!
אמר לך רבי יוחנן: הוא הדין דאפילו אפר (שפקע
מעל גבי המזבח לאחר תרומת הדשן – יחזיר, דמועלין בו), והיינו טעמא דקתני גחלת (ולא
דשן): קאתי
לאשמועינן דאפילו גחלת דאית בה מששא (דחשיבא),
כי פקעה מעל גבי המזבח (לארץ) -
לא יחזיר.
איתמר: הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים,
ואמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים: רב אמר: מה שנהנה (כלומר
קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה)
יפלו לנדבה (לקרבנות צבור; וחייב נמי להביא אשם מעילות להתכפר בו
בשביל שמעל), ולוי אמר:
יביא (מאותו קרן וחומש) דבר שכולו למזבח (דהיינו
קטרת). [## אם כהן – מנחת כהנים?]
תניא כוותיה דלוי:
'מעילה
זו (קרן וחומש שחייב להביא בשביל שנהנה מן הקדשים) להיכן הולכת? הלמידין לפני חכמים
אומרים (דהיינו לוי לרבי; איהו קתני הא ברייתא משמיה דרבי): יביא דבר שכולו למזבח'
מאי ניהו – קטרת (ואף על פי כן מביא אשם מעילות).
תניא כוותיה דרב:
'הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם (כגון:
שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו, ונהנה מקצתן), עד שלא קרבה חטאתו (הכי
קאמר: אם נודע לו שנהנה מהן עד שלא קרב חטאתו: שעדיין לא קנה החטאת מן הדמים
שהפריש) - יוסיף (האי קרן וחומש שחייב בשביל שמעל על הנהו מעות
דפיישו שלא מעל בהן) ויביא חטאתו (מאלו
ומאלו), (והוא הדין נמי לאשם:)
ועד שלא קרבה אשמו - יוסיף ויביא אשמו;
(אם) כבר
קרב חטאתו (עד שלא נודע לו שמעל ושוב נודע לו) -
ילכו (האי קרן וחומש) לים המלח (דאילו
לא קרבה חטאתו - עדיין היה מוסיף האי קרן וחומש על דמי חטאתו [הנך דפיישי], ומביא
בהן חטאת שמינה, אבל השתא דנודע לו לאחר שקרבה חטאתו - הנך מעות דקרן וחומש שהיה
צריך להוסיף על דמי חטאת, כיון דקרבה חטאתו - הוו להו כחטאת שכפרו בעליה, דלמיתה
אזלא, והמעות ילכו לים המלח, דהיינו במקום מיתה); כבר
קרב אשמו - (נמי המעות דקרן וחומש)
יפלו לנדבה (לנדבת צבור, דקיימא לן (תמורה דף יח.) 'כל
שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה').
הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים -
מה שנהנה יפלו לנדבה (והיינו כוותיה דרב);
כל קרבנות המזבח (כלומר: אם נהנה מקרבנות המזבח) - (יפלו
הקרן והחומש לנדבה) למזבח, קרבנות קדשי בדק הבית (ואם
נהנה מקדשי בדק הבית) - לבדק הבית (ישלם
קרן וחומש לבדק הבית), קרבנות צבור - לנדבת צבור (לשופרות)'.
הא גופה קשיא: 'עד שלא קרבה חטאתו - יוסיף
ויביא חטאתו, משקרבה חטאתו - ילכו לים המלח', וקתני: 'כל קרבנות המזבח –
למזבח', ולא שנא דאיכפור בעלים, ולא שנא היכא דלא איכפור?!
רישא (דאמר 'ילכו לים המלח') רבי שמעון
היא, דאמר (תמורה דף טו.):
כל חטאת שכיפרו בעליה - תמות.
(מעילה י,א)
וסיפא (דאמר 'כל קרבנות המזבח למזבח' ואף על גב
דאיכפור בעלים) רבנן (דאמרי: אין חטאת מתה אלא אותה
שאבדה ונמצאת לאחר כפרה, וכן המעות)?
אמר רב גביהא דבי כתיל לרב
אשי: הכי אמר אביי: רישא רבי שמעון וסיפא רבנן.
אמר רבא [עולא?]: הכל (רב
ורבי יוחנן, דפליגי באפר תפוח) מודים שאם נהנה מבשר קדשי קדשים
שנטמא [( אפילו) קודם זריקה] ומאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן (על גבי המזבח אפילו קודם שנעשו אפר אבל משלה בהן האור) –
דפטור (ממעילה).
פשיטא (דפטור)? מאי קא
מפסיד (דכיון דנטמאו בשר קדשי קדשים - לא חזו לא לכהנים ולא לגבוה; ובאימורי
קדשים קלים נמי: הרי כבר העלן ונעשית מצותן)?
(ואם
תאמר: הא אמרינן בפרקין דלעיל (דף ה:)
'הפגול לעולם מועלין בו', ולא פרכינן 'מאי קא מפסיד?' - היינו טעמא דמועלין בו:
הואיל ומרצין לפגולן: דחשיב כולי האי דצריך זריקת דמים לקובעו בפגול - חשיב נמי
דמועלין בו אף על גב דלא מפסיד.)
מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמא (אכתי) אית
ליה (מקצת קדושה:) מצות שריפה לכהנים (דבעו
שריפה בקדש כשאר פסולי דקדש), אימורי קדשים קלין (נמי
שהעלם),
איכא מצוה להפוכי בצינורא (כדי שיהו נשרפין לגמרי) (ולחייב בהן משום מעילה)? - קא משמע לן דלא.
(ואי
קשיא לך אמאי אמר רבא אימורי קדשים קלים לאחר שעלו פטור ממעילה? הא אמרינן לעיל
לפני תרומת הדשן דכולי עלמא לא פליגי דמועלין בו, ואמאי פטור?
הא
לא קשיא: התם לעיל מיירי באפר עולה ובאימורי קדשי קדשים, דחמירי - משום הכי מועלין
בהן עד שיצאו לבית הדשן, אבל אימורי קדשים קלים - דלא חמירי כולי האי - משום הכי
הנהנה מהן לאחר שעלו פטור.)
אמר רבא הא דאמרת 'כבר קרבה חטאת - ילכו לים המלח'
- הני מילי דאתידע ליה (דמעל) קמי כפרה (קודם שקרבה חטאתו: דכיון דהוה ליה להוסיף אלו המעות - קרן וחומש - על דמי
חטאתו, דכי הפריש השתא לקרן וחומש לא הפרישו לאיבוד, אלא היה יכול להקריבן,
ודינייהו הוו כחטאת שכיפרו בעליה וילכו לים המלח), אבל (נודע לו שמעל) לאחר כפרה (לאחר שקרבה חטאתו הני קרן וחומש
שהפריש עכשיו אינו מביא מהן שוב חטאתו שכבר כיפרו הבעלים, ואם ילכו לים המלח הויין
לאיבוד!) - (אלא) יפלו לנדבה; מאי טעמא? - אין מפרישין מתחלה לאיבוד (כלומר: על מנת שילכו לים המלח; הילכך יפלו לנדבה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.geocities.com/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.geocities.com/yeshol